הכול מתחיל בירושלמים

Getting your Trinity Audio player ready...

אי אפשר לקחת מירושלים את השגב הלאומי, אבל עתידה של העיר תלוי בטיפוחם של הירושלמים הממשיים ובהכלת שונותם

עשר שנים שאני פעילה חברתית בירושלים. שותפה להקמה ולהובלה של שתי תנועות ועשרות יוזמות חברתיות שכולן עניינן חיזוקה של ירושלים כלבו של העם היהודי וכעיר המציגה דגם ייחודי ליחסים בין קבוצות שונות החיות בה, דגם שאני ושותפיי לדרך מכנים "קהילה של קהילות".

יצאתי לדרך מתוך אהבה גדולה, וחרדה גדולה לא פחות.

בגיל 18 הגעתי לירושלים ללמוד תורה. נדרשו לי ארבע דקות להתאהב בה. היא הייתה מעניינת, היא הייתה מטורפת, היא הייתה הפוכה לחלוטין מהמקום הבורגני וההומוגני שבו גדלתי באזור המרכז. המפגש בין חדש לישן ובין שמיים לארץ נכח באוויר ויצר תרבות יהודית תוססת ומחדשת. היה בה כובד, אבל גם משמעות. בעיקר, היה בה קסם וגעגועים: געגועים אל העתיד.

עברנו בה שנות פיגועים איומות, אוטובוסים מתפוצצים, בתי קפה ששממו מאין יושב. מיעטנו לצאת מהבית אבל נשארנו בעיר. כשתמו אלה, עברנו שנות הקצנה חרדית משתוללת בהנהגת ראש עיר ששם לו למטרה (כפי שהסביר בראיון פרידה ב"יתד נאמן") לשנות את אופיין של שכונות העיר ולהדיר מהן את תושביהם הקודמים לטובת האוכלוסייה שהוא חפץ ביקרה. ונשארנו בעיר.

אלא שהיינו במיעוט.

חברים שלנו עזבו את העיר בהמוניהם. הדתיים עזבו לבתים גדולים בפרברי יהודה ובנימין, חמש דקות מירושלים, שם יכלו לגור עם אנשים כמוהם ולשלם פחות ארנונה. החילונים עזבו בתחושה שהעיר מקיאה אותם ושהם לא רצויים בה, ועברו לגור במודיעין או בתל-אביב. עם אנשים כמוהם. אחת לחודש קראנו ב"הארץ" מאמר שקרא להכיר כבר בתל-אביב כבירת ישראל, או שהציע להניח למטורפי ירושלים להילחם זה בזה ולאפשר לרוב הישראלי הנורמלי לחיות את חייו הנורמליים במישור החוף. עם עזיבתה של האוכלוסייה החזקה הידרדר מצבה הכלכלי של העיר והלך, וההידרדרות עצמה הביאה להמשך עזיבה.

"ירושלים אבודה", אמרו אנשים מסביבנו. "הדמוגרפיה חד-משמעית". בעיר יישארו חרדים וערבים בלבד, והחלום הציוני על ירושלים נגמר. בקרב יהדות התפוצות נשמעו קולות דומים. "אנחנו לא רצויים כאן", הם אמרו. הילדים שלנו מגיעים לכותל בשירת "עם ישראל חי" וננזפים על שירה או ריקוד מעורב. בחלק מהרחובות אנחנו סופגות יריקות וקריאות נאצה, בחלק אחר יש סכנת טרור. יותר ויותר משלחות וסיורים העתיקו את מרכז הפעילות מירושלים לאזורים אחרים, ובכנסים יהודיים בינלאומיים לא דיברו על ירושלים כי הדבר הפך טעון מדי, פוליטי מדי.

דאגתי מאוד. ידעתי שאם רוב העם היהודי לא ירגיש מחובר לירושלים תהיה לכך השפעה חמורה על עצם היכולת לקיים מדינה יהודית בארץ ישראל. הרי אין ציונות בלי ציון. ירושלים היא תשתית הצידוק ההיסטורי להקמת המדינה, ואם רוב הציבור יחדל מלראות בה את הבירה והמרכז – בהכרח יתעמעם גם הקשר לשורשים האלו. במקביל, הניתוק של יהדות התפוצות מירושלים מורה כי העם היהודי מאבד את המרכז המשותף, השייך באופן שווה לכלל יהודי העולם. גם לכך היתה בעיניי משמעות שאי אפשר להגזים בחומרתה.

עוד ידעתי כי ירושלים היא הקדימון לישראל כולה. הן מבחינה דמוגרפית (תופעות המוכרות מהדמוגרפיה הירושלמית מתגלות בדמוגרפיה של כיתות א' בישראל כולה), הן מבחינה מהותית. ירושלים מהווה מעין תרכיז למתחים החברתיים המאפיינים את ישראל כולה, והניסיון הוכיח שתהליכי עומק המתרחשים בעיר מפעפעים אחר כך לשאר הארץ. 'גוש אמונים' ו'שלום עכשיו', הפנתרים השחורים ותנועת ש"ס יוכיחו.

****

לפני כעשור החליפה העשייה את הדאגה. קבוצה קטנה של אנשים שעוד לא הכירו זה את זה התחילה לדבר על העיר בשפה אחרת. היינו חילונים ודתיים וכל מה שבאמצע (ובירושלים יש הרבה באמצע); שמאלנים וימנים, עולים וותיקים. לא היה לנו כמעט דבר במשותף מלבד אהבה גדולה, ודאגה גדולה עוד יותר, לעתיד העיר.

התחלנו להגיד בקול שירושלים היא העיר של העתיד ולא של העבר; שהמגוון האנושי שלה אינו מטרד אלא נקודת חוזק ועושר: זה מה שהופך אותה למעניינת ואפילו מגניבה. טענּו שיש לה בשורה לישראל ולעולם כולו, ושנוצרים בה חיבורים שלא נוצרים בשום מקום אחר, והם הפתח לתקווה. הפנינו זרקור להתרחשויות נסתרות מהעין, והראינו כיצד הזהות המקומית והאהבה לעיר יכולות להיות מכנה משותף; ושאפילו עצם היותם של אנשים מאמינים יכולה להיות מכנה משותף ביניהם, אף כי אמונותיהם מתנגשות תדיר.

האמת היא שדמיַינו. דיברנו אמונה ולא מציאות. יצרנו שפה. חלמנו אותה בקול. בכנסים, במאמרים, בהרצאות. בשאיפה שהתודעה תכונן הוויה. וגם, כמובן, עשינו מעשים. החלפנו שלטון עירוני, הקמנו ארגונים, ארגנו פעילויות, יצרנו חיבורים, גייסנו כספים. האמנו בה חזק.

אחרי עשר שנים של פעילות, אפשר לומר שמשהו בתודעה השתנה. ביום ירושלים – כשאת השער הקבוע ב'ידיעות אחרונות', זה עם הקינות על ההתחרדות או על הלכלוך, החליפה כתבת שער בynet על ירושלים כבירת הפלורליזם היהודי, או כשבן כספית פתח ראיון טלוויזיוני באמירה "ירושלים היא העיר הכי מגוונת בישראל, ואולי בעולם" – ידעתי שזה הצליח. אבל לא רק בשיח אפשר לראות את השינוי, אלא גם בשטח: עשרות "קהילות צעירות" מוקמות ברחבי העיר. שמונה מכינות קדם-צבאיות קבעו בה את מושבן, יותר צעירים באים להתנדב בה לשנת-שירות, ומספר חסר תקדים של סטודנטים לומדים בה. סצנת הסטארט-אפים הירושלמית הולכת ומתפתחת, מוסדות התרבות והמורשת גדלים, השוק תוסס, אטרקציות תיירותיות חדשות נולדות. ירושלים איננה עוד הזקן האפרורי שיושב בדד על ראש ההר.

שינויים רבים ומשמחים התחוללו, אך המסע רחוק מלהסתיים כי האתגרים הגדולים עדיין לפנינו. המדדים הכלכליים העירוניים קשים, והעוני במזרח העיר ובקרב הקהילה החרדית חסר תקדים. עדיין קיימת הגירה שלילית, וניסיונות הכפייה וההדרה שבו לאחרונה והרימו ראש בגיבויים הפעיל של שרי הממשלה החרדים ובחסות אדישותם וניכורם של שרי הממשלה ה"ציונים". הללו מצהירים ללא לאות על חשיבות "הרוב היהודי" בעיר, אבל הם נטולי עניין לגמרי בשאלת אופייה של העיר, כלומר בשאלה לשם מה אנחנו זקוקים לרוב הזה.

****

חמישים שנה לאחר שחרור העיר, הגיע הזמן לשאול מה בעצם אנחנו רוצים, כחברה וכמדינה, שירושלים תהיה. איזה תפקיד יש לה בחיינו הלאומיים? לשם מה רוב יהודי?

אני מאמינה שלעיר שחוברה לה יחדיו יש תפקיד: לחבר. לחבר אנשים זה לזה, לחבר לעבר ולעתיד ולחבר בין שמיים וארץ, בין הסופי לאין-סופי.

לכן העמקת החיבור של עם ישראל לירושלים אינה מליצה מבחינתי, אלא הגדרת מטרה שממנה צריכה להיגזר מדיניות עירונית ולאומית קונקרטית. בראש ובראשונה היא דורשת לעשות מקום. לכולם. לקחת ברצינות את קביעת הגמרא ש"ירושלים לא נחלקה לשבטים", ולקדם מדיניות המביאה לידי ביטוי את האופי המגוון של שבטי ישראל. זה דורש עיצוב מרחב ציבורי המסוגל לתת ביטוי לאופנים השונים שקבוצות שונות מציינות בהם את השבת. זה דורש מתן ביטוי לכלל גוני החברה היהודית בכותל. זה דורש הגנה על אופיין של שכונות וקהילות, והגנה על יכולתן לבטא את תרבותן.

זה דורש להקפיד שהעיר תהיה אטרקטיבית ורלוונטית לכלל קבוצות החברה. זה דורש חסימת אפשרות להשתלטות מכוונת המנסה להדיר אחרים משכונת מגוריהם. תנודות גאוגרפיות ודמוגרפיות הן דבר טבעי ואין כל בעיה בהשתנוּת הֶרכּבן של שכונות, ובלבד שאין הדבר מלווה בניסיון פעיל לשנות את אופייה של השכונה ולהדיר אחרים ממנה.

זה גם מחייב, כצורך מעשי, השקעת משאבים גם באיכות חייהם של תושביה הערבים של העיר. אין ולא יהיה בעיר שגשוג כאשר שליש מתושביה חיים בעוני מרוד, ללא תשתיות ועם מערכת חינוך שאינה מובילה לשיפור המצב.

כדי לקדם מדיניות כזו יש לטפח ולעודד את המנהיגות המובילה אותה ולא להמשיך לחזק את מי שמוביל כיוונים הפוכים. ויש מנהיגות כזו. כשיצאנו לדרך היינו כולנו בני הציבור הציוני/הפלורליסטי או כל כינוי אחר שמשמעותו "לא ערבי ולא חרדי" – אך עם הזמן גילינו שיש לנו שותפים גם בצדדים האחרים של העיר. נוספו אלינו פעילים חרדים המבקשים לחולל תיקונים בקהילותיהם. להקים ישיבות וסמינרים עם לימודי ליבה, להיאבק בהשתקת האלימות המינית, לקדם ספורט או יצירה תרבותית, והכי חשוב – כאלה המוכנים לקחת חלק באחריות על המרחב המשותף. בהמשך נוספו גם פעילים ערבים. אחד שרוצה להקים מרכז רפואת חירום במזרח העיר, ואחרת שמסייעת לנשים להקים עסקים או ללמוד עברית. כולם כאלה המוכנים לשאת בסיכון האשמתם ב"נורמליזציה", ולקחת אחריות אקטיבית על החיים בעיר.

אנחנו לא דומים. לא באורח חיינו ולא בחלומותינו. אך אנו חולקים כמה הבנות משותפות ועמוקות. אנחנו מבינים שאף לא אחד מאתנו עומד להיעלם. שאנו חולקים באופן לא זמני מרחב משותף ואהוב, שישקע מטה מטה אם לא נמצא את הדרכים לחיות יחד.

האם מדובר ברוב הציבור הירושלמי? בוודאי שלא. אך גם לא מדובר במיעוט זניח. זהו השיח של קרוב מרבע מחברי מועצת העיר, וזהו גם הבסיס לשיתופי פעולה מפתיעים, חוצי מגזרים, המבוססים על אינטרסים, ועל צרכים כמו גם על עניינים משותפים שהעיר מלאה בהם.

גיוון האוכלוסייה, העובדה שחיים בירושלים ואוהבים אותה סוגים שונים כל כך של אנשים ודתות, נתפס בדרך כלל כמכשול. מכשול לשלום, מכשול ליצירת מדינה מערבית ונורמלית, מכשול להקמת בית המקדש השלישי, מכשול להגשמת החלומות השלמים והמלאים של קבוצות שונות בחברה הישראלית. אבל ירושלים היא לא הבעיה אלא הפתרון. פתרון של גם וגם. גם בירת הנצח שלנו, וגם מרכזית מאוד לעמים נוספים. גם חיבורים, וגם הכרה בשונות וטיפוחה.

במלואת חמישים שנה לשחרורה, העיר שוב בצומת דרכים. אם נמשיך להתרכז בשאלת "הרוב היהודי" ולא בדמותה הרצויה של ירושלים, אנו עלולים לגלות כי השיבה אל בורות המים השוק והכיכר הופכת לשיבה פורמלית שערכה מוגבל.

יש דרך אחרת. יש ירושלים אחרת. לא קל לבנות אותה אבל היא אפשרית. היא כבר קיימת והיא צריכה להתרחב. זו דרך ארוכה מאד, אבל היא היחידה שאינה מובילה לשקיעתה של העיר ולהחמצת מהותה. וחוץ מזה, עם הנצח, כידוע, לא מפחד מדרך ארוכה; ואם לא בעיר הנצח, אז היכן.


תמונה ראשית: Bigstock

עוד ב'השילוח'

עיצוב גבולות ישראל: הערות לאסטרטגיה לאומית
אל תשכחו את קלאוזביץ
תולדות הימין הכלכלי החרדי

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *