הכרוניקה, פברואר 2017

מה קורה כאן

"כבר בפתח הדברים ניתן לומר באופן החלטי כי בפנינו פשיטת הרגל הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל, שכן עד למועד הגשת דו"ח זה הונחו על שולחנו של הח"מ הוכחות חוב בהיקף פנטסטי של כארבעה מיליארד שקל". כך נפתח הדו"ח שמסר לבית המשפט עו"ד יוסי בנקל, כונס הכנסים של אליעזר פישמן. בנקל ביקש מבית המשפט הקצאת תקציבים לצורך שכירת חוקרים פרטיים בארץ ובחו"ל, כדי להתחקות אחר נכסיו של פישמן.

הדו"ח של בנקל חושף את עומק הכשלים שיוצרת שיטת הפירמידה, המאפשרת לטייקונים להחזיק במספר עצום של חברות ונכסים, ולגרוף הון עתק בדמי ניהול ודיבידנדים מבלי להעמיד ערבויות ממשיות, ומבלי לסכן כמעט דבר. בנקל מסביר כיצד פעל פישמן להעביר את החברות והנכסים לבעלות בניו וחתניו: "הם החלו להיערך כבר לפני כשש-עשרה שנה לכל המאוחר, לאפשרות שהחייב יפשוט את רגלו ובעקבות כך תקרוס הקבוצה כולה, ועשו כל שביכולתם כדי להעביר חלקים ניכרים מנכסיו לשליטתם הישירה והעקיפה".

השיטה, לפי בנקל, הייתה פשוטה וגאונית כאחד: פישמן נתן ערבויות אישיות לחובות העצומים שלקח, אך במקביל עסק בהברחת חברות ונכסים לשליטת בני משפחתו. הוא לקח מהבנקים אשראי אדיר של מיליארדים, בעוד הערבות האישית שנתן תמורתם לא גובתה בנכסים ממשיים. החברות נרכשו, עברו לידיהם של בני משפחתו שאינם חתומים על ערבות אישית, ואלה גבו מהם דמי ניהול ודיבידנדים עצומים.

חובותיו האישיים של פישמן מוערכים בכ-1.8 מיליארד שקל. העובדה שאין נכסים משועבדים אפשרה לו להציע הסדר חוב מגוחך, לפיו הוא ישלם 85 מיליון שקל בלבד, שארבעה מתוכם יגיעו מהתמורה שתתקבל ממכירת הבית בסביון שרשום על שם אשתו. שוויו של הבית, אגב, גבוה בהרבה.

שיטת הפירמידה צריכה להדיר שינה מעיניו של כל מי שדוגל בכלכלת שוק חופשי. פישמן לא הביא כסף או יכולות ניהול מיוחדות, אלא רק לקח כסף. את הרוב המוחלט של הכסף למימון החברות שהוא קנה, הוא לקח מקרנות הפנסיה של הציבור. במצב שנוצר הבנקים לא העזו לעצור את הקצאת האשראי או להדיח את בני המשפחה מניהול הקונצרנים הענקיים, שכן חששו שאם יעשו זאת המבנה כולו יקרוס והם יאלצו לרשום הפסדי עתק. מה שנשאר להם לעשות הוא לגלגל את החוב הלאה – על חשבון הציבור הרחב שסופג בסופו של דבר את מחיר התספורות.

****

ב-16 בינואר נערך דיון בבג"ץ, שהמחיש שוב שמי שמגלים אסרטיביות ונחרצות למיגור תופעת העיגון הם בתי הדין הרבניים, בעוד שופטי העליון מהססים וגוררים רגליים. בית הדין הרבני האזורי קבע, כי הגביר האמריקני מחסידות ערלוי אחראי במישרין לסרבנות העיקשת של בנו לשחרר את אשתו העגונה. הוא הכריע שניתן עקרונית להטיל סנקציות נגד צד שלישי, כאשר הוא תורם להפרת פסקי דין, ולכן הטיל עליו צו איסור יציאה מהארץ ומאסר למשך שלושים יום. הגביר ערער לבית הדין הגדול, וזה אִשרר את פסק הדין של האזורי, ומשם הגיע התיק לבג"ץ.

הגביר עתר לבג"ץ באמצעות עו"ד אליעד שרגא. לדיון האחרון הגיע הגביר עם כיסא גלגלים וצינורית חמצן, במה שנראה כרצון לעורר חמלה, אחרי שבדיון בבית הדין עמד על רגליו כמו גדול והפגין נחישות מול הדיינים. עורך דינו טען שלאב אין השפעה על בנו – שכן הרב גרוסמן ממגדל העמק נשלח על ידי האב לדבר עם הבן אך הדבר לא הועיל. הפרקליט הבכיר לא הזכיר את ניסיונותיו של האב לארגן לבנו היתר מאה רבנים לנישואין נוספים, וגם לא את העובדה שהגביר הוא מתורמיו של הרב גרוסמן. בית המשפט אישר אמנם את איסור היציאה מהארץ, אך הנשיאה נאור מעכבת את ביצוע עונש המאסר.

המדיניות החדשה של בתי הדין הרבניים היא אפס סובלנות כלפי סרבנים. אל הקו הזה הצטרף היועץ המשפטי לממשלה, שהנחה לפתוח בחקירה פלילית בנוגע למקרה אחר שהובא לפניו לאחרונה. היועץ פרסם הנחיה חדשה לפיה "קיים אינטרס ציבורי משמעותי במתן כלים להתמודדות עם מצוקתן הגדולה של עגונות, ועם הפגיעה הקשה בחירותן ובכבודן". מי שמהססים לאמץ את המדיניות החדשה הם דווקא שופטי בג"ץ. מבחנם הגדול יהיה בפסק הדין שעתיד להתפרסם בקרוב בעתירתם של שני סרבני גט, שעתרו נגד בית הדין הרבני שהפעיל עליהם "הרחקות דרבנו תם" – מעין חרם חברתי שנהוג בתפוצות ישראל זה דורות רבים, כאשר אדם לא נענה להוראות בית הדין. העות
רים טוענים כי החוק לא הסמיך במפורש את בתי הדין לנקוט סנקציות אלה, בעוד שבתי הדין סבורים שהם מוסמכים לנקוט אמצעי הרחקה אלו מכוח סמכותם בענייני גירושים.

****

מה טיבה של מערכת היחסים שבין הדירקטור לחברה שבה הוא מכהן? האם תפקיד הדירקטור הוא צ'ופר שניתן למקורבים ומגיע עם בורקסים והכנסה צדדית נאה, או מחויבות אישית מלאה לחברה שדורשת מתן שירות ממשי? בית המשפט העליון קבע תקדים בנושא דרך הפריזמה של חבות המס, כאשר קיבל את ערעור רשות המיסים נגד פרופ' גד קרן. קרן, קרדיולוג מומחה, כיהן כדירקטור מטעם חברת התרופות תרו. במסגרת עבודתו קיבל קרן אופציות למניות, שאותן מימש בשנת 2013 ברווח של 1.2 מיליון שקל. השאלה שהתעוררה היא, כיצד יש למסות את הרווחים שנוצרו ממימוש האופציות.

פקיד השומה טען שהרווחים הם כמו כל הכנסה אחרת ממשלח יד או עסק, שכן הם הוקצו לקרן בתמורה לשירותיו כדירקטור מקצועי המתמחה בשדה הקרדיולוגיה. הרופא טען שמדובר ברווח הון רגיל שהמס עליו הוא 15 אחוזים בלבד (או 25 אחוזים כיום): הוא איננו עובד של חברת תרו, אין לו עסק למתן שירותי ניהול, וזוהי איננה עבודתו המרכזית. הכנסתו משכר דירקטורים, טען הרופא, אינה הכנסה מעבודה, האופציות אינן 'שכר' ואין הבדל בינו לבין בעלי מניות אחרים.

השופטת מיכל אגמון גונן מבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבלה את עמדתו של קרן, אולם שופטי בית המשפט העליון רובינשטיין, מלצר ומזוז הפכו את פסק דינה. השופטים קבעו כי "בחינה מהותית של תפקיד הדירקטור ומערכת היחסים השוררת בינו לבין החברה, מעלה שאין כל מניעה להכללת דירקטורים בגדר קבוצת נותני השירות. הדירקטור תורם לחברה מזמנו ומכישוריו על ידי השתתפות בישיבות הדירקטוריון וועדותיו ולקיחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות של אלה, במטרה להיטיב עמה ולהשיא את רווחיה; על כך הוא עשוי להיות מתוגמל".

פסק הדין מעצים את הגישה המשפטית החדשה, שהתפתחה בעקבות אירועי תספורות החוב הגדולים של יצחק תשובה ואיי-די-בי. הנטייה בפסיקה היום היא להטיל אחריות מורחבת על חברי הדירקטוריון בחברות, ולהבהיר להם שהם אינם חותמת גומי להחלטות המנכ"ל או היו"ר. הציפייה מהם היא להפגין מעורבות גבוהה במהלכי החברה, ולוודא שההחלטות המתקבלות אכן תורמות להשאת הרווחים. הסמכות והאחריות הופכות את עבודת הדירקטור מתחביב יוקרתי לשעות הפנאי, לתפקיד נותן שירות, שהתמורה בגינו חייבת במס מלא.

ההחלטה עוררה ביקורת בחוגים הליברטריאנים. המתנגדים טוענים שהכבדת עול האחריות על חברי הדירקטוריון תגרום להימשכות הליכים באישור החלטות ניהוליות ולפגיעה בגמישות הניהולית של החברות.

****

פרדיגמת 'התפיסה הלוחמתית הזמנית' גרמה לפרקליטות ולבג"ץ לקבל את עתירת ארגון 'אדם טבע ודין' ולאסור על הקמת מטמנות ישראליות חדשות ביהודה ושומרון. אלא שמה ששופטי בג"ץ לא לקחו בחשבון זה העובדה שהמטמנות הללו יכלו לקלוט פסולת גם מרשויות פלסטיניות ובכך לפתור את בעיית המטמנות הפיראטיות והמשרפות שמזהמות את הנחלים ואת מי התהום באזור.

כך טורפדה המטמנה שאמורה הייתה לקום באזור 'השומרוני הטוב' והתעתדה לשרת לא רק את מטרופולין ירושלים אלא גם את נפות רמאללה ובית לחם. לאחר סגירת מטמנת אבו דיס נאלצה ירושלים לשלוח את האשפה שלה במשאיות לאזור דימונה, אולם הרשויות הפלסטיניות ממשיכות לפנות את הפסולת למטמנות פיראטיות. הסיבה לכך היא בראש ובראשונה כלכלית.

הקמת מטמנה מודרנית כרוכה בהליכים יקרים ומורכבים, וכוללת שלבים רבים כמו תכנון מקיף, תסקירי סביבה, אישור תב"ע, רכישת קרקע, סלילת דרכי גישה, הכנת איטומים, כיסוי יומי, כיסוי סופי, ועוד. במטמנות החדשות מוקמת גם תשתית מיוחדת המאפשרת מיון ומחזור של חלק מהחומרים, וכן הפקת גז מהפסולת האורגנית. עלות הקמה ותפעול של מטמנה מתקדמת מגיעה לעשרות רבות של מיליוני שקלים, ולכן מימון התפעול של מטמנה מתקדמת, מתאפשר מבחינה עסקית רק כאשר מספר רשויות מקומיות ואזוריות מתאגדות יחד, ומשקיעות את היטל ההטמנה שהן גובות מהתושבים במימון תפעול המטמנה.

באזורי יהודה ושומרון הרשויות הפלסטיניות אינן גובות היטל הטמנה, ובפועל אינן מסוגלות לשלם על השירות. גם הניסיון של הבנק הגרמני להקים מטמנה פלסטינית שלא תקלוט זבל ישראלי, נכשל לאחר שרוב הכספים נעלמו במסגרת פרשיית שחיתות ברשות. לאור זאת, כשמועצת התכנון העליונה ביהודה ושומרון החלה לתכנן מטמנות בסוף המילניום הקודם, הרעיון היה לאגד רשויות ישראליות חזקות בתוך הקו הירוק ומחוצה לו לצורך הקמת המטמנות, אך לספק שירות גם לרשויות פלסטיניות במחיר סמלי או בחינם, כדי שהשימוש בקרקע יהיה גם לטובת תושבי האזור בהתאם לדרישות הדין הבינלאומי.

ההחלטה על שינוי המדיניות פגעה אפוא לא רק בישראלים אלא גם בפלסטינים, ובעיקר – בסביבה, שתמשיך לספוג זיהומים שמחלחלים אל מי התהום והנחלים.

זהו רק אחד משלל הנושאים שעלו בכנס על איכות הסביבה ביהודה ושומרון שהתקיים ב-12 לינואר בבית הספר למדעי הסביבה על שם פורטר באוניברסיטת תל אביב. הכנס הציף את ההפקרות וההזנחה מהם סובל תחום איכות הסביבה ביהודה ושומרון. הנושא שלא היה אמור להיות שנוי במחלוקת, אלא אינטרס משותף של כל הצדדים למען הארץ ולמען הדורות הבאים – הפך לעוד זירת התכתשות שבה מנסים ארגוני שמאל לפגוע בהתיישבות בחסות הקיפאון המשפטי.

****

בניגוד לתיק אום אל-חיראן, שבו לפחות הייתה דילמה משפטית להכריע בה, ברוב המוחלט של ההליכים שניהלה המדינה נגד המאחזים הבדווים הבלתי-חוקיים בנגב כלל לא הייתה שאלה משפטית. הפולשים לא ניסו אפילו לייצר מראית עין של חוקיות, מהסיבה הפשוטה שהרשויות נרתעו מלממש את פסקי הדין החלוטים. כך הפך הנגב הצפוני לשטח הפקר.

השילוב של השתלטות אלימה על קרקעות, גניבת מכוניות ועסקי פרוטקשן, היקפים עצומים של הברחות נשק וסמים, ואוכלוסייה שמכפילה את עצמה מידי עשור באמצעות יבוא מסיבי של נשים – פגעה לא רק בריבונות המדינה ובמשאב הלאומי היקר ביותר – הקרקע, אלא בראש ובראשונה בבדווים עצמם: המגזר מתאפיין בשיעורי עוני ואבטלה מהגבוהים בישראל, פערי השכלה עמוקים ואלימות נרחבת נגד נשים.

אל הוואקום השלטוני שנוצר נכנסו תנועות איסלאמיות, שעודדו תהליכי הקצנה במגזר ש-90 אחוזים מבוגריו היו בעבר מתגייסים לצה"ל.

סוגיית הקרקע תיפתר רק במהלך ממשלתי נחרץ שאיננו נמצא כרגע בעתיד הנראה לעין – כי הממשלות חוששות מעימות. דו"חות גולדברג ופראוור המחישו את מאזן הכוחות: ככל שהמדינה הייתה נדיבה יותר בהצעותיה, כך תפחו דרישות הבדווים והתקשחה התבצרותם בתביעות לא הגיוניות. בתחקיר שפרסמנו בעיתון "מקור ראשון" ביולי 2013, צוטט ראש עיריית רהט, פאיז אבו-צהיבאן, שאמר: "כל הנגב שייך לבדווים, מאילת ועד באר-שבע. יש עוד מיליון וחצי בדווים בירדן שמחכים לחזור, ועד שישראל לא תאפשר להם לא יהיו הסכמות".

סוגיית הפוליגמיה לעומת זאת, נתמכה מאז ומעולם בתמריצים כלכליים. קחו למשל את יעקוב אבו אל-קיעאן, הנהג שדרס למוות את השוטר ארז לוי ז"ל. אל-קיעאן היה נשוי לשלוש נשים ואב ל-25 ילדים. רשמית, אזרח ישראלי אינו יכול להיות נשוי ליותר מאישה אחת, אבל הבדווים מצאו שיטה נוחה ומשתלמת לאחוז בפוליגמיה בפועל.

המפתח נמצא בידי בתי הדין השרעיים שפועלים בחסות המדינה. השיטה היא גירושין פיקטיביים: הנשים במשפחת הפוליגמיה מתגרשות בבית הדין השרעי בהליך הנקרא 'גירושין קטנים'; הקאדי פוסק לכל ילד מזונות על סך 50 שקל לחודש, וה'גרושות' הולכות לביטוח הלאומי ומסבירות שעם סכום מגוחך כזה הן לא יכולות לסגור את החודש. כל אישה מקבלת 2,963 שקל למזונות ילדים, והחמולה כולה מקבלת קצבת ילדים רגילה בסכום של כ-4,074 שקל לכל ה-25, וגם הבטחת הכנסה בגובה 3,373 שקל לכל אישה, אם היא אינה עובדת. כך ניתן להגיע להכנסה של 23,082 שקלים פטורים ממס בחודש אחד, באדיבות משלם המסים הישראלי – ולשמר את הפוליגמיה שמדינת ישראל הרשמית התחייבה לבער מן העולם.