הלקח הקשה לעיכול של מלחמות העולם

Getting your Trinity Audio player ready...

השתתפותו של נתניהו באירועי מלאת מאה שנים לסיומה של מלחמת העולם הראשונה אינה מעידה, למרבה הצער, על הפנמה של לקחיה. תחת הנהגתו, ישראל מאבדת כוח הרתעה

"המלחמה המיותרת": כך בחר וינסטון צ'רצ'יל לכנות את מלחמת העולם השנייה. קביעה זו של המנהיג הבריטי הדגול נתפסת כיום כמקובלת, ולא בכדי. בריטניה או צרפת או שתי המדינות גם יחד יכלו לעצור את גרמניה של היטלר בשנות התעצמותה ובכך למנוע את המלחמה האכזרית ביותר שחוותה האנושות מאז ומעולם. ההזדמנויות למכת מנע ולאכיפה תקיפה של הסדר הבינלאומי היו רבות מספור. די להזכיר כי כאשר הורה היטלר לגנרלים שלו לפלוש לחבל הריין בראשית שנת 1936 — בניגוד להסכמי ורסאי שקבעו כי החבל יהיה מפורז — הביעו חלקם התנגדות שכן חששו מפני תגובה צבאית חריפה מצד אנגליה וצרפת. אך היטלר היה איתן בדעתו שכן העריך, וצדק, שהללו יעשו הכול כדי להימנע מעימות. "48 השעות שלאחר הכניסה לחבל הריין היו המתוחות ביותר בחיי", טען. "אילו נכנסו אחרינו לשם הצרפתים היינו צריכים לסגת בזנב מקופל בין הרגליים, מפני שכוחות הצבא שעמדו אז לרשותנו לא היו מספיקים אפילו להתנגדות צנועה".

מלחמת העולם השנייה לא הייתה המלחמה היחידה שפעולה צבאית מקדימה ובלימה נחושה של תוקפנות פוטנציאלית יכלו למנוע. גם את מלחמת העולם הראשונה, שבימים אלה אנו מציינים מאה שנים לסיומה, אפשר היה למנוע באמצעים דומים. וילהלם השני, הקייזר הגרמני, לא היה אומנם היטלר, אך גם את שאיפות הגדולה שלו בלמו בריטניה וצרפת מאוחר מאוד. מאוחר מדי. שנים של מוות אלים ומיותר בחפירות, מיליוני קורבנות ועשרות רבות עוד יותר של פצועים בנפש ובגוף יכלו להיחסך לו נתקלה הקיסרות הגרמנית בהרתעה בריטית וצרפתית אמינה. דא עקא שבריטניה, במקום להגדיל את תקציב הביטחון שלה, במקום להעצים את צבאה היבשתי, ובמקום להיכנס לבריתות ביטחון אמינות עם ידידותיה, נקטה מדיניות הפוכה לחלוטין. כדברי ההיסטוריון הנודע דונלד קגן, "הרתעה הייתה התקווה היחידה למנוע עימות אלים, אבל הבריטים סירבו לשלם את המחיר … לא רק אויביה וידידיה של בריטניה לא יכלו להיות בטוחים כיצד היא תנהג עד הרגע האחרון; הבריטים עצמם לא ידעו".

אין זה מקרה שהאנושות לא חוותה מלחמת עולם שלישית. אחת הסיבות שבגינן עלינו להסתכל בחיוב על המלחמה הקרה היא היותה, למעשה, חלופה לפריצתה של מלחמה חמה, מלחמת עולם שלישית שעלולה הייתה לכלול שימוש בנשק גרעיני. ה"קור" של המלחמה הקרה היה תוצר ישיר של ההרתעה האמריקנית בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ושל הנחישות שארה"ב הפגינה בנכונותה לבלום את הקומוניזם ברחבי הגלובוס. צ'רצ'יל האמין שהעוצמה הצבאית האמריקנית היא אשר בלמה את ברית המועצות מלשעבד את מערב אירופה כפי ששעבדה את מזרחה. גם כאן נראה שהצדק היה עמו.

איש אינו חושק בקיומן של מלחמות. לא ימנים ולא שמאלנים; לא שמרנים ולא פרוגרסיבים. אך הלקחים והמסקנות שמסיקים האחרונים שונים מאלו שמפיקים הראשונים. מנקודת המבט השמאלית-פרוגרסיבית, מלחמות העולם לימדו אותנו כי לאומנות נטולת מעצורים מסוכנת ויש לבולמה; זאת בעיקר צעידה אל מעבר ללאומיות, בדמות ביסוס מסגרות על-לאומיות, חוק בינלאומי ושווקים פתוחים. לעומת זאת, מנקודת המבט השמרנית הלקח ממלחמות העולם נותר טבוע ב"עולם הישן" של העוצמה הצבאית: הרתעה אמינה ונכונות להשתמש בכוח צבאי לנוכח איומים היו ונותרו המתכון היחיד למניעת מלחמות קשות.

זהו, במידה רבה, סלע המחלוקת בין אירופה לארה"ב כיום. כפי שציין ההיסטוריון רוברט קגן בפתיחה לספרו מעורר המחלוקת 'על גן עדן ועל כוח', אירופה הפנתה עורף לכוח ובחרה לנוע אל עבר עולם של חוקים וכללים המושתת על משא ומתן ושיתוף פעולה על-לאומי, ואילו ארצות הברית "עודנה שקועה בהיסטוריה ומפעילה כוח בעולם אנרכי הוֹבסיאני שחוקיו הבינלאומיים אינם מהימנים, וסבורה שהביטחון האמיתי, וההגנה על הסדר הליברלי וקידומו, עדיין תלויים בהחזקה בכוח צבאי ובשימוש בו".

לדמוקרטיות קשה עד מאוד להקדים תרופה צבאית למכות פוטנציאליות של אויבי הדמוקרטיה. דמוקרטיות פשוט לא אוהבות מלחמות ולא יוזמות מלחמות. חברות שפע הרואות בצמיחה כלכלית ובשכלולה המתמיד של רווחת הציבור את ייעודן תעשינה כל שביכולתן להימנע מלהפעיל כוח, ואם בלית ברירה יפעילוהו יעשו זאת בהסתייגות ואף בחופזה, כדי לחזור לשגרה. כמו באירופה של שנת 1914 ושל שנת 1939 כך גם כיום: הדמוקרטיות יפנו להפעלת כוח רק כשימצאו את עצמן עומדות עם הגב לקיר; רק כשאויביהן כבר חזקים מאוד ומהווים איום מהסוג שלא ניתן עוד להתעלם ממנו. הבעייתיות הזו טמונה במצב הדמוקרטי עצמו, שכן קריאות להכות באויבים פוטנציאליים בעודם חלשים נתפסות בעיני הציבור הדמוקרטי כ"הרפתקה מיותרת" או כ"חרחור מלחמה". כל עוד החרב אינה מונחת על צווארו של הציבור הדמוקרטי, קשה מאוד לפוליטיקאים לקדם מדיניות חוץ ניצית התובעת קורבן כלכלי. זוהי אי-רציונליות שהיא פרי קוצר ראייה: העדפת הטוב הקרוב והמיידי תוך התעלמות מרע עתידי גדול יותר.

אך מה בדבר מלחמות ישראל? האם הרתעה ישראלית אמינה ופעולות מנע צבאיות יכלו למנוע עימותים שונים ואף מלחמות עקובות מדם בהיסטוריה הקצרה שלנו? או, חשוב יותר, האם קיימת כיום בכלל הרתעה ישראלית אמינה? האם מישהו בישראל מעלה בכלל על דעתו את האפשרות להטיל מכות מנע במטרה למנוע עימותים קשים יותר בעתיד? האם ישראל הפנימה את הלקחים השמרניים ממלחמות העולם?

לנוכח המתרחש מזה חודשים בגבול בדרום, מצעדות ההמונים אל עבר הגדר עד טרור העפיפונים, קשה לומר שחמאס מורתע מישראל. אדרבה, עזות המצח של ארגון הטרור היא חסרת תקדים. חמאס יודע שממשלתו של נתניהו אינה מעוניינת בעימות צבאי; הוא יודע שהיא תעשה כל שביכולתה על מנת להגיע להסדרה; הוא יודע שישראל תחיה עם שדות שרופים, טפטופי טילים וניסיונות חדירה ליישובים. הוא אינו מפחד ממכת מנע ישראלית. נוסף על כך, בצפון, חיזבאללה ממשיך להתעצם ולהתחמש. האם יש לארגון השיעי סיבה לחשוש מפעולה ישראלית משמעותית שתפגע ביכולותיו? קשה להאמין. ומה בדבר איראן? כלכלתה אומנם חוטפת מכות קשות הודות לעיצומים האמריקניים, אך טרם התברר כיצד הדבר משפיע על התפשטותה הממשית במזרח התיכון. האם האיראנים מורתעים מישראל? האם העוצמה הישראלית גורמת להם לוותר על שאיפות ההגמוניה שלהם?

אין חולק על כך שתחת שלטונו של נתניהו חווה ישראל תקופה ארוכה ומרשימה של שקט ביטחוני יחסי. במדיניות החוץ שלו, נתניהו מתגלה כאחד מראשי הממשלה הזהירים והשקולים ביותר שידעה ישראל. יתרונותיו של השקט אומנם גלויים וברורים. אך אם יש דבר אחד שמלחמת העולם הראשונה מלמדת אותנו הוא בדיוק זה: שיא השקט הוא הרגע שלפני הרעמת התותחים.


קרדיט תמונה ראשית: ויקישיתוף [BiblioArchives / LibraryArchives [Public domain

עוד ב'השילוח'

לא על הסוציולוגיה לבדה תחיה היהדות
החברה החרדית: האומנם פוליטיקה של זהויות?
כגוף ללא נשמה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

1 תגובות

  1. איתמר

    19.12.2018

    הרתעה היא דבר שברירי וחמקמק שקשה לאתר את גבולות הגזרה שלו. לכאורה, מלחמת ששת הימים המוצלחת (לכאורה, משום שהיא הביאה עלינו את אסון הכיבוש) היתה אמורה ליצור את ההרתעה האולטימטיבית בעוד שמלחמת לבנון השניה הכושלת (ברמה האופרטיבית והטקטית) לא היתה אמורה ליצור הרתעה כלל. בפועל המלחמה ב-67 לא רק שלא יצרה הרתעה אלא הובילה למלחמת ההתשה ולמלחמת יום כיפור ואילו המלחמה ב-2006 הובילה לשקט חסר תקדים בגבול עם לבנון. אגב, גם חמאס מורתע והראיה לכך היא ההימנעות מירי הטיל על האוטובוס כאשר הוא היה מלא בחיילים וההימנעות מירי על באר שבע וערים במרכז הארץ במהלך ההסלמה האחרונה.
    ובאשר למלחמות העולם: כדאי להזכיר שהמעצמות האירופיות המערביות שהשתתפו בשתי המלחמות היו למעשה באותו צד של המתרס עם גרמניה במובן היותן מעצמות אימפריליסטיות וקולוניאליסטיות אכזריות בארצות שלטונן.
    לא היה הבדל גדול בינן ובין גרמניה (הקיסרית ולאחר מכן הנאצית לפני תחילת מלחמת העולם השניה ולפני שהחלה השמדת היהודים) שרצתה להרחיב כמותן את אזורי השליטה וההשפעה שלה.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *