הכרוניקה, דצמבר 2017

Getting your Trinity Audio player ready...

לפני כעשור נבחרו שלושה תושבי מזרח ירושלים לכהן בפרלמנט הפלסטיני מטעם רשימת "הרפורמה והשינוי" של ארגון חמאס. שר הפנים דאז, רוני בר-און, הודיע להם כי הוא שוקל לבטל את רישיון ישיבת הקבע שלהם בישראל, מכוח הסמכות הנתונה לו בחוק הכניסה לישראל. הנימוק היה שהם הפרו את חובת נאמנותם כלפי המדינה בשל חברותם הפעילה בארגון חמאס ובפרלמנט הפלסטיני. השר אומנם אִפשר לעותרים להתפטר מהממשלה ומהפרלמנט הפלסטיני ובכך למנוע את ביטול רישיונותיהם, אולם הם העדיפו לעתור לבג"ץ.

העותרים טענו ששלילת התושבות פוגעת "בזכותם החוקתית לחיי משפחה, המוכרת גם בדין הבינלאומי. פגיעה זו מתבטאת בכך שבני משפחתם של העותרים לא יוכלו להוסיף ולהתגורר עם האחרונים תחת קורת גג אחת, דבר הפוגע במיוחד בילדיהם". התנועה לזכויות האזרח וארגון עדאלה, שהצטרפו כ'ידידי בית המשפט', טענו כי "מזרח ירושלים הוא שטח כבוש שסופח למדינת ישראל באופן בלתי חוקי, ומכאן שאין בכוחו של הדין הישראלי הפנימי לגבור על נורמות המשפט הבינלאומי שחלות בשטח".

המדינה הציגה מנגד את חוק הכניסה לישראל המנוסח באופן בהיר מאוד. הוא קובע כי לשר הפנים יש סמכות לשלול תושבות לפי שיקול דעתו, וביטחון המדינה ושלום הציבור הם נושאים שבליבת שיקול הדעת הזה. התיק התגלגל שנים ארוכות בהליכים משפטיים שונים. פסק הדין – בהרכב של תשעה שופטים, ובראשותו של השופט עוזי פוגלמן – ניתן לאחרונה.

מה עשה פוגלמן? החליט שאת החוק צריך לפרש לאור "תכלית אובייקטיבית" שהוא ניסח בעצמו, ולפיה "כל דבר חקיקה נועד לקדם זכויות אדם". הלוגיקה מכאן הייתה פשוטה: הואיל וביטול תושבות הקבע פוגע בזכויות המחבלים, המחוקק בוודאי לא התכוון לאפשר אותו. גאוני.

ימים מספר לפני פרסום פסק הדין המדובר ניפקה השופטת ענת ברון הערת-אגב ("אוביטר" בעגה המשפטית) מדהימה בעתירה על נישואי ההומוסקסואלים, שבה הצהירה על ביטול העיקרון המקודש של "שמירת הדינים". שמירת הדינים היא עיקרון הקובע כי חוקי היסוד שחוקקו ב-1992 (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק) אינם מבטלים חוקים שנחקקו קודם להם, גם אם מדובר בחוקים שאינם עולים בקנה אחד עם הזכויות החדשות שנחקקו בחוקי היסוד. ברון הכריזה למעשה שמעתה ואילך יכולים שופטי בית המשפט העליון לעשות את מה שהם מעולם לא העזו לעשות עד כה: לבטל גם חוקים שחוקקו לפני חוקי היסוד של 92'.

בחזרה לפוגלמן. הוא יכול היה להשתמש בטריק של ברון ולכתוב כי סעיף שמירת הדינים יוצר "אנומליה חוקתית" ולכן בית המשפט לא מכבד אותו. אולם שופט בית המשפט העליון בחר ללכת הרבה יותר רחוק:תחת ביטולו של החוק באמצעות הטריק של ברון, הוא איין אותו מעיקרו תוך שימוש בלוגיקה מוזרה האומרת "אם החוק לא מוסרי בעיניי, לא הגיוני שהכנסת באמת התכוונה לחוקק אותו".

**

"תארו לכם שישנן ראיות מוצקות לכך שראש הממשלה קיבל שוחד במהלך כהונתו. תפקיד ראש הממשלה יהפוך לעיר מקלט. הפגיעה באמון הציבור תהיה קשה וחד משמעית. על ראשו של ראש ממשלה מכהן תהיה עננת חשדות בלתי מבוררת. ייתכן ששותפיו למעשה העבירה יחקרו ויועמדו לדין, נותן השוחד יועמד לדין ויורשע, ומקבל השוחד יישאר נקי שנים ארוכות ואפילו לא ייחקר. הנזק בלתי משוער". את הדברים הקשים השמיע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בכנס 'קהלת' השנתי על הצעת "החוק הצרפתי" שעלה לדיון בוועדת שרים לחקיקה.

החוק, הקובע כי ראש ממשלה לא יוכל להיחקר במשך כל שנות כהונתו, מהווה חלק מחבילת חוקים שמנסים להעביר "הדודאים" – נאמני ראש הממשלה חברי הכנסת דוד ביטן ודוד אמסלם. חוק נוסף בז'אנר הוא חוק ההמלצות, המבקש לאסור על המשטרה לפרסם את המלצותיה לאחר סיום הליכי החקירה. המצב הקיים הוא שהמשטרה מסיימת את החקירה ומעבירה את הממצאים לידי הפרקליטות בצירוף המלצה. ההמלצה מבטאת את הערכת משקל הראיות על ידי הגוף החוקר, ויש לה משמעות בהחלטת הפרקליטות אם להגיש כתב אישום נגד הנחקר.

חברי הכנסת ביטן ואמסלם הצהירו כי אין כל קשר בין הצעות החוק הללו לחקירות ראש הממשלה, ואין בהן ניסיון לכבול את ידי המשטרה או להפעיל עליה לחץ. אך אז באה הצעת חוק שלישית, של ח"כ אמסלם, ועניינה הוא הפחתת שכר מפכ"ל המשטרה והגדלת שכר ראש הממשלה. הצעה זו, המעבירה מסר אישי ברור למפכ"ל, שבה ומִסגרה הכול בהקשר הפוליטי.

לקינוח הביא דוד ביטן הצעה רביעית – בעייתית אפילו יותר: "חוק ההקלטות", האוסר על אדם להקליט את רעהו בלי ידיעתו. חוק זה שומט את הקרקע מתחת לעבודת העיתונות, מונע חשיפת שחיתויות ומקשה על התגוננות של האזרח הקטן מפני ממסדים רבי כוח.

קשה שלא לקבל את הרושם שלשכת ראש הממשלה הפסיקה לקדם ענייני פנים. נתניהו הוא שר החוץ הטוב ביותר של מדינת ישראל מאז היווסדה ואסטרטג העל שלה, אולם הוא כמעט שאינו עוסק באתגרי הפנים של המדינה כמו חיזוק המשילות, הפרדת רשויות, טיפול בענייני דת ומדינה ובלימת צעדים כלכליים פופוליסטיים. את כל התחמושת הפוליטית שלו, עצוב לגלות, הוא מכלה על חוקים שאין בינם לבין מדיניות ימין דבר וחצי דבר, וכל תכליתם היא שרידות אישית בתפקיד. התוצאה, כך נראה, היא דווקא ירידה מתמדת של הליכוד בסקרים.

**

מחאת ארגוני הנכים המתמשכת יצרה מין קונצנזוס מדומה בקרב חברי הכנסת. יישור קו גורף כמעט נרשם בהסכמה לדרישותיהם, מדב חנין הקומוניסט ועד לח"כים מהימין. חסימות הכבישים היומיות המתמשכות יצרו אמנם פקקי ענק בכל אזור המרכז, אולם אל המרקעים הגיעו בעיקר קולותיהם של נהגים המגלים סבלנות והזדהות עם המוחים. אפילו ח"כ אורן חזן שנלכד בעין העדשה ממתין במחסום ניצל את ההזדמנות והביע תמיכה גורפת בדרישות הנכים. מזהיר בבדידותו עמד ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, כגורם מקצועי שיצא נגד הזרם והתבטא בעד דחיית התביעות.

הממשלה התקפלה לבסוף וחתמה עם ארגוני הנכים המרכזיים על הסכם שלפיו, בין היתר, היא תעניק לכלל הסובלים מנכות של 100% קצבה של 4,000 שקלים שתוצמד לשכר הממוצע במשק. ההסכם לא הניח את דעתם של חברי ארגון "הנכים הופכים לפנתרים", ואליהם הצטרפו חברים מארגון נכי צה"ל. הללו חסמו את כביש החוף וגרמו לעומסי תנועה כבדים באזור המרכז. פרופ' שמחון הסביר שהיענות לכלל דרישות הנכים דורשת תוספת תקציבית של כ-15 מיליארד דולר שיהיו חייבים לרדת מתקציבי המשרדים כדי שלא לפגוע במסגרת התקציב.

דיון ציבורי מעניין התפתח סביב השאלה "מהי הגישה היהודית הראויה" לסוגיה זו. פרופ' יוסי דהאן תקף במאמר חריף מובילי דעה בציונות הדתית וטען כי הללו דוגלים ב"שלילה מוחלטת של רעיון הצדק החברתי": "הגיע הזמן לדבר בגנות הצדקה ובזכות הצדק", כתב דהאן. "משמעות המושג צדק בלטינית היא להקצות לכל אחד את המגיע לו. הוויכוח במחשבה הפוליטית נסב סביב שני עניינים: אחד, מהו מושא החלוקה של עקרונות הצדק, כלומר מה מחלקים, האם רק חירויות או גם הכנסות, הזדמנויות, עוצמה וטובין חברתיים אחרים. שניים, מהם עקרונות הצדק הראויים. האם כל אחד על פי צרכיו, או על פי תרומתו. במדינת רווחה דמוקרטית עקרונות הצדק נגזרים מערכים מוסריים המתייחסים אל כל אדם כאל יצור אוטונומי ובעל ערך עצמי שווה.

"…מטרה נוספת של ההסדרים המוסדיים שבבסיס מדינת הרווחה היא לתקן את הכשלים והתוצאות הבלתי שוויוניות שיוצר השוק הכלכלי, ולצמצם ככל האפשר את אי השוויון הנובע מגורמים שרירותיים כגון גזע, מין, מעמד, אמונה דתית, רקע חברתי וכלכלי, מזל וגורמים אחרים שאינם נמצאים בשליטתו של האדם. בניגוד לצדק המגלם מדיניות פומבית של מוסדות פוליטיים, צדקה היא מעשה אינדיבידואלי של יחידים. בעוד שצדק עוסק בצרכים לטווח ובטיפול בשורשי הבעיות החברתיות והכלכליות, צדקה עוסקת בסימפטומים ובצרכים מיידיים חלקיים כמו ארוחה לחג. היא לא מבטיחה מקור פרנסה לטווח ארוך, לא שירות רפואי הולם ולא חינוך איכותי".

הדברים נכתבו בין היתר בעקבות נייר עמדה שפרסם מכון כתר לכלכלה על פי ההלכה. "ההלכה היהודית אינה מחייבת קיומו של שוויון ואיננה דורשת צמצום פערים", כתב הרב אורי סדן במסמך שהפיץ המכון, "כך למשל קובע הרמב"ם בהלכות מתנות עניים כי 'מצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו'. החברה האנושית מורכבת מאנשים שונים בעלי יכולות שונות ורקעים שונים. חלקנו נולדנו בריאים או נכים, חכמים או טיפשים, להורים עשירים או כיתומים עניים. נכות היא גזירה משמיים שניחתה על ראשו של אדם, והיא איננה מעניקה לבעליה זכות לקבלת משכורת מהמדינה. החובה ההלכתית היא לטפל בעוני, והנכות הינה עוד סיבה אפשרית לקיומו של עוני. אגב, לפי נתוני הלמ"ס שיעור העוני בקרב הנכים עומד על 25 אחוז, קרוב מאוד לשיעור העוני בכלל האוכלוסייה העומד על 22 אחוז. חל איסור על הענקת כספי צדקה למי שיש לו מספיק כדי קיומו הבסיסי, וההלכה אף אוסרת על האדם הפרטי ליטול מכספי הציבור אם איננו עני".

הרב עדו רכניץ ממכון משפטי ארץ טען כי "יש כאן ויכוח עמוק על ערכים. הערך המקודש על הימין הכלכלי הוא החירות, ולכן הוא נחרד מכל פגיעה בזכות הקניין. המדינה צריכה להיות רזה ככל הניתן ולא להתערב ביצירה שלי. זוהי תפיסה פרוטסטנטית שמקדשת את העושר ויחד עם זאת מעריכה את הפילנתרופיה המגיעה ממקום של רצון חופשי. השמאל לעומתו מקדש את השוויון המלא, ולכן הוא לא יסתפק בפחות מצדק חלוקתי שלוקח מבעלי ההון ומחלק לכולם. בקצה, הוא עדיין מחזיק בתפיסות מרקסיסטיות. לעומת שני אלו, הערך ההלכתי הוא לא חירות ולא שוויון אלא ערבות. אני מחויב לתת לעני את צרכיו הבסיסיים שיחלצו אותו ממחסור חמור. ובמובן הזה התפיסה ההלכתית די מתאימה למושג מדינת הרווחה שנפוץ היום בעולם".

"השוק החופשי משול לקרקס שבו ניתן לעלות ולרדת. אנו רוצים לשמר אותו כך כי הוא מנוע הצמיחה של הכלכלה, אלא שבקרקס לפעמים נופלים וחשוב לנו שהנופל לא יתרסק לחלוטין. הפתרון הוא פרישת רשת ביטחון שאינה מבטלת את הקרקס אבל כן מגבילה מעט את השוק באזורים המשבריים שלו. תחת הכותרת 'מדינת רווחה' יש מנעד רחב בין המודל הסקנדינבי שבו המיסים מאוד גבוהים ורוב השירותים ניתנים בחינם לבין המודל האמריקני שבו המיסוי נמוך והשירותים מצומצמים. המודל הראשון פחות מתאים לישראל בגלל שיעור גבוה של אוכלוסיות לא עובדות".

**

"המשפחה הגרעינית, כפי שאנו מכירים אותה, היא למרבה הצער המקום הכי פחות בטוח לילדים. נתונים מצביעים על כך שכל ילד חמישי עובר סוג כלשהו של התעללות. מינית, פיזית, רגשית. המשמורת המוחלטת הזו [על הילדים] שיש לנו במבנה הזה, בנישואין, שעודנו מעניק לגברים שליטה מוחלטת על ילדיהם, ולעיתים קרובות מדי על נשותיהם, המכונות 'רעיות' – אותה משמורת מוחלטת היא חלק מהפגיעה המתמשכת בילדים". את הדברים הללו אמרה חברת הכנסת מרב מיכאלי בטלוויזיה האוסטרלית, שאליה הוזמנה כמומחית בינלאומית לענייני מאבקי הקהילה הלהט"בית. הקלטת הריאיון התפשטה ברשתות החברתיות בישראל ויצרה גל תגובות חריג בהיקפו, גם ברשתות וגם במערכת הפוליטית.

עיקר זעמם של המבקרים נסוב על הצעתה של מיכאלי לייסד מערכת ממשלתית שתנפק מעין רישיון להורות: "לילד יכולים להיות יותר משני הורים. הם לא חייבים להיות הוריה או הוריו הביולוגיים. האדם שלוקח אחריות על הילד – ומישהו צריך לקחת אחריות על הילד – צריך להתחייב לקריטריונים מסוימים שהמדינה תחליט עליהם. כוונתי לכך שנתאסף באופן דמוקרטי וכולנו נחליט יחד מהי משמעות המושג 'הורה טוב'", הציעה מיכאלי בראיון.

מיכאלי מובילה זמן רב קו שבסיסו פירוק מוסד המשפחה. במהלך השנים האחרונות היא התבטאה נגד מגורי בני זוג באותה דירה, ובעד קניית מיטות יחיד לצורך מגורים בחדרים נפרדים לזוגות שאין ביכולתם לממן מגורים בדירות נפרדות. היא הצהירה שהעובדה שאין לה ילדים היא מבחירה, והרבתה לצטט טקסטים של פרופ' דפנה הקר המתארים את המבנה המשפחתי המסורתי כמחולל הדיכוי הבסיסי וכשורש כל רע עלי אדמות. מיכאלי מקדמת תפיסה פרוגרסיבית רדיקלית שלפיה "המוסדות החברתיים" אשמים בכל תחלואי הקיום האנושי. כל סבל או מצוקה יכולים להיפתר על ידי הנדסה חברתית חכמה, ריכוזית ומתוכננת. בחזונה של מיכאלי "הרצון הכללי" של רוסו, שהוא הביטוי של הסופר-אגו הקולקטיבי שלנו, צריך להתממש במערכת ממשלתית ריכוזית, סמי-טוטליטרית.

הסערה שעוררו דבריה של מיכאלי הוכיחה שדבריה בגנות מוסד המשפחה רחוקים מאוד מן הקונצנזוס הישראלי. אפילו חברה לסיעה איתן כבל תקף אותה בחריפות. "באמת, מרב חברתי? המשפחה הגרעינית היא המקום הכי פחות בטוח עבור ילדים, ולכן המדינה תתערב ותסדיר את העניין?", תהה יו"ר וועדת הכלכלה. "כשצפיתי בך והאזנתי לדבריך, בשרי נעשה חידודין חידודין עד כמה הרחקת לכת. הפעם הגזמת בהכללה פוגענית ומיותרת וגם לא נכונה. אומר לך שמנקודת מבטי, של חבריי ושל כל מי שאני מכיר, המשפחה היא הגרעין החשוב ביותר – וככל שגרעין המשפחתי יהיה חזק יותר כך החברה באשר היא תהיה חזקה יותר. אין לי ספק שמאז ומעולם יש משפחות אשר בתוכן נעשים דברים נוראיים, ולידיעתך זה חוצה גבולות, תרבויות ועדות; אך האם בשל כך נרסק את המשפחה וניתן לכל הורה מלווה? ומי ישגיח לשיטתך על המשגיח?

"קשר הורי זה כשהורה מתעורר בלילה והדבר הראשון שהוא ממהר לעשות הוא לבדוק שילדיו מכוסים; ויש הורים כמוני שנוגעים בילד על מנת לוודא שהילד נושם. הורות זה כשנעתקת נשימתך כשילדך לא משיב לטלפון ובעיקר בלילה. זה לישון בסלון ולהמתין שהם ישובו מבילוי. זה המצב הבלתי נגמר שהם איתך ובתוכך סביב השעון. קשר הדם שלא ניתן לנתקו שגורם לילדים לחפש את הוריהם גם אם נטשו אותם ושגורם להורים גם עשרות שנים אחרי להמשיך ולחפש את ילדיהם ולערוג להם עד כלות, והשיא הוא כשהורים מקריבים את חייהם למען ילדיהם… לא ולא מרב! לא את ולא אף אדם בעולם יכול לממש את רעיון העוועים שאת מציעה, שלידיעתך כבר נוסה במסגרת הקיבוצית ואף התרסק בקול תרועה רמה שפרנסה ועדיין מפרנסת פסיכולוגים ופסיכיאטרים".

**

לפני עקירת עמונה עתרו ארגוני שמאל ותושבי סילוואד נגד ההסכם שחתמה המדינה עם תושבי היישוב הלא מוכר. עיקרו היה שהם יתחייבו להתפנות מרצון, ובתמורה יועמדו להם קרוונים על קרקעות נפקדים בצפון עמונה. נגד הקרקעות הללו הוגשו התנגדויות של ארגוני שמאל, שהביאו מסמכים ירדניים עתיקים וטענו שיש לפלסטינים בעלות על אחוזים בודדים מהחלקות. המדינה התכוונה ללכת להליך של פירוק-שיתוף, לתת לפלסטינים את חלקם ולבנות את בתי עמונה על החלקות הנותרות. העותרים טענו שעל פי הדין הבינלאומי אסור לריבון, כלומר אלוף הפיקוד, לחוקק חוקים חדשים באזור, להפקיע מקרקעין, או לפגוע בכל דרך בזכויות הקנייניות של הפלסטינים.

הרכב של בג"ץ קיבל כזכור את העתירה ודחה את ההסכם, מה שהוביל לפינוי שלא בהסכמה של תושבי היישוב לחדרי אירוח במדרשה בעפרה הסמוכה. רובם חיים שם עד היום בהמתנה למימוש ההבטחה הממשלתית להקמת יישוב חדש. פסק הדין ניתן אז ללא נימוקים, והללו פורסמו לאחרונה ועוררו תדהמה רבתי.

ג'ובראן חילק בין שתי שאלות: האם הדין הבינלאומי החל באזורי "תפיסה לוחמתית" אכן מגביל את הריבון מלחוקק ולהפקיע קרקעות; ושאלה נפרדת: גם אם אין בעיה מבחינת הדין הבינלאומי, האם יש מניעה במשפט החוקתי הפנימי של הדין הישראלי. כלומר, האם ההחלטה היא "סבירה ומידתית"?

התשובה המהפכנית של ג'ובראן היא שמבחינת הדין הבינלאומי אין לריבון (אלוף הפיקוד) שום מניעה לחוקק חוקים חדשים ולבצע הסדרות קרקעיות לצרכים ציבוריים אף באמצעות הפקעה, כפי שמקובל בתוככי מדינת ישראל. השופט ניתח את אמנות ז'נבה והאג והסביר שהפלסטינים הם אמנם "אוכלוסייה מוגנת" אולם גם המתיישבים היהודים הם "אוכלוסייה מקומית", שהמפקד הצבאי חייב לדאוג גם לשלומה, לרווחתה, ולמרקם החיים שלה.

הסיבה שהעתירה התקבלה, אליבא דג'ובראן, היא שלדעתו פעולות הריבון לא עלו בקנה אחד עם נורמות הדין החוקתי הישראלי, הדורשות סבירות ומידתיות. נימוקיו היו טכניים בעיקרם.

פסק הדין מהווה רעידת אדמה, שכן הטעם העיקרי להתנגדותו העקבית של היועץ המשפטי לממשלה לחוק ההסדרה היא הדין הבינלאומי. בעקבות השינוי בעמדת בית המשפט העליון עומדות בפני היועץ שתי חלופות. האחת היא להודיע שפסק הדין משנה את התמונה המשפטית ומכשיר למעשה את חוק ההסדרה. השנייה: להודיע שלאור פסק הדין אין בכלל צורך בחוק ההסדרה. אם הדין הבינלאומי מתיר לחוקק צווים, לתקן תקנות, לבצע פירוק שיתוף ולהפקיע קרקעות לצרכים ציבוריים – אפשר כבר עכשיו להסדיר את קרקעות עפרה באמצעים מנהליים, בלי להזדקק לחוק של הכנסת.

עוד ב'השילוח'

להסיר את מסכת המשפט הבינלאומי
הפדרליסט והסנהדרין
שמרנות נוסח ישראל

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *