המדרון המסוכן של סיפוח ואזרוח

בתגובה ל"תוכנית ההכרעה: המפתח לשלום נמצא בימין" מאת בצלאל סמוטריץ', גיליון 6

חשיבה על מתווים מדיניים חלופיים והעלאתם על הכתב נדרשת לנו עתה. יפה עשה ח"כ בצלאל סמוטריץ' שהעלה מתווה כזה בגיליון 'השילוח' האחרון, ויפה עושים אחרים המשקיעים אף הם מחשבה בנושא. במלאת יובל לשליטתנו ביהודה ובשומרון, ולנוכח כישלונם של הסכמי אוסלו והתפשטות ההכרה בסכנה החמורה שבהקמת מדינה פלסטינית, שומה עלינו לבחון ברצינות את המגמות שאנו צועדים או מתגלגלים אליהן. אלא שפתרונות חדשים נושאים איתם לעתים בעיות חדשות, גדולות כמעט כמותם או אף גדולות מהם.

אף כי רבים עדיין סבורים שיש למצוא דרך לחלק את הארץ בין שני העמים, סביר יותר שבסופו של דבר רק צד אחד ישלוט בכל הארץ. ישראל אמנם חתמה על הסכמי אוסלו – אך אלה הופרו פעם אחר פעם בידי הפלסטינים, שבחרו בדרך של הסתה פרועה, שברו כללי ביטחון, ופנו לגורמים בינלאומיים כדי שיתערבו בסכסוך במקום לנהל משא ומתן ישיר עם ישראל. בשל כך, להחלטה ישראלית בדבר ריבונות יהיה סוג של צידוק מוסרי והיתר משפטי. לכל מי שעיניו בראשו ברור היום שהקמת מדינה פלסטינית בפאתי נתב"ג וסמוך לשכונות יהודיות בירושלים יש בה מן הטירוף; כאשר מדינות ערב במרחב סביבנו קורסות, ייסוד מדינה ערבית חדשה יהיה משגה היסטורי הרה-אסון. אכן, הריבונות היא מתכון להישרדות ולפריחתה של מדינת ישראל.

אלא שכל מתווה של מדינה אחת מן הים עד לירדן מעלה מיד את השאלה האמיתית והנוקבת: האופן והמשמעות של הכלת אוכלוסייה ערבית גדולה שרובה המכריע מוסלמי. החלטה חד-צדדית כזו, שתקבע גורלות של אנשים ועמים, טעונה תכנון קפדני ולמידה מהניסיון העשיר והבעייתי של חיים לצד ערבים מוסלמים. כוונתי כאן לניסיונה של מדינת ישראל, שעם הקמתה ב-1948 העניקה אזרחות לציבור ערבי גדול שנשאר בתחומיה עם תום המלחמה (גם אם תחת משטר צבאי זמני); לניסיונה של אירופה, המתמודדת כבר שנות דור עם הגירה מוסלמית גדולה; ואף לניסיונם של הלא-מוסלמים בתוך החברה הערבית בארץ ישראל.

אין בנאמר עד כה ולהלן כדי להכחיש שיש בחיי היומיום בארץ צומתי מפגש ושיח, שיתוף פעולה ואף קשרי ידידות העולים מהמגע בין יהודים וערבים. יש כוח בחיים האנושיים לעקוף את מחסום האמונות והדעות שמפרידות בין הצדדים. האנושיות והשלום בתוך הסכסוך הם נכסים יקרים, ומובן שיש לשמרם ולטפחם ככל הניתן; אך אין הם מטשטשים את שאלת-המאקרו של יחסי הקולקטיב הערבי-מוסלמי עם הקולקטיב היהודי בארץ ישראל.

ספר הקוראן קבע שהאמת הדתית והכיבוש הצבאי הם יסודות שלובים בדת האסלאם. לאסלאם ייעוד חובק עולם ובו האנושות כולה עומדת כיעד להמרת דת – אם באמצעות החרב של מוחמד, או בכוח השכנוע של מאמיניו. אמנם, לא כל המוסלמים מחזיקים בתפיסה שתלטנית ולוחמנית: האסלאם שהתפשט לאסיה ואפריקה כולל כיום מאות מיליוני מאמינים הרחוקים ברוחם מנטיות כאלה; אך בקרב המוסלמים הערבים, מייסדיה של הדת החשים עצמם בחירי האומה המוסלמית, יסודות אלה של האסלאם מתממשים היטב – ככל שהכללה אפשרית. הערבים תרגמו את המאפיינים התרבותיים של שבטי המדבר – הסולידריות השבטית ולוחמנות – לכדי נשק הג'יהאד, עד אשר כל העולם ייפול תחת דגל האסלאם. ארצות הכופרים שטרם נפלו לידי המאמינים המוסלמים מוגדרות במשפט האסלאמי כ"דאר אל-חרב" (בית המלחמה) להבדיל מ"דאר אל-אסלאם" (בית האסלאם). זאת, כיוון שמוטל על המוסלמים להשתלט על המרחב של הכופרים כדי להפוך אותו למרחב אסלאמי אמיתי.

ניסיון מר

בתקופתנו, ניצחון האסלאם במערב איננו תלוי בכיבוש צבאי ממשי. אומנם, מכות ריכוך רצחניות מכשירות את הקרקע באירופה לאִסלום רחב היקף ובלתי הפיך. התקפות של מוסלמים על רכבות בלונדון ובמדריד, מעשי טבח במועדון לילה ובחנות של יהודים בפריז, גם התקפות בנמלי תעופה ופיגועי דריסה ומעשי דקירה – כולם מקדמים את מסע הג'יהאד. בצרפת לבדה נספו בידי הטרור האסלאמי 239 איש מראשית 2015 עד ספטמבר 2017. מטיפים במסגדים מבקשים מאללה להשמיד אויבי אסלאם. החרדה מפני התקפות טרור חייבה הגברת הנוכחות של כוחות ביטחון בערים ראשיות, שלא מנעו, לאחרונה, רצף של פיגועי דריסה גדולים.

אבל מלבד טרור ורצח, יש עוד דרך מנוסה ומוכחת לניצחון. מוסלמים בעלי נחישות קהילתית, אמונה דתית יוקדת, עור תרבותי עבה, מימון רב וריבוי דמוגרפי, ועם מידה מספקת של עזות מצח לדרוש מהסביבה להתאים עצמה להם, יוכלו להשתלט גם ללא חרבו של מוחמד. האסלאם כדת צועד בצעדי ענק לחולל תמורה סוציולוגית גורפת באירופה. לגרמניה, למשל, שכשכנותיה ביבשת משוועת לידיים עובדות בשל שיעורי הילודה הנמוכים, נכנסו בשנתיים 2015-16 יותר ממיליון מהגרים, כ-80 אחוז מהם מוסלמים. מדיניות הקליטה של גרמניה, המחייבת את מבקשי המקלט ללמוד את השפה הגרמנית, מתבססת על ההערכה כי המהגרים המוסלמים וצאצאיהם ישתלבו בתרבות המקומית המכבדת את האחר; אלא שנסיקת הפשיעה ותחושת הכאוס החברתי, התפתחות מובלעות אסלאמיות בערי שדה, ותופעות פוליגמיה ונישואי ילדים המאיצות את ריבוי אוכלוסיית המהגרים – כל אלה מצביעות לכיוון אחר ומתסיסות את המערכת הפוליטית.

הדרישות גואות, ומתובלות לעתים ברטוריקה של שוויון וזכויות אדם ופוסט-לאומיות מבית היוצר האירופי עצמו. בארצות סקנדינביה דורשים המוסלמים למחוק את הצלב מדגלי הלאום. המדיניות הסוציאלית הנדיבה שם הולידה אבטלה, שוטטות של כנופיות ביריוניות ברחובות, מעשי ונדליזם ואווירת אימה. גם בצרפת התברר שהתרבות הרפובליקנית המשתבחת בכוחה להפוך כל אזרח לבן-צרפת גאה אין כוחה יפה למהגרים המוסלמים. צעירים פורעי חוק תיחמו שכונות מוסלמיות כאוטונומיות חוץ-טריטוריאליות. באזורים שלמים בערי שדה גדולות בבריטניה, כגון ברמינגהם וברדפורד, מתקיים המשפט האסלאמי (שריעה) כנורמה חברתית. המעגל הקטלני של מדיניות רווחה וג'יהאד שקט אינו יודע מעצור. אירופה מוכנה עתה להתחסל.

התרחיש האסלאמי שנסקר מרחוק מוכר לנו מקרוב ומבית, מההיסטוריה ומההווה. בימי הביניים ואף בעת החדשה, קהילות בארצות האסלאם, כגון בתימן, במצרים ובאיראן, חוו גלים של שמד בכפייה. בארץ ישראל נאלצו יהודים להתאסלם, ונעלמו למעשה משורות עמם: כך קרה ביטה ואשתמוע בדרום הר חברון, בסח'נין בגליל ובאזור בית-צפאפה בדרום ירושלים. בתי כנסת ננטשו בעלמה, בכפר-קנה ובציפורי, ועד ימינו יש משפחות ערביות כגון טוטח, אמסלם ודואק הנושאות זיכרונות על מוצא יהודי מלפני מאות בשנים. כך אירע גם לשומרונים באזור שכם. נוצרים מכפרים בגליל כמו אעבלין (אבליים) הפכו מוסלמים. הנוצרים נתונים ללחץ ולמשיסה מידי שכניהם המוסלמים גם בימינו. בנצרת הערבית, למשל, צנח שיעור הנוצרים במאה השנים האחרונות מ-70 אחוז ל-35.

תהליך דומה התרחש מאז כינון הרשות הפלסטינית ביהודה ובשומרון. רמאללה, כיום בירת הרשות הפלסטינית, הייתה במשך דורות עיר בעלת רוב נוצרי גדול. הנוצרים היגרו ממנה בהמוניהם ושיעורם הצטמק לכדי 25 אחוז בלבד. בבית-לחם, שהייתה עיירה נוצרית, נעשו הנוצרים למיעוט של כ-15 אחוז בלבד. לפני כמאה שנה מנו הנוצרים כ-10 אחוזים מתושבי יהודה ושומרון. כיום הם מונים רק כאחוז אחד. המסקנה הברורה היא שלא-מוסלמים מתקשים לקיים באופן מלא ובטוח את חייהם הקהילתיים כאשר הם חיים בקושי בכפיפה אחת עם ציבור מוסלמי, וכל שכן תחת שלטון מוסלמי.

הניסיון הישראלי החשוב ביותר הוא זה של הערבים אזרחי ישראל – מיעוט שגם כעבור שבעים שנה תחת ריבונות ישראל מתקשה להסתיר את חוסר ההשלמה שלו עם מעמדו כמיעוט, ואת חתירתו להפוך לריבון. בסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה ממאי 2016, למשל, נמצא ש-76 אחוז מערביי ישראל סבורים שאין לישראל זכות קיום כמדינה יהודית השומרת על הרוב היהודי. הפוליטיקאים הערבים, מאיימן עודה שסירב להשתתף בטקס בניו-יורק בגלל הימצאות דגל ישראל, דרך מבריח-הטלפונים למחבלים באסל ע'טאס ומשתתפת המשט האלים חנין זועבי, עד מתסיסי עלילת "הר הבית בסכנה" מהתנועה האסלאמית, קובעים בצורה מפורשת ובוטה את הטון ואת היחס. המחשה טרייה של עמדת הערבים ראינו בצעדת "יום האדמה" האחרון שנערכה כמדי שנה בסכנין כאות זיכרון לאירועי מהומות והרג 13 ערבים (אזרחים שמכונים "פלסטינים" בשפת המגזר) ב-1976. ערביי הכפר נשאו בידיהם וכהרגלם דגלי פלסטין ברחוב הראשי.

הפתרון לחידת האסלאם והתחזקותו אינו כה נסתר מן העין. דומני שכל מתבונן שאינו מפחד מהכללות על רקע תרבותי – כאלה המוקעות כיום מיד כ"גזענות" – מבין את סוד כוח-הדחיקה של הערבים המוסלמים. הם משדרים עוצמה עם נוכחות מופגנת, שמרתיעה ומעוררת חשש אצל אחרים.

בישראל, ערבים ממזרח ירושלים מתהלכים בחופשיות בין היהודים במערב העיר; אבל ההפך אינו נכון. ערבים אזרחי המדינה נוסעים ללא הגבלה או חשש לשטחי הרשות הפלסטינית, אך ליהודים אסור, מפאת דאגה לביטחונם, להיכנס לערי יו"ש, וגם מערים בריבונות ישראלית כגון אום אל-פחם הם מתרחקים פן יבולע להם. ישראלים ביישוביהם באזורי ספר, בגליל ולא רק בשומרון, כולאים עצמם בין גדרות תיל, ואילו הכפרים הערביים פטורים מאביזרי הגנה, כי אינם מטרות שגרתיות להסתננות ולהתקפה. גורמים רשמיים כגון מכבי האש, רשויות המס והמשטרה נמנעים במקרים רבים מלהיכנס לצורכי ציבור בכפרים ערביים בתחומי המדינה מחשש לאלימות נגדם.

ישראל בדרך הארוכה

על מעצבי המדיניות בישראל ללמוד משהו מן הניסיון המצטבר כאן ובאירופה. אין במדיניות המיטיבה עם המוסלמים, גם שם וגם פה, כדי לפרק את מטען השנאה המבעבע נגד יהודים ונוצרים ולהוביל לדו-קיום אמיתי שיותיר את צווי האסלאם בין כותלי המסגד והמדרסה בלבד. הערבים נבחרו לשלוט: כך אומרות האמונה, ההיסטוריה והתרבות שלהם. ההקבלות בין ישראל לאירופה מרתקות: הערבים בישראל, כמו המוסלמים באירופה, מצפים שדגל הלאום יפסיק לשקף את האתוס הלאומי ולגלם סמלי דת לא-מוסלמיים. הקהילתיות המוסלמית החזקה, בישראל כמו באירופה, אינה נתקלת במחסומים מדינתיים כיוון שמדובר בחברות חופשיות. ביטויים של מיליטנטיות פוליטית בוקעים ברשות הרבים אצל מוסלמים שם ואצל ערבים פה. וכפפות-המשי שבהן מטופלת הפשיעה שמקורה במגזר – כאן ושם באחוזים העולים בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסייה – בהיותה "אוכלוסייה מוחלשת", גם הן מיוצרות כנראה באותו מפעל.

חשוב לזכור: לאירופה הגיעו המוסלמים כזרים ואורחים, ולמרות זאת אין הם מהססים להלך אימים על המקומיים. קל וחומר שזה מה שצפוי לנו כאן, כאשר הערבים הם בני המקום ובעלי תחושה של בעלות על הקרקע והמרחב, ואת היהודים הם רואים כזרים שבאו ממקום אחר. לפיכך, אין זה סביר כלל שמתן זכויות לערבים ביו"ש אגב החלת הריבונות יכול להשביע את רעבונם או למחוק מלבם את תאוות הנקמה נגד יהודים – על הנכבה והכיבוש מ-1948 ומ-1967 ועד עתה.

אירופה שוקעת, ואילו ישראל עדיין מחזיקה את ראשה מעל פני המים. אך הסערה הערבית מכה גלים בחוזקה ככל שהשנים חולפות. אפשר לחוש את השינוי התרבותי והשיח הפוליטי באוויר. הערבים עוד ידרשו לשַלב בין שני העמים בבתי ספר, כי המערכת היהודית עולה באיכותה על זו של הערבים. הערבים גם יתבעו הכרה שוויונית בשפה הערבית כך שישראל תזדהה באופן ממלכתי כמדינה דו-לשונית. אין כל ספק שהערבים לא יפסיקו את המאבק עד שיבוטל חוק השבות, הסהר יתווסף לדגל המגן דוד, ולהמנון יצורפו מילים שישקפו את פלסטין המשוחררת מעול הציונות; שלל עמותות, בהן כאלה שמימונן יהודי, כבר חותרות בכיוון הזה בגלוי.

הצעד הראשון הנדרש הוא להכיר במציאות: מציאות של ערבים הדוחים על הסף את זכות קיומה של מדינה יהודית ומזדהים עם אויבי ישראל; מציאות של ניצול הדמוקרטיה הישראלית כדי להמשיך בניהול מאבק פלסטיני בפנים המדינה ונגדה. מדינה עם ציבור יהודי גדול וציבור ערבי גדול היא חבית אבק שריפה שעלולה להידרדר למלחמת אזרחים כוללת – או לנטישה מוחלטת של המפעל הציוני.

אזרחות או תושבות

מתוך פיכחון כזה עלינו לשוב ולדון בשתי ההצעות של חסידי הסיפוח. המהדרין בדמוקרטיה מדברים על "אזרוח" הערבים החיים ביהודה ובשומרון, ואילו הנועזים, כמו ח"כ סמוטריץ', מציעים להסתפק, לפחות בשלב ראשון, ב"תושבות" גרידא. שני המהלכים מסוכנים – וראוי לעיין בהם בקצרה.

במסורת ההגות המדינית, מושג האזרחות הוא מושג נעלה, המכונן את החיבור בין האדם ומדינתו. אריסטו ורוסו, הֵגל ומיל, כתבו על הנאמנות וההשתתפות שהן הבסיס למדינה תקינה, מתפקדת, מאוחדת ובעלת חזון. לשיטתם, האזרח הוא בראש ובראשונה אדם הנוטל חלק במאמץ לטובת הכלל. את האזרחות אפשר לקבל מכוח לידה בגבולות המדינה, משייכות לאומית, אתנית או דתית לקולקטיב שלשמו קמה המדינה, או כפועל יוצא של הגירה, התיישבות והתאזרחות. אולם אדם שאיננו מזוהה עם צביון העם וארגז זיכרונותיו, השונה ממנו בתכונות יסוד שבאישיותו הפרטית, לא תמיד ירגיש בן בית במדינה. אזרחותו חלולה.

יש היגיון מהותי בחוק השבות כבסיס להתאזרחות במדינת היהודים, ומבחינה זו יש להתייחס בכובד ראש לרעיון שנמצא בשולי השיח אך זכה למחקר מקיף ומקורי של צבי מסיני, בדבר גיור אפשרי של ערבים החולקים אתנו מוצא משותף. אך נניח רגע לחזונות רחוקים: בחינת הנעשה אצל הערבים אזרחי ישראל חושפת את הבעיות הכרוכות בזהותם האזרחית. הם נושאים מטען עשיר ועמוק של זהות רב-שכבתית, המשלבת דת ולאום, שפה ותרבות, ומציבה מחסום מנטלי ורגשי מוצק בפני הזדהות עם המדינה שהם חיים בה. הערבים חיים על תקן אזרחים אבל נעים תמיד במסלול התנגשות עם המדינה וחיים בתחושת ניכור ממנה. הרי הם ערבים, מוסלמים, פלסטינים – והמדינה היא יהודית, עברית, ציונית. אילו היו הערבים מונְחִים על ידי יושר וכנות, היו מוותרים מרצון על אזרחותם; ואילו ישראל הייתה מדינה שפועלת על פי יושר וכנות, או אילו העולם היה מתנהל על פי האמת, ישראל הייתה נמנעת ממתן אזרחות לציבור שאינו מזדהה איתה, או מפקיעה אותה ממנו כאשר הוא מובל בידי מניפי דגלי פלסטין וראשיו נוקטים הסתה שיטתית לחרמות נגד ישראל בעולם.

יש מדינות המזכות את הנולדים בהן באזרחות באופן אוטומטי, אך רבות אחרות אינן עושות זאת. המעבר של תושב למעמד אזרח כרוך בהליכים שונים, הכרוכים לרוב בתקופות המתנה ארוכות, ולא פעם גם בהיכרות עם מנהגי המדינה ושפתה וכמובן בהיעדר איום מצד המבקש כלפי המדינה המאזרחת. שטף ההגירה מארצות מוסלמיות לאירופה גרם בשנים אחרונות להקשחת תנאי ההתאזרחות בהן. בעולם הרחב, אם כן, אזרחות אינה זכותו האוטומטית של בן הארץ. מתן האזרחות הישראלית לערבים ב-1948 היה משגה חמור. נכון, הערבים לא היו מהגרים שבאו מבחוץ, אבל דעתם על ישראל הייתה כזו של אדם זר ומנוכר למדינה. והנה, רבים וטובים היום מוכנים לחזור על אותה טעות באקט של הישָנות (רְסִידִיווִיזם) פוליטית משוועת, ולאזרח את כלל ערבי יו"ש – או קודם כול אזור סי, שבו כ-150 אלף ערבים – ברגע של החלת הריבונות הישראלית.

צעדים בלתי שקולים בדרך לריבונות עלולים להמיט על ישראל מחיר כבד. יש פלסטינים שבלשון זו או אחרת מדברים בחיוב על הכלתם במדינת ישראל אבל אינם מביעים כל הזדהות עם המדינה כשלעצמה. לדידם, אזרחות היא עניין אינסטרומנטלי שנועד להשיג זכויות, הזדמנויות ועבודה. בכנס הריבונות הרביעי מטעם "נשים בירוק" שנערך בירושלים במארס 2017, שביקש לקדם ריבונות ישראלית ביו"ש, הופיעו וזכו לתשואות דוברים מקרב ערביי יו"ש שהציגו את הסכמתם לריבונות ישראלית עם מתן אזרחות, או מוצר דומה לה, כעסקה כדאית. עיניהם נשואות להתחברות עם מדינה של חופש ומודרניות; הרשות הפלסטינית אכזבה אותם קשות. כך למשל כתב באסם עיד במאמר שכותרתו "אני ואחיי הפלסטינים מעוניינים בריבונות ישראלית" בשבועון היהודי-דתי 'עולם קטן' (כ"ח בשבט תשע"ז). אין זה חידוש גדול: כבר הראו סקרים שנערכו במזרח ירושלים שכמחצית מהמשיבים הערבים היו מעדיפים לחיות תחת ריבונות ישראל ולא במדינה פלסטינית, אם תקום. טבעי שאנשים רוצים לחיות במדינה של העולם הראשון ולא ברשות פלסטינית מן העולם השלישי, על אחת כמה וכמה בשעה שכל מדינה ערבית כיום נמצאת בטווח התפשטות מיידית של אש פרעות אסלאמיסטית מכלה.

תחת ריבונות ישראלית, כך מטיפים חובבי הריבונות היהודים, תיסלל הדרך לפיוס ישראלי-פלסטיני – אך הם מתעלמים מכך שהתוצאה תהיה פתיחת השער לשיטפון דמוגרפי ערבי שיטביע את המדינה היהודית. אחרי כמעט שבעים שנות אזרחות ישראלית עדיין מחזיקים ערביי הגליל והמשולש בעמדתם כי מדינת ישראל היא מורסה מוסרית, פשע דתי, עלבון תרבותי ושלטון עושק ומפלה. מומלץ שלא לפנטז על כך שערביי יו"ש יחשבו אחרת, לא בעוד שבעים שנה ובוודאי לא קודם לכן.

ומה לגבי הענקת מעמד של תושבי-קבע ולא אזרחות? רעיון זה, המבטיח לכאורה את הרוב היהודי בהצבעות הכנסת, רחוק מלהיות נוסחה גואלת; למעשה זהו מקסם שווא מסוכן עוד יותר. יש כבר כיום "תושבי קבע" ערבים במדינת ישראל – רוב הערבים שגרים במזרח ירושלים. הם נהנים מביטוח לאומי וביטוח רפואי, נוסף על חופש תנועה ותעסוקה. הוספת מאות אלפי ערבים למעמד זה תחריף את המתח ברחובות כל ערינו. החלק הערבי בנוף האנושי בישראל מורגש היטב, והוא יתעצם פי כמה כשערביי טול-כרם יסתובבו בנתניה, ערביי ג'נין בעפולה, וערביי חברון בירושלים – ובהמוניהם. החיבוק היהודי-ערבי המלבב יכשיר את הקרקע לטשטוש זהותנו הלאומית ואופייה של מדינתנו. המנגינה הציונית עלולה לדום. היהודים והערבים אינם עם אחד. אלו ואלו צריכים מרחב פתוח ובטוח משלהם. ריבונות פזיזה ביו"ש היא כפסע מקטילת החלום הציוני בשם החזון השוויוני.

עדיף הסטטוס קוו

החלת ריבונות ישראלית על לבה של ארץ-ישראל תהיה מימוש חזון היסטורי. אך בעולם שמונהג על ידי חזון של שוויון, היא תחילתה של התאבדות קולקטיבית. הימין, ובוודאי גם השמאל, עלולים בהחלט ללכת בדרכי אירופה הנאורה שצביר ערכיה המבושמים מזכה אותה בתהילה ובסיפוק עצמי – אך מוביל אותה להתאבדות שקטה. האליטות בבריסל ובבירות היבשת התעלמו מצורכי הציבור ומרגשותיו בשם אידיאלים מופשטים של קבלת "האחר" הבז לכל מה שאירופה עשתה בעבר. כבאירופה כן בישראל יוצע שוויון לערבים בלי שהללו ייטשו את חזון החרבת המדינה נותנת השוויון.

גולדה מאיר כתבה בספר זיכרונותיה שהיום שבו, כשרת העבודה, העניקה למשפחה ערבית בנצרת קצבת לידה מהביטוח הלאומי גרם לה יותר התרגשות מליולדת עצמה. קל לדמיין את המנהיג הפוליטי שיכריז בעתיד שהיום המשמח ביותר בחייו יהיה כאשר יחתום על מתן אזרחות לערביי קבטיה או חלחול. לאחרונה התגלו סימני חיים וזרעי מרד באירופה, עם הצבעת המחאה למפלגות ימין פטריוטיות בשל הפניית העורף מצד מפלגות השלטון המתייפייפות. ועל כך כדאי למנהיגים ישראלים מכל סוג לתת את דעתם.

אין פתרון קסם לסכסוך, לא לימין ולא לשמאל. ישראל תיאלץ להתמיד בדרך ארוכה וקשה. נראה כעת שהפתרון האופטימלי הוא לדבוק בסטטוס קוו, המתאפיין ביתרונות רבים עם חסרונות נסבלים. יש במצב הקיים פגיעה בכבוד הלאומי, יש אכזבה על כי אין מחילים ריבונות בלב המולדת העברית באופן נורמלי ורשמי – אולם אנו מתקדמים בצורה נאותה ומדודה. ישראל נמצאת ביהודה ושומרון, מקיימת בהם התיישבות פורחת, ושולטת בשטח שמן הים עד הנהר. עם גיוס משאבי נחישות וסבלנות נעמוד במשימה. יכולות להיות הפתעות-פתע שיפתחו שערי ישועה רחבים לטובה, שעת-כושר לשינוי רדיקלי בשטח. כבר היו כאלה בהיסטוריה רבת-התהפוכות של מדינת ישראל.

ומה צופן לנו העתיד שאחרי הסטטוס-קוו? לדעתי, מסתמנים שני כיוונים עיקריים שעשויים להשתלב זה בזה: הגירה פלסטינית מארץ ישראל בממדים נרחבי היקף, והתבססותה של ירדן כמדינה פלסטינית מובהקת. המשך הססטוס-קוו יחזק את ההיתכנות של תרחישים כאלה, שבמידה כזו או אחרת כבר מתרחשים בהווה; אך כל זה הוא עניין למאמר נפרד.

ד"ר מרדכי ניסן כתב ספרים ומאמרים רבים על ישראל, מיעוטים במזרח-התיכון, אסלאם ולבנון, ושימש מרצה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.

תמונה ראשית: Bigstock