המנהלים זקוקים לסמכויות, לא להפרטה

בתגובה ל"המדינה – לא בבית ספרנו", מאת שגיא ברמק

קריאת ההשכמה של שגיא ברמק, לקחת אחריות על חינוך ילדינו ולא להשאיר זאת לאחריות המדינה, נכונה ואף נחוצה; אך הדרך שהוא מציע – שמלוא הכוח יהיה בידי ההורים וגורמי השוק – אינה מצעידה אותנו למקום טוב יותר.

התיאור נכון, בבסיסו: המדינה מנהלת ומפעילה את מערכת החינוך במקום להוות גורם המפקח עליה, רגולטור ושומר סף. אך החלופה המשורטטת במאמרו של ברמק תיצור מצב שבו אותן קהילות ויחידים שמגלים גם כיום אכפתיות ויכולת להתערב בחינוך ילדיהם, כלומר אלה המצליחים גם כיום להניע את המערכת, ישגשגו, ואילו החברה הרחבה תוזנח. אסור להפריט את מערכת החינוך, שכן בכך נחסום את אפשרות המוביליות החברתית במחוזותינו.

אסור שהאחריות על חינוך כלל ילדי ישראל תהיה נתונה בידי כוחות השוק, כמו שאסור שהיא תהיה נתונה בידי מערכת ענק מסורבלת. תפיסת "כור ההיתוך" אמנם תרמה דווקא לקיטוב חברתי, אך התנערות מאחריות לערכים משותפים מחייבים, כזו שתיווצר כתוצאה מהעברת הסמכות להורים, אינה המזור.

מה שנדרש הוא אמון במנהיגי חינוך שחיים ונושמים את רוח הקהילה שהם נמצאים בה, מנהיגי חינוך הצומחים מתוך קהילתם. כחברה וכמדינה יהודית ודמוקרטית, אנו חולקים סולם ערכים ותרבות עם ליבה זהה, ומה שנחוץ לנו הוא מנהיג המגשר בין הרמה הלאומית לבין הרמה הקהילתית, מנהיג שהוא שומר סף של ערכי הליבה של המדינה, ושמטמיע אותם בתוך המערך הבית ספרי; זאת, תוך התחשבות והתאמה לרצונות של הורי התלמידים בקהילתו ולדפוסי חייהם.

הפתרון הוא העברת סמכויות למנהלי בתי הספר, כך שיהיו הגורם המאזן בין שני הצדדים הללו; גורם המחויב בהקשבה לשטח; החשוף באופן מתמיד לביקורת ולדרישות מצד סוכני הילדים העיקריים – הלא הם הוריהם; גורם הרואה עם המורים עין בעין; בעל אינטרס גבוה לייצר תנועה מתמדת של שינוי במערכת הבית ספרית שהוא ממונה עליה, בהתאמה לקהילה שהוא מחנך בה; באותה שעה, עליו להיות מפוקח על ידי מערכת העל, ובתוך כך לעמוד בסטנדרטיזציה גבוהה ובעקרונות ערכיים המותווים על ידי המטה ואגפי משרד החינוך השונים.

באורח רשמי, תהליך כזה אכן מתרחש במערכת החינוך, אך באופן חלקי שאינו מותאם לקצב החידושים שנחשפים לעיני באי בתי הספר מחוץ לכתליו; נוסף על כך, התהליך מתרחש תוך מתן משקל רב מדי לאסדרה, רגולציה – והדבר מצמצם את היצירתיות וכאמור, את הדינמיות של השינויים במציאות. זה שנים רבות שהמערכת מדברת על מתן אחריות למנהלים, אולם העברת השרביט לידיהם, כלומר הענקת הסמכות בפועל, אורכת זמן רב מדי.

לאחר עבודת מטה שעשתה בשנים 1992–1993 ועדה לבתי ספר בניהול עצמי, המליצה הוועדה להעביר לידי מנהלי בתי הספר את הסמכות לניהול סדרי העדיפויות. בשנת 1996 נוסתה המלצת הוועדה בתשעה בתי ספר בערך, במסגרת פיילוט; בשנת 1998 הוכרזה על ידי שר החינוך דאז יצחק לוי מסגרת זמן בת כשבע שנים להכנסת כלל בתי הספר לניהול עצמי. מהלך זה החל להתממש אך לא צלח, הואיל ולא נבנה מערך משמעותי שיתמוך בו. רק בשנת 2010 קיבל מטה משרד החינוך החלטה מחודשת ליישם את הניהול העצמי, והוא נערך לכך באמצעות הקמת "מִנהלת ניהול עצמי" ומינוי בעלי תפקידים בכירים להגשמת ההחלטה.

אולם שינוי זה היה חלקי ולמעשה בלתי ישים: הסמכות והאחריות לניהול תקציב בית הספר אכן הועברו למנהלים, אך זאת בלי שניתנה להם סמכות להוביל פדגוגיה שונה, לארגן מחדש את הלמידה, והגרוע מכול – בלי שניתנה להם שליטה על ניהול כוח ההוראה העומד לרשותם. כך נוצר חוסר התאמה קיצוני בין הסמכות המוגבלת הניתנת למנהלים לבין גודל האחריות המוטלת על כתפיהם מדי יום.

זהו האתגר המונח לפתחה של מערכת החינוך: לתת למובילי בתי הספר את המרחב לנהל חינוך תוך שהם מחויבים הן לקהילתם ול"כוחות השוק", הן למערכת הממלכתית ולערכיה. כאשר אין מונופול לצד אחד בלבד, והקהילה שותפה למדינה, יש למדינה מקום גם בבית הספר.

תמונה ראשית: לע"מ, צילם עמוס בן גרשום