ותיקה, יציבה, אך יש מה לשפר

בישראל, דמוקרטיה מיום הקמתה, נשמעים לאחרונה – ובעצם לא רק לאחרונה – קולות רבים של חשש לחוסנה של השיטה הדמוקרטית. מן הבחינה ההיסטורית משוכנעים רבים כי הדמוקרטיה בישראל היא צעירה ורגישה במיוחד.[1] זעקות השבר המתריעות מפני התפרקותה עולות חדשות לבקרים ומציפות על פני השטח את השאלה – האומנם הדמוקרטיה הישראלית צעירה יחסית וכה שברירית? כדאי ומעניין אפוא להביט על הדמוקרטיה הישראלית מנקודת מבט רחבה יותר –בזמן ובמרחב.

הדמוקרטיה היא, כידוע, שיטה שהונהגה לראשונה כבר באתונה שביוון העתיקה בערך בשנת 500 לפני הספירה. שם היה מדובר בדמוקרטיה ישירה שהייתה שונה מאוד מהמוכר לנו כיום. לאורך שנים ארוכות כמעט ונעלמה הדמוקרטיה כשיטת משטר פעילה. גם בעת החדשה היא נחשבה לשיטה בעייתית ואפילו גונתה בפי הוגים ופילוסופים חשובים, כפי שהראה בהרחבה בנימין שוורץ במאמרו בגיליון 7 של השילוח. הללו הוקיעוה בין היתר בשל העוצמה הנרחבת שהיא מעניקה לקבוצות הרוב על חשבון טובת הכלל וזכויות אזרח פרטיות. זאת ועוד, גם במשטרים שאנו מכנים דמוקרטיים, יש רבים המכילים אלמנטים אריסטוקרטיים (כמו עליונות בית המשפט, למשל).

למרות זאת, במאתיים השנים האחרונות זכתה השיטה הדמוקרטית לעדנה ורוב מדינות העולם המערבי עברו לצורת משטר המדגישה את ריבונות העם. למרות חסרונות ובעיות שלא נפתרו נראה כי כיום דמוקרטיה היא צורת השלטון המאפשרת חירות מרבית ומעורבות גבוהה של האזרחים בשלטון. הפופולריות של הדמוקרטיה גברה, בין היתר בשל ההבנה של חשיבותן של זכויות הפרט ושל הזכות להגדרה עצמית, וכן לנוכח המתאם הגבוה שנתגלה בינה לבין שגשוג כלכלי, בריאות ורווחה. כפי שניתן לראות בתרשים, זו השיטה הרווחת כיום מבחינת מספר המדינות – אולם מבחינת גודל האוכלוסיות, עדיין חלקים גדולים מן האנושות חיים במשטרים שאינם חופשיים.[מקור: פרידום האוס]

כפי שניתן לראות בגרף המציג את מספר הדמוקרטיות בעולם ב-200 השנים האחרונות, הפריצה הגדולה התרחשה בשני גלים עיקריים: הראשון לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר במערב אירופה, והשני במזרח אירופה, לאחר נפילת ברית המועצות. מדנות אפריקה ואמריקה הלטינית, שרובן עדיין אינן דמוקרטיות בצורה מלאה, אימצו בחלקן את השיטה, לעיתים בתהליך איטי ומייסר, אחרי השתחררותן מן הקולוניאליזם האירופי. העולה מכל אלה הוא שבניגוד למה שאנו רגילים לחשוב, מדינת ישראל כלל אינה "דמוקרטיה צעירה": הרוב הגדול של הדמוקרטיות בעולם צעירות ממנה.

כאשר אנו תרים אחר המדינות שמשטרן הדמוקרטי ותיק יותר מזה הישראלי, אנו מוצאים מועדון אקסקלוסיבי שאינו כולל יותר מ-22 מדינות.[2] וזאת גם כאשר סופרים את צרפת, סמל הרפובליקניות, למרות קריסת הרפובליקה הרביעית ב-1958, וכן את הודו, למרות משטר החירום של אינדירה גנדי שהשעה זכויות אזרח בסיסיות.[3] בהתחשב בכך שכאשר משווים בין מדינות העולם על פי שנות הקמתן ישראל היא מדינה צעירה יחסית (ניצבת קצת לפני המקום המאה בדירוג הבינלאומי של שנות קיומה), הרי הוותק שלה כדמוקרטיה הוא הישג נאה שצריך לשים בפרופורציה את נבואות הזעם על קץ הדמוקרטיה בישראל.

מובן שעצם קיומו הרציף של משטר דמוקרטי איננו מספק. כמה ארגונים בינלאומיים עסוקים במדידה של חירויות שונות הדרושות לקיומו של משטר חופשי. לישראל מקום טוב ברבים מהם, אך במדדים מסוימים היא טעונה שיפור. בתרשים[4] ניתן לראות שבעוד בסוגיות של השתתפות פוליטית ישראל נמצא במקום גבוה בצמרת, מצבה מזהיר פחות בכל הנוגע לזכויות אזרחיות (חופש ביטוי, מחאה, דת, התאגדות, שווין בפני החוק) – אם כי ניתן, במידה רבה של צדק, לייחס חלק מההגבלות השוררות כאן למצב המתמשך של סכסוך לאומי ואיומי טרור. בולט לטובה גם מדד הפיתוח האנושי (שקלול של תוחלת החיים, ההשכלה ורמת ההכנסה) המדגיש עוד יותר את הנס הישראלי – הקמת דמוקרטיה חזקה, בועטת ומשגשגת, למרות מיקום באזור קשה וחוסר יציבות ביטחונית.

קרדיט תמונה ראשית: Bigstock

[1] ראו למשל יעל הדר, "שמירה על הדמוקרטיה בישראל", באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ועקיבא אלדר, "דמוקרטיה ומק'דונלדס", באתר תנועת אומ"ץ.
[2] אוסטריה, אוסטרליה, איטליה, איסלנד, אירלנד, ארצות הברית, בלגיה, בריטניה, גרמניה, דנמרק, הודו, הולנד, יפן, לוקסמבורג, נורווגיה, ניו-זילנד, פינלנד, צרפת, קוסטה ריקה, קנדה, שוודיה ושוויץ.

[3] עינת וילף עם צבי ביסק, זו לא השיטה, טמבל, תל-אביב: טפר, 2013, עמ' 12.

[4] מבוסס על דירוגים של ארגונים שונים. הדירוג וציון האחוזונים על פי שקלול של המכון הישראלי לדמוקרטיה ביחס ל-27 מדינות נבחרות (אלה הלר, חנן כהן, דנה בובליל ופאדי עומר, מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016, המכון הישראלי לדמוקרטיה).