ארכיון תכלת

מרלה ברוורמן

פורסם בגליון

תכלת 15
 

המזרחנות שוקעת במערב

Getting your Trinity Audio player ready...

Martin Kramer Ivory Towers on Sand: The Failure of Middle Eastern Studies in America The Washington Institute For Near East Policy 137


מעט יותר משנה אחרי אירועי 11 בספטמבר 2001 נאספו בוושינגטון כאלפיים מחברי האגודה ללימודי המזרח התיכון (מאס"א), לרגל הוועידה השנתית של הארגון. באגודה, אחד הגופים האקדמיים רבי–ההשפעה בארצות–הברית, חברים כמה מן המזרחנים האמריקנים הבולטים ביותר. ג'ואל ביינין מאוניברסיטת סטנפורד, נשיאה הראשון של האגודה מאז 11 בספטמבר, הודה בנאום המרכזי שלו כי השנה האחרונה הייתה לכל הדעות שנה קשה ללימודי המזרח התיכון: אנשי התחום הותקפו על כישלונם לחזות, ואחר כך להסביר, את התלקחותו הפתאומית של הטרור האיסלאמי האנטי–אמריקני. עם זאת, אמר ביינין, אין לתלות את האשם במזרחנים ובתיאוריות שלהם, אלא בציבור האמריקני — ובעיקר בפוליטי–קאים ובמלומדים העוסקים בתחום החדש "מדעי הטרור", המפיצים "הסברים פשטניים מאוד, שלא לומר מגוחכים" להיסטוריה הערבית. גרוע מכך, טען ביינין, האמריקנים החלו להשלות את עצמם שארצם "מוגנת באופן ייחודי כלשהו מההשלכות של פעולותיה בעולם".

אבל את ביקורתו החריפה ביותר שמר ביינין ל"תועמלנים הניאו–שמרנים", שפתחו לאחרונה ב"מסע הכפשה בסגנון מקארתיסטי נגד מאס"א". ביקורת זו כוונה, מן הסתם, בעיקר אל ספרו החדש של מרטין קרמר, מגדלי שן על חול: כישלונם של לימודי המזרח התיכון באמריקה. ואין להתפלא על מורת רוחו של נשיא האגודה היוקרתית: בספר דק הגזרה מגולל קרמר כתב אישום חמור נגד דיסציפלינה אקדמית שזכתה לעידוד, לטיפוח ולמימון בהיקף מעורר קנאה, ואף על פי כן לא עלה בידה להציע פרשנויות מועילות באשר למתרחש באזור הנפיץ ביותר בעולם.
קרמר מצוי היטב בתחום שעליו הוא כותב. משנת 1995 עד 2001 ניהל את מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, וכיום הוא משמש כעמית במכון ושינגטון למדיניות במזרח הקרוב וכעורך המידל איסט קוורטרלי, כתב עת המוקדש ליצירת חלופה למחקר המאובן המתקיים באוני–ברסיטאות החשובות בארצות–הברית. כמלומד בעל ידע מקיף בתחום, הפועל בעיקר מחוץ לזירה האקדמית, קרמר הוא האיש הנכון לניסוח ביקורת מושכלת על המתרחש במגדלי השן של האוניברסיטה. הוא מספר סיפור מרתק על הידרדרותה של דיסציפלינה שלמה בשל הנאמנויות הפוליטיות של נציגיה ועל חוקרים שטחו עיניהם מראות את האמת האפלה על נושא המחקר שלהם.

בעיני קרמר, הנקודה החשובה ביותר בסיפורם של לימודי המזרח התיכון בארצות–הברית היא כישלונם העקבי של המזרחנים האמריקנים במציאת הסבר לאירועים המכריעים שהתחוללו בזירה בשלושת העשורים האחרונים. במשך כל התקופה הזאת ציירו המלומדים תמונה רומנטית של אזור הנמצא תמיד על סף רפורמה ושגשוג. בשל הטיותיהם לא עלה בידם להסביר את ההתפתחויות הקטסטרו–פליות הרבות שהבעירו את המזרח התיכון, כמו ההתקפה על ישראל ב–1973; מלחמת האזרחים בלבנון, שפרצה ב–1975; המהפכה האיראנית של 1978; מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים; פלישת עיראק לכוויית ב–1990; התפרצות האלימות הפלסטינית בשנת 2000; ומתקפת הטרור על ארצות–הברית ב–2001. "שוב ושוב הופתעו אנשי האקדמיה בידי נושאי המחקר שלהם", כותב קרמר. "שוב ושוב נדחקו הפרדיגמות שלהם הצדה מפני האירועים".

מרטין קרמר

שורשי הבעיה נעוצים, לדעתו של קרמר, בחלחולה של הפוליטיקה למחקר האקדמי בעקבות מלחמת ששת הימים. עד אז החזיקו רוב החוקרים בתיאוריה אופטימית, שצפתה את "התפתחותו" של המזרח התיכון באמצעות רפורמה פוליטית, חברתית וכלכלית הנמצאת ממש בהישג יד. רוג'ר אואן, ראש לימודי המזרח התיכון בהרווארד, הודה בשנת 1990 ש"קשה היה שלא להתלהב מהפרויקט של נאצר, לראות את מצרים… מבעד לעיניו, לכתוב עליה באותו אוצר מילים טעון מאוד של תכנון וחינוך וצדק חברתי לכל". אין פלא שבחודשים שלאחר ניצחונה הדרמטי של ישראל נבוכו חוקרי המזרח התיכון מן הסירוב הערבי להודות בתבוסה, לחתום על הסכם שלום ולפתוח בתהליך של בחינה עצמית. במקום להתמודד עם המסקנות המתבקשות מהתנהגותם של הערבים, גילו חוקרים רבים שקל יותר להאשים את ישראל במבוי הסתום שאליו נקלע האזור. נאום שנשא ג'ורג' חוראני נשיא מאס"א ב–1968 בישר, לטענת קרמר, על העידן האנטי–ישראלי החדש בלימודי המזרח התיכון. בנאום, שכותרתו הייתה "פלסטין כבעיה של אתיקה", קבע חוראני כי "תביעתם של הערבים למדינה [בפלסטין]… מבוססת על עובדות שאין עליהן עוררין", בעוד ש"תביעותיהם של היהודים לחיות בחלק של פלסטין ולהקים בו מדינה… מציגות בעיה מוסרית קשה". חוראני שלל את התביעות ההיסטוריות והדתיות של היהודים על ארץ ישראל וקבע כי להתיישבות הציונית המוקדמת לא הייתה כל הצדקה מוסרית. גם בריחת היהודים מן הדיקטטורה הנאצית לא הפכה את ההגירה הציונית ללגיטימית, מאחר ש"אי–אפשר להניח שאילו פלסטין לא הייתה זמינה, היו כל שאר השערים מחוץ למרכז אירופה נשארים סגורים בפני אותם היחידים". מוטב היה לו הבינו היהודים את הסבל שגרם המפעל הציוני וויתרו על שאיפתם למדינה, חתם חוראני את דבריו.

לחוקרי המזרח התיכון, כמו לכל אדם אחר, היו כמובן העדפות פוליטיות משלהם, ואחרי 1967הם לא היססו להשתמש בבמה האקדמית כדי לקדם אותן. נאומו של חוראני, טוען קרמר, נתן לגיטימציה לסוג של הטיה פוליטית המוסיפה לאפיין את לימודי המזרח התיכון עד היום.

בתוך זמן קצר הפך הסכסוך הערבי-ישראלי למוקד התעניינותם של המזרחנים האמריקנים ולנושא הפופולרי ביותר בספרות האקדמית העוסקת באזור. קרמר מצטט סקירה של ספרים ומאמרים מרכזיים בנושא המזרח התיכון שפורסמו בשנים 1985-1962, ומראה כי יותר משליש מהם עוסקים בהיבט כלשהו של הסכסוך הערבי-ישראלי — תשומת לב מופרזת ביותר, במיוחד כאשר מביאים בחשבון את המלחמות, המאבקים הדתיים, המתיחויות החברתיות והפולי–טיות ושאר הבעיות המאפיינות את הזירה. העניין בעימות זה, מסכם קרמר, "בא אפוא על חשבון דיון בנושאים אחרים, שסבלו מהזנחה יחסית. אלא שבאווירה של שנות השבעים היה מקובל להניח למרצים ללמד על פי נטיותיהם הפוליטיות, ותמיד אפשר היה להצדיק את ריבוי הקורסים שעסקו בסכסוך הערבי-ישראלי במספר הרב של הנרשמים אליהם". ואמנם, הדיבוק האקדמי של העיסוק בישראל ובמלחמתה בערבים רק הלך וגבר עם הזמן.

שנת 1978 הייתה סימן דרך נוסף באקטיביזם הפוליטי של המלומדים. באותה עת פרסם אדוארד סעיד, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה, את ספרו אוריינטליזם, ובו ביקורת גורפת על יחסה של הציביליזציה המערבית לעולם הערבי. סעיד, שהציג את עצמו כפליט פלסטיני מנושל (מאז התברר שטענה זו מוטלת בספק), ייחד חלק ניכר ממחקרו האקדמי בראשית שנות השבעים לביסוסה של ההערכה כי קבוצות פלסטיניות יהיו כוח של קדמה במזרח התיכון. אוריינטליזם העמיד את הפלסטינים בהקשר רחב הרבה יותר: כעת הם נעשו קרבנותיה האחרונים של הדעה הקדומה המושרשת על הערבים והאיסלאם, שבאמצעותה הצדיק המערב את שליטתו במזרח. סעיד לא היסס לקבוע ש"נכון לומר שכל אירופי, במה שיכול היה לומר על האוריינט, היה גזען, אימפריאליסט ואתנוצנטרי כמעט לחלוטין".

פרסומו של אוריינטליזם חולל תמורה של ממש בלימודי המזרח התיכון. מעתה היה האויב לא רק ישראל, אלא חלק גדול מהציביליזציה המערבית, ובעיקר העילית הפוליטית והאינטלקטואלית שעמדה בראשה. חוקרים רבים, שחשו תסכול נוכח סירובו של האזור להתאים את עצמו לדגמים מערביים של קדמה, קיבלו בשמחה את הפרדיגמה החדשה של סעיד. "לימודי המזרח התיכון", כותב קרמר, "התנערו מכל אמות מידה אובייקטיביות, והמירו את השקדנות באידיאולוגיה. את הפוליטיזציה שפשתה בשורותיהם הסוו כמחויבות ערכית". בזכות אוריינטליזם יכלו חוקרים "לגולל את אמונותיהם הפוליטיות כהקדמה לכל דבר שכתבו או עשו". הספר קידש "הייררכיה מוסכמת של מחויבויות פוליטיות שבראשה פלסטין, ואחריה האומה הערבית ועולם האיסלאם". אבל מעל לכל, טוען קרמר, ביטל סעיד בעצם את הלגיטימציה של המחקר המערבי בענייני המזרח, בטענה שכל העוסקים בו נגועים בגזענות — במודע או שלא במודע — ושואפים להשאיר את העמים הערביים במצב של כניעות.

בשלהי שנות השבעים, עם עלייתו של המשטר החומייניסטי באיראן ופרוץ מלחמת האזרחים הדתית בלבנון, גבר העניין שגילו החוקרים באיסלאם. ואולם, במקום להצביע על מה שנראה לרבים כסערה מתרגשת ובאה, ציירו המזרחנים את הדברים בצבעים ורודים, ונטו לפרשם במונחים ערֵבים יותר לחיך המערבי. בניסיון להגן על האיסלאם הראה ג'ון אספוזיטו מאוניברסיטת ג'ורג'–טאון, למשל, כי בין הזרמים הפונדמנט–ליסטיים המוסלמיים לתנועות הפוליטיות המערביות שורר בעצם דמיון רב. בספר איסלאם ופוליטיקה, שיצא לאור ב–1984, תיאר אספוזיטו את עליית הכוחות האיסלאמיים באיראן ובפקיסטן בזו הלשון:

החלת ההיסטוריה והערכים האיסלאמיים על המעשים והעניינים המודרניים הניבה פרשנויות רעננות של מושגים איסלאמיים או הרחבה שלהם. התוועדות והסכמה משמשות להענקת לגיטימציה איסלאמית לצורות פרלמנטריות מודרניות של ממשל "איסלאמי". בשם דת מוחמד אומצו החוקתיות, הדמוקרטיה וצורות ממשל פרלמנטריות ונעשו איסלאמיות.

למשקיפים שהיו מוטרדים מן העובדה שהאזור עוד לא הצמיח מדיסונים וג'פרסונים משל עצמו יעץ אספוזיטו להמתין בסבלנות. "יש לזכור", כתב בשנת 1994, "שהדמוקרטיזציה בעולם המוסלמי מתקדמת בדרך של התנסות ובהכרח כרוכה הן בהצלחות והן בכישלונות. גם הפיכתן של מונרכיות פיאודליות מערביות למדינות לאום דמוקרטיות דרשה זמן… כיום אנו עדים לתמורה היסטורית בעולם המוסלמי". בינתיים, שומה על אנשי המערב לגלות פתיחות מחשבתית שתתבטא, בראש ובראשונה, בטרמי–נולוגיה שהם משתמשים בה לתיאור התופעה החדשה. "המונח 'פונדמנטליזם' טעון בהנחות מוקדמות בעלות הקשר נוצרי ובסטריאוטיפים מערביים…", כתב אספוזיטו בשנת 1996. "המונחים 'תחייה איסלאמית' ו'אקטיביזם איסלאמי' הולמים יותר, כיוון שאינם טעונים כל כך מבחינה ערכית ויש להם שורשים במסורת של רפורמה פוליטית ושל אקטיביזם חברתי".


תמונה ראשית: מתוך לע"מ

עוד ב'השילוח'

מסרבים, אבל הרבה פחות: סרבנות גט במאה ה-21
אני ואתה נשפר את העולם
על ציונות שמרנית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *