הכרעה דרמטית בבלי דעת

המדיניות הציבורית בעידן הקורונה הציפה את שליטת המדע המדיד על הכרעות של חיים ומוות במערב

מה שהתרחש בעולם בחודשים האחרונים, מאז פרצה מגפת הקורונה, הוא אירוע היסטורי יוצא דופן מבחינת מידת המעורבות של ממשלות בחיי האזרחים במדינות הנחשבות דמוקרטיות ליברליות. כמו במלחמות, ולעיתים יותר מאשר במלחמות, מדינות תיקנו תקנות והטילו איסורים על חיי יחידים, עסקים ותאגידים, והוציאו מקופות הציבור סכומי עתק שבהקשרים אחרים היו מחייבים שנים של דיון ציבורי ומאבק פוליטי. עובדה רבת משמעות זו מתרחשת במידה רבה בלי תשומת לב ציבורית – המופנית כולה למעקב המתמיד אחרי התפתחותה של המגפה, למרוץ המדעי אחר תרופות וחיסונים, להתמודדות עם ההשלכות הכלכליות והפוליטיות וכן הלאה. הדחיפות שהורגשה, בייחוד בגל הראשון, מנעה גם דיון ציבורי של ממש בתחילתו של התהליך; ודיון כזה קשה לעורר כאשר המדינות נכנסו כולן למסלול שקשה לצאת ממנו.

היסטוריונים ואנתרופולוגים עוד ינתחו את שנת 2020 ויכריעו, כשתהיה פרספקטיבה, האם התגובה של ממשלות העולם הייתה ביטוי הרואי חסר תקדים של ריכוז מאמץ אנושי סביב הוקרת ערך חיי האדם, או מעשה איוולת נורא של התאבדות כלכלית-חברתית קולקטיבית בשל תגובת-יתר שנבעה מפאניקה לא מוצדקת – מעין אותה תגובת יתר של המערכת החיסונית, שמביאה לא פעם למותם של חולי קורונה קשים.

אך לא באתי כאן לנסות ולהכריע בשאלה חמורה זו, אלא להפנות את תשומת הלב לעניין אחר, המאפיין את המדיניות הציבורית בכל המדינות, והוא הבחירה במדדים המדעיים-כמותיים כמכריעים היחידים בשאלות הכבדות, שאלות החיים והמוות, שנדרשנו אליהן בעת הזאת.

אבהיר את העניין דרך דוגמה פשוטה. נניח, חלילה, שאחד מיקיריכם הוא חולה קורונה קשה, שיש סכנה לחייו. עומדות בפניו ובפניכם שתי אפשרויות: האחת, לטפל בו בבית, בעזרת הציוד הרפואי העיקרי הנדרש, ותוך מעקב יומי של רופא; השני, לאשפז אותו במרכז רפואי, שבו מצוי הציוד הרפואי המתקדם ביותר, ומתקיימת ביקורת רופאים מדי כמה שעות. באפשרות הראשונה, הוא יהיה מוקף – במהלך ההתמודדות עם המחלה, וגם, חלילה, אם ימות – בבני משפחתו, הטורחים סביבו ומאירים לו פנים, בעודו נמצא במקום שבו הוא חש בטוח; באפשרות השנייה, הוא יהיה מוקף באנשים לבושי חליפות-חלל, ומידת הטיפול בו תהיה תלויה במידת העומס של הרופאים והאחיות. המקום שבו ייאבק במחלה יהיה מקום סטרילי, זר, ומדכא למדי.

זו שאלה שקשה מאוד לענות עליה. ציוד רפואי מתקדם, וסטנדרטים של בית חולים מודרני, עשויים בהחלט להציל את חייו של המטופל, בעוד טיפול ביתי עלול להיכשל בכך; אך מצד שני, אווירה תומכת ומעודדת מחזקת את היכולת של החולה להתמודד ולהבריא, וההשגחה המתמדת מעלה את הסיכוי 'לתפוס' התפתחויות ברגע הקריטי ולטפל כראוי. שאלה של חיים ומוות, שההכרעה בה כמעט בלתי אפשרית.

גרסה אחרת של אותה שאלה עולה גם במקרה אחר, והוא של אופן ההתנהגות המומלץ לאדם באוכלוסיית סיכון המעוניין שלא להידבק בקורונה. גם כאן עומדות שתי אפשרויות: הראשונה היא להסתגר בבית ולהימנע ככל האפשר ממגע עם אנשים אחרים העלולים להדביק. כמובן שגם בזה אין 100% (מתישהו יגיע טכנאי או שליח, וכן הלאה), אבל בהחלט ניתן לצמצם למינימום את המגעים. האפשרות האחרת היא דווקא לקיים אורח חיים פעיל ורגיל ככל האפשר, תוך זהירות מתבקשת של שמירת מרחק ועטיית מסכה: לצאת לפעילות גופנית בחוץ, לפגוש (מרחוק ובזהירות) חברים ובני משפחה, להשתתף באירועי תרבות או לפקוד את מקום העבודה. האופציה הראשונה מצמצמת מאוד את פוטנציאל ההדבקה, אך כמו כל חיים סטריליים בבית סגור, מחלישה את המערכת החיסונית ואת יכולת הדיפת הנגיף כשהלה יגיע בכל זאת; האופציה השנייה מרחיבה את פוטנציאל ההדבקה, אך מחזקת את המערכת החיסונית, המושפעת מפעילות גופנית, מחשיפה לשמש, וכמובן ממצב רוח טוב ומתחושת ערך.

גם זו שאלה שקשה לענות עליה, וסביר להניח שאנשים שונים ישיבו עליה בדרכים שונות, בהתאם לתפיסת עולמם, לגישתם לחיים ולמידת הקיצוניות של התרחישים (לא כל מי שסגור בבית מפתח דיכאון; ולא כל מי שחי חיים פעילים יכול להיזהר, וכן הלאה).

אלא שלמרות הקושי להכריע בין הגישות, המערכת הממשלתית המנהלת את חיי כולנו כבר חודשים ארוכים, הכריעה ללא ספק בכיוון אחד – והוא הכיוון של הרפואה הממוסדת ושל המדע המדיד והכמית. האפשרות להיחשף לנגיף היא עניין 'מדיד' יותר, וקל יותר לניתוח עבור הרפואה המדעית, מאשר החלשת מערכת החיסון על ידי דיכאון או הסתגרות; והחשש מפני טיפול לא מספיק בגלל ציוד חלקי מובן יותר למערכת הרפואית הממוסדת מאשר החשש מפני היחלשות של חולה בשל בדידות או ייאוש. העניין נגזר אפילו מהאופן שבו מנתחים נתונים: כל עוד במשבצת של 'סיבת המוות' הממולאת ביחס לחולים שנפטרו לא קיימת אופציה של ייאוש או בדידות, המדע ימשיך להתעלם מהגורמים הללו – שכולנו יודעים את מרכזיותם בבריאות הגוף והנפש שלנו ושל היקרים לנו.

במילים אחרות: כאשר המדינה מסמיכה את רשויות הרפואה להכריע איך להתמודד עם מגפה, היא בבלי דעת מכריעה במחלוקת חובקת עולם בין גישות שונות של הבנת הגוף והנפש, וכופה על כולנו את הבחירה – גם אם משמעותה היא מותם של היקרים לנו.

*

האמת היא שההכרעה הרפואית הזאת היא חלק מתפיסת עולם רחבה יותר, שהתבטאה במיקוד הדיונים על הסגרים ואמצעי ההרחקה למיניהם כהכרעה בין שני היבטים: בריאות וכלכלה. אבל האומנם אלה שני הפרמטרים של חיינו? להיכן נעלמו הממדים הרוחניים, הנפשיים, החברתיים והתרבותיים? האם רק בעבור החברה החרדית יש בעולם דברים שאינם נכללים במישורים המדידים הללו של כלכלה ובריאות הגוף?

מה שהתרחש בחודשים האחרונים חושף את התשתית של התודעה המדריכה את התרבות והפוליטיקה של המערב: התרבות, הרוחניות, המוסדות החברתיים, אפילו בריאות הנפש של היחיד ושל החברה – כל אלה הם 'מותרות', דברים שנדחים הצידה בעת חירום, ושאינם חלק מ'החיים עצמם'. זו תודעה מטרידה ביותר.

מלמדי זכות יכולים לומר שהמדינה מעריכה מאד את ההיבטים הללו, אך הם עניינים שאינם באחריותה, אלא באחריות היחידים והחברה האזרחית; עם זאת, זהו לימוד זכות חלקי בלבד: שכן כוחה של המדינה משמש בפועל כדי להגביל את הכוחות הללו, עד כדי סגירת מוסדות ופגיעה מרחיקת לכת בחוסן החברתי ובחוסן הנפשי והגופני של יחידיה.

האם גם שאלות אלו יעלו לדיון כשהסערה תשכך, וכשנבחן מחדש את תגובתנו לאתגר הקורונה?