הכרוניקה, יוני 2021

האסון במירון, וגם משברי שנת הקורונה שקדמה לו, הפנו את הזרקורים של השיח הציבורי אל החברה החרדית. // בחודש שעבר פרסם ד"ר שוקי פרידמן מחקר פסימי במיוחד בנושא זה, תחת הכותרת "ישראל והחברה החרדית" (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה). המחקר כולל נתונים מספריים וגרפים המנתחים את כישלון המהלכים שנקטה המדינה במאמציה לקידום המגזר החרדי בתחומים שונים: גיוס, השכלה, תעסוקה, פריון ועוד.

הממצאים מטרידים. כך למשל, מאז שנת 2015 חלה ירידה עקבית במספר המתגייסים החרדים לצה"ל ולשירות האזרחי, גם באופן יחסי וגם במספרים מוחלטים. // פריון העבודה החרדי אף הוא נמוך מאד. מספר שעות העבודה השבועיות הממוצע של עובדים חרדים נמוך באופן ניכר מזה של ישראלים אחרים, וכן השכר השעתי. כך למשל, בעוד גבר חרדי הרוויח ב-2016 50 שקלים לשעה בממוצע, עמיתו הישראלי הרוויח 74 שקלים; // משפחה חרדית משלמת כשני שלישים פחות מיסים ישירים ממשפחה ישראלית, והיקף תשלומי ההעברה שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי גבוה בכ-40 אחוז. אגב, מבנה הקצבאות מייצר תמריץ שלילי ליציאה לעבודה של גברים חרדים, שכן גבר חרדי שיצא לעבודה יפסיד מכך, בממוצע, 5,441 שקל מצמצום בתשלומי ההעברה שיקבל – ויכניס, בממוצע, 8,830 שקל בלבד.

מערכת החינוך החרדית מחריפה את הפערים. // אחוז תלמידי בית הספר היסודי החרדים הלומדים בממ"חים (בתי ספר מלכתיים חרדיים) זעום, ורוב הילדים החרדים לומדים במוסדות "פטור" ללא כל לימודי ליבה או במוסדות מוכרים שאינם רשמיים, עם לימודי ליבה מינימליים ברמה נמוכה. אלה וגם אלה לא לומדים אנגלית כלל. // הבודדים שבהם שניגשו למבחני מיצב השיגו תוצאות ירודות במיוחד ביחס לממוצע בישראל. עם הגיעם לתיכון (ישיבה קטנה), הם יעברו כעשר שנים ללא שום ממשק עם לימודי חול.

כפועל יוצא מכך, מאמצי השילוב באקדמיה גם הם מתקשים להמריא. על פי המחקר, רק אחד מתוך ארבעה גברים שהחלו מכינה אקדמית יסיים את התואר. // נוסף על כך, קרוב למחצית מהאקדמאים החרדים הם בעלי תואר בחינוך, תחום שבו היקף התקנים הפנויים נמוך מאוד. קשת המקצועות שאליהם פונים החרדים מצומצמת במיוחד ולא תואמת את הצרכים של המשק.

המחקר הראה כיצד הפוליטיקה החרדית רק מעצימה את הכשלים, באמצעות לחץ להגדלת תשלומי ההעברה, שהם תמריצים שליליים ליציאה לעבודה. // החברה החרדית בישראל מונה כיום כ-1,125,000 נפש. ניתוח דמוגרפי של הזרמים בתוכה מגלה שהצמיחה הגבוהה ביותר מתקיימת בקרב הזרמים השמרניים והסגורים ביותר, אלה שהמאמצים הממשלתיים לשילוב וקידום לא מגיעים אליהם בכלל. בעשורים הקרובים הדמוגרפיה עשויה להפוך את סוגיית החרדים לבעיה מאקרו-כלכלית אסטרטגית. הפתרון, אם בכלל יש כזה, יוכל להיות רק בחוזה חדש לחלוטין בין ממשלות ישראל לנציגות החרדים בכנסת.

**

אמיר חצרוני הוא אולי האדם האחרון שמעורר במישהו מוטיבציה לדאוג לחופש הביטוי שלו. // "הפרופסור", המגדיר את עצמו "אנטי ציוני", תחזק במשך שנים חשבון פייסבוק פופולרי שבו התיז פוסטים רעילים, תוך גריפת אלפי לייקים ותגובות נאצה סימולטניות שהפכוהו כוכב רשת.

בערעור שהגיש לבית המשפט העליון על החלטת פייסבוק לסגור את חשבונו, הובאה דוגמה לסוגה הנלוזה שנהג האיש לפרסם: "דמיינו מדינה לבנה, שקטה ונקייה. בלי כושונים ובלי גנבים, בלי יותר מדי שרצים, ובלי נשים עם בטן גדולה וחולצת בטן קטנה בולעות מופלטות עם שומן טראנס. רק אשכנזים שמדברים בלי מבטא. מדינה צחורה כשלג כמו גלויה מהאלפים הבוואריים. זה היה לנו בידיים. ישראל הייתה יכולה להיות גלויה סקנדינבית, אם לא היינו מחוקקים את חוק השבות המזעזע ומוציאים בכוח את יהודי מרוקו מהמערות, איפה שחיו דורות על דורות באושר עצום עם שירותי בול פגיעה".

"הגותו" של חצרוני כללה השתלחויות יומיומית ביוצאי מרוקו, תושבי עיירות הפיתוח, "אוכלי קבבונים ושווארמה", משפחות ברוכות ילדים וגם סטודנטים שלומדים במכללות או באוניברסיטת אריאל. // חצרוני טען שהוא כתב סאטירה, רק שקצת קשה להבין מה הופך את ההערות הפוגעניות שלו לסאטירה. האם הוא רוצה לשקף ל"הגמוניה האשכנזית" את גזענותה הסמויה, או דווקא להצדיק את הפערים במשאבים ובתנאי הפתיחה בין אשכנזים למזרחיים? // כשלעצמי, מעולם לא סיווגתי את הפרסומים שלו בקטגורית אמונות, תפיסות, עמדות או השקפות. לדעתי הם בוקעים מאזורים אחרים במוח, עניין למומחי תעתועי הנפש לענות בו.

חצרוני הוא טריגר לא מוצלח במיוחד לעיסוק בסוגיית חופש הביטוי, ובכל זאת, כתב הטענות שניסח עורך דינו איתן להמן מעלה נקודה חשובה מאוד שראויה לדיון ציבורי. // הטקסט נכתב כערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות תביעה שהגיש חצרוני נגד פייסבוק, ובה דרש להשיב לפעילות את חשבונות המושבת.

הרשתות החברתיות, ופייסבוק בראשן, צברו כוח גלובלי בלתי נתפס. אנשים אשר פרנסתם תלויה בחשיפה ציבורית או באינטראקציה עם ציבור רחב, תלויים בפייסבוק באופן כמעט מוחלט. // "כיום, בניגוד למצב הדברים בעבר, בידי פייסבוק קיים כוח שאיננו פוחת מכוחה של מדינה, ומובנים מסוימים אף עולה עליה", נכתב בערעור. // "דוגמה עדכנית היא העובדה שבארצות הברית חסמה פייסבוק את חשבונו של הנשיא היוצא דונלד טראמפ, תוך הגבלה חמורה של זכותו לחופש הביטוי, בלי כל אסמכתה חוקית, ובלי שהיא מוגבלת על ידי התיקון הראשון לחוקת ארה"ב".

עוד נטען כי "פייסבוק דורשת מעובדיה להפעיל 'גליוטינה של צנזורה', ללא כל שיקול דעת, וכאשר [שקילת] החלטתם בדבר הסרת תוכן מוגבלת לפרק זמן של פחות מדקה לכל מקרה. בתוך שניות ספורות, וללא כל מסננת תרבותית או חוקית, נבחן חופש הביטוי של המשתמש לשבט או לחסד. // במקרה שלפנינו, העד מטעם פייסבוק שהחליט על הסרת החשבון הודה שכלל איננו דובר עברית, ולא הבין את הדקויות או האירוניה שבפוסטים".

הטענה המרכזית של עו"ד להמן היא שהגיע הזמן להכריז על הרשתות החברתיות כעל גופים דו-מהותיים. הסבר: החוק מבחין בין גופים פרטיים לגופים ציבוריים ביחס לחובות המוטלות עליהם. // המשפט הציבורי והמשפט המנהלי כוללים שורה ארוכה של מגבלות שנועדו להגן על הפרט מפני כוחה הדורסני של הרשות: זכות טיעון, זכות שימוע, חובת מכרזים, ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת ועוד. ככלל, המגבלות הללו מוחלות על גופים ציבוריים, ממשלתיים או סטטוטוריים, ולא על גופים פרטיים. // אלא שבמהלך השנים קבעו בתי המשפט קטגוריית ביניים, שבה חלק מהחובות מוטלות על גופים פרטיים גדולים, כמו למשל אוניברסיטאות, והמשמעות היא שמוסדות 'דו-מהותיים' לא יכולים להתנהל כמו עסק פרטי מבלי לתת דין וחשבון לאיש על פעילותם.

פייסבוק, כך טוען להמן, עומדת בכל הקריטריונים של גוף דו-מהותי. // היא גוף עם חשיבות ציבורית עצומה, היא מעניקה שירותים חיוניים שפגיעה בהם עלולה לפגוע בזכויות יסוד, היא מונופול בעל שליטה מוחלטת בתחומו, היא מחזיקה בעוצמה פוליטית וחברתית ורבה, וצרכנים רבים מאוד תלויים בה. // המצב שבו פייסבוק יכולה לקבוע את גורלו הרשתי של אדם לשבט או לחסד ללא שום הליך שיפוטי שקוף, ללא קריטריונים שקופים וללא זכות ערעור איננו יכול להימשך. לא הגיוני שעובד זר באירלנד יוכל למחוק אדם מהרשת בלחיצת כפתור בלי שהחברה תיתן דין וחשבון לאף אחד. עם כל הכבוד לקדושת הקניין ולזכותה של חברה פרטית לעשות כלבבה, את כוח העל הכמעט אינסופי הזה חובה להתחיל לרסן.

**

המקרה המוזר של סגן חשב משרד החוץ שוקי גבאי מעלה מחשבות נוגות על הסטנדרט המקצועי של חוקרי להב 433 והפרקליטות. // גבאי הואשם – לשווא – בכך שניסה לגנוב 75 אלף דולר במזומן שהיו בכספת משרדו. עוד נטען נגדו שהוא חייב את משרד החוץ בתשלומים בעבור חופשות משפחתיות ב-350 אלף שקל, ושהורה למשרד החוץ לשלם 179 אלף שקל למעדניית בשר ממנה רכש מוצרים.

התיק הגיע לשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים תמר בר-אשר, ובמהלך המשפט התברר שהחוקרים עשו לעצמם עבודה קלה מדי. // הם כמעט לא ניהלו פעולות חקירה עצמאיות, וכל הראיות שלהם נאספו בידי גברת בשם כוכבית יצחקי, מנהלת מחלקת התשלומים של המשרד – אף כי הם ידעו, על פי התבטאויותיה, שבינה לבין גבאי נתגלע סכסוך חריף.

ה"כוכבית" עשתה בשביל השוטרים הכול: אספה חומרים, מיינה, עיבדה את החומר, ואפילו כתבה את חוות הדעת. בר-אשר כותבת בפסק הדין כיצד הגיעה כוכבית למסור עדות כשהיא "מלווה במאבטח שרירן וגדל גוף, אשר גונן עליה בדרכה לעדותה, בבניין בית המשפט ובמהלך עדותה". וכיצד בתגובה לשאלות לא נוחות היא "יצרה מהומה רבתי… הפילה את עצמה מן הכיסא עליו ישבה והתנהגותה הייתה חריגה באופן קיצוני".

המשטרה חטפה ביקורת קשה מהשופטת: // "אין מקום לכך שהעובד המסייע בחקירה יהיה עובד זוטר הכפוף לעובד הבכיר שנחשד ונחקר. אין מקום לכך שיהיה זה עובד המסוכסך עם הנחקר ואף עם עובדים אחרים. בעיקר מצופה שלא יהיה זה עובד אשר נגוע במניעים אישיים, אשר בפיו אינספור תלונות על התנכלויות לכאורה, מצד הנחקר, אשר היו ידועות לחוקרי המשטרה. // די היה בעצם אותן תלונות תכופות שהשמיעה כוכבית באוזני החוקרים כדי לשלול את האפשרות שהיא תהיה מעורבת בחקירתו של מי שעל פי טענתה התנכל אליה. // על אחת כמה וכמה שהיה מקום למנוע כל מעורבות שלה בחקירה, לאחר שנמצא כי כל תלונותיה על התנכלויות מצד הנאשם היו תלונות שווא אשר לא נתמכו בדבר".

כדאי להתעכב על הנקודה הזו. ככלל, חקירה משטרתית מכוונת להשגת ראיות. לעיתים נמצאות ראיות 'טיפשות' ממקור לא אנושי, כמו מצלמות אבטחה או מסמכים מרשיעים, אך לעיתים החוקרים נדרשים למקורות מודיעיניים. // הבעיה היא שלא פעם למקורות המודיעיניים יש אינטרס. לפעמים הם אורגנים בתוך גוף שסרח שבאים לדווח על מה שראו עיניהם, ולפעמים הם עצמם חלק מקשר פסול ומעידים כדי להציל את עצמם, כמו במקרה של עדי מדינה. // כך או כך, המקור יכול לשמש 'לִיד', כלומר קישור ראשוני לחומר ראייתי גולמי, כל עוד המשטרה מבצעת את פעולת החקירה בעצמה.

הכשל העמוק של המשטרה והפרקליטות במקרה של גבאי היה שהם לא הסתפקו בהפניה לראיות, אלא הפריטו את החקירה כולה מאל"ף עד תי"ו. אולי מחוסר משאבים, אולי מעצלות. // לחוקרים היה נוח להוציא את החקירה כולה ל"מיקור חוץ", ולעזאזל זכויות האדם של הנחקר. // "אין לקבל מצב שבו פעולות חקירה רבות ומהותיות נעשות באמצעות מי שאינו חוקר משטרה", סיכמה השופטת. "על אחת כמה וכמה שאין לאפשר זאת במקום שלגבי אותו גורם עלו חששות מובהקים כי הוא בעל עניין בתוצאות החקירה ונתון בניגוד עניינים. לא מצאתי לנכון לתת משקל ראייתי ממשי לדבריה, אם בכלל".

**

התיק של רומן זדורוב הפך מזמן לסמל. // מערכת המשפט שהרשיעה אותו התעקשה שנים שניתוח הראיות והוראות סדר הדין הפלילי מחייבים את התוצאה שאליה הגיעו הערכאות. // מולה, גורמים בסנגוריה הציבורית ואזרחים רבים בטוחים שפרשת זדורוב היא הוכחה ל"דיפ סטייט" הפועל בפרקליטות ומוביל להרשעות ללא ראיות. מבחינתם, הפרשה הפכה מאירוע של רצח מחריד לסמל כללי לחוסר האמון הציבורי במערכת התביעה הפלילית.

זדורוב הורשע ברצח הנערה תאיר ראדה ז"ל בתא שירותים בבית הספר שבו למדה בקצרין בדצמבר 2006. // הוא תושאל ונחקר במשטרה, והודה בביצוע הרצח בפני מדובב שהוכנס לתא המעצר שלו. לאחר מכן הוא הודה בשנית בפני חוקרי המשטרה, וביצע שחזור של מעשה הרצח בבית הספר. // בתום יום נוסף חזר בו מהודאתו, אך בחקירה שהתקיימה סמוך לאחר מכן הוא הודה שוב במעשה, תוך שהוא משנה נתונים מסוימים. בהמשך חזר בו מהודאותיו באופן סופי.

בית המשפט המחוזי הרשיע את זדורוב, וכך סיכם את הדברים השופט יצחק כהן: "אין לנו ספק שהנאשם שבפנינו הוא הרוצח של הנערה תאיר ראדה. עדותו רצופה שקרים, מניפולציות וחוסר עקביות. הוא לא סיפק הסברים. הנאשם ללא היסוס שיקר בעדותו בבית המשפט ככל שסבר שהדבר עשוי לשרת את האינטרסים שלו וגרסאותיו המתחלפות. המניפולציות שעשה הנאשם רבות מספור. // הנאשם התנהל במניפולטיביות, בקור רוח, תוך הפעלת שיקול דעת ובחינה מושכלת של שלבי החקירה ושאלות החוקרים, כאשר הוא עוקב בערנות ובחדות אחר מהלך החקירה. לא פעם גם היתל בחוקריו, לא חשש ולא ירא, ואף לא חשש לשקר לסנגורו".

על ההכרעה הוגש ערעור, העליון החזיר את התיק לבדיקת ראיות חדשות, ובעקבות זאת ניתן פסק דין משלים שאישר מחדש את ההרשעה. ערעור לעליון נדחה בדעת רוב נגד דעתו החולקת של השופט דנציגר. // אגב, דנציגר עצמו כתב שהסיכוי שזדורוב איננו הרוצח קלוש, ושההסתברות שאדם אחר ביצע את הרצח רחוקה. חוקר המשפט הפלילי פרופ' גבריאל הלוי מעיר שלפי החוק דנציגר היה צריך להרשיע. // חוק סדר הדין הפלילי קובע שנאשם יורשע אם הוכחה אשמתו "למעלה מכל ספק סביר". מאחר שוודאות מושלמת לרוב אינה בנמצא, הפסיקה קבעה שאם הסבר חילופי לראיות הוא בעל הסתברות רחוקה, על בית המשפט להרשיע את הנאשם.

לאחר כמה שנים הגיש זדורוב בקשה למשפט חוזר. // זמן קצר לפני פרישתו פרסם המשנה לנשיאה חנן מלצר,  באופן מפתיע, שהוא מקבל את הבקשה. העילה היא ראיה חדשה שהתגלתה: על מכסה האסלה בתא שבו שכבה ראדה הייתה טביעת נעל, שכבר נקבע בעבר שאינה שייכת לזדורוב. על הטביעה נזל דם של ראדה, כלומר קודם כול הייתה הטביעה ומעליה הדם. // המומחים שגייס זדורוב טענו שגופה לא יכולה להזיל דם חמש שעות לאחר הרצח. משמעות הדברים היא שהטביעה הזו לא נוצרה לפני הרצח אלא בזמן ביצוע הרצח או בסמוך לו. כלומר, היא לא יכולה להיות שייכת ל"מחלץ אלמוני שהגיע לזירה לאחר גילוי הגופה". // "אם תתקבל עמדת המומחים מטעם המבקש", קבע מלצר, "קיים קושי להצביע על המבקש כמי שביצע את מעשה הרצח".

המעניין במיוחד בפרשה הזאת הוא השפעת המושג החמקמק "אמון הציבור בבית המשפט" על הדין הפלילי. // מי שקרא את פסקי הדין במחוזי ובעליון ומכיר את החוק יכול להבין את עמדת הערכאות השונות שלפיה התיק הזה היה צריך להסתיים בהרשעה. // השילוב המצטבר של ראיות נסיבתיות שונות, כמו למשל העובדה שזדורוב ידע לפחות שבעה פרטים מוכמנים אשר איש זולת הרוצח לא יכול היה לדעת, הווידוי בפני המדובב, טביעת הנעל שלו על מכנסיה של ראדה – מספיקים להרשעה פלילית.

אבל בסופו של דבר זהו תיק עם ראיות נסיבתיות ללא עדויות או ראיות ישירות, ובחרך שנפער בין ההסתברות הגבוהה לוודאות המוחלטת נכנסים הספקות והתהיות. // מלצר לא זיכה את זדורוב אלא שלח אותו לסיבוב חוזר, והתחושה היא שמלצר בעיקר ביקש להעביר מסר ציבורי: מערכת המשפט מוכנה לחרוג משורת הדין ולבדוק את עצמה שוב ושוב כדי להוכיח לציבור שהיא "בסדר". // הבעיה היא שהאמון הציבורי הירוד במערכת המשפט לא נובע מההתנהלות שלה בתיקים מהסוג זה אלא מהחלטותיה בסוגיות חוקתיות ציבוריות. משפט זדורוב הוא לא הגורם, הוא התוצאה.

**

בזמן שבו נכתבות שורות אלו הארץ בוערת. // בימי מבצע 'שומר החומות' נורו אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לשטח ישראל, נזק עצום נגרם לרכוש, כמה אזרחים נהרגו ואחרים נפצעו. תגובת צה"ל כללה הרס מסיבי של תשתיות טרור, מתקני חמאס, מנהרות חבלה תת-קרקעיות, כני שיגור, מגדלים וסמלי שלטון.

במקביל לאירועים אלו השתוללו ברחבי הארץ מאורעות דמים חסרי תקדים מצד פורעים ערבים: בערים מעורבות, בכבישים בצפון ובנגב ובסמיכות ליישובים ערביים. אלה כללו אירועי לינץ', שריפת בתים ובתי כנסת, החרבת תשתיות ציבוריות ואירועי ירי רבים בהיקפים המזכירים את אירועי אוקטובר 2000. // פה ושם נרשמו גם אירועי נקמה או התפרצויות מן הצד היהודי, כמו תקיפת הנהג הערבי בבת-ים.

האירועים הללו פרצו כשנה לאחר השלמת ביצועה של תוכנית החומש הראשונה לפיתוח המגזר הערבי, אשר כללה תקציב ייעודי של 15 מיליארד שקל, ובפתחן של אישורי תוכניות נוספות. // בשלב זה אין לדעת כיצד ישפיעו האירועים על מערכת היחסים בין יהודים לערבים בארץ, אולם התחושה שהיא שאת אובדן האמון שחוו ישראלים רבים בכוונותיהם של שכניהם הערבים יהיה קשה לשקם.

**

מדור "הכרוניקה" החל להתפרסם בגיליון הראשון של כתב העת השילוח, וכעת מגיע לסוף דרכו. במהלך חמש השנים שיצא לאור פורסמו בו 125 אייטמים שעסקו בנושאים שונים ומגוונים בהוויה הישראלית. אני מקווה שהניתוחים ונקודות המבט העשירו את הקוראים ותרמו תרומה צנועה להבנת המציאות המורכבת שאנו חיים בתוכה. אני רוצה להודות לעורך הראשי יואב שורק, לעורכים ולמו"ל עמיעד כהן, על השותפות, על הסבלנות, על התמיכה ועל הבמה הנעימה.