התגאו בתוצאות, לא בהוצאות

כאשר שר מתהדר בכספים הרבים שהוציא, הוא מספר לכולנו שניהל בצורה לא יעילה את משרדו על חשבוננו.

"השקענו 34 מיליארד שקלים כדי לצמצם את הפערים החברתיים. בנק ישראל ומשרד האוצר עומדים בראש הצבא במלחמה בפערים הללו. אפשר לצמצם אותם רק אם מצמיחים משק, אי אפשר לצמצם אותם באמצעות כותרות". במילים אלו פתח שר האוצר משה כחלון את מסע הבחירות שלו אל עבר הכנסת הבאה. לצערי הרב, המספרים המרשימים הללו ישכנעו כנראה לא מעט ישראלים להצביע למפלגתו של כחלון; אולם בחינה מעמיקה יותר תזהה במשפט זה בעיה מהותית בתפיסת המציאות הכלכלית.

כששי אגסי הכריז בקול תרועה רמה על מיזם המכוניות החשמליות שלו, "בטר פלייס", הוא דיבר על חזון, על שינוי מציאות, על מהפכה אמיתית בעולם הרכב. למשקיעים שלו הוא מכר פוטנציאל שקרוי בעברית: תשואה. תשקיעו בי, לא משנה כמה, ואני אקח את הכסף שלכם ובזכות הרעיון שלי אפיק לכם רווח גדול. הסוף של בטר פלייס ידוע. המשקיעים הפסידו קרוב ל-3 מיליארד שקל, לאחר שהחברה נמכרה בסופו של דבר במחיר שהיווה רק אחוז וחצי (!) מסכום ההשקעה. הסיבה לכישלון הייתה פשוטה: בטר פלייס לא הצליחה לייצר ערך. הפוטנציאל והחזון המלהיב לא התממשו במציאות. לא משנה כמה חלומות חולמים היזמים וכמה כסף מושקע במיזם – כשלא מספקים את ההבטחות ואנשים לא קונים, זה קורס.

ההשקעה אינה מה שחשוב. השאלה היא התפוקות. או, במילים אחרות, מה בעצם עשה הכסף. במגזר העסקי קל מאוד למדוד תפוקות ותוצאות, שכן הכול מתמקד בסופו של דבר ברווח הכספי. במגזר הציבורי זה הרבה יותר מורכב. כחלון אומר שהשקיע את כספי המדינה ב"צמצום פערים חברתיים". זה מונח בעייתי, כמובן, אבל איך שלא נבחן אותו המסקנה תהיה שהפערים לא צומצמו.

שימו לב: מדינת ישראל משקיעה כל שנה, דרך סעיפים תקציביים שונים, סכומי עתק הנאמדים בכמאה מיליארד שקלים בטיפול בעוני – כלומר בצמצום פערים (בישראל עוני מוגדר כמושג יחסי, ולכן יש זהות בין טיפול בעוני לצמצום הפערים). על אף ההשקעה העצומה הזו, הפערים אינם מצטמצמים באמת. שאלו כל פעיל "חברתי", כל חבר כנסת ממחנה כחלון, כל פקיד בביטוח הלאומי – כולם ישיבו לכם בביטחון שהפערים אינם מצטמצמים. הרי לא מדובר בתוכנית עם יעד ברור, בר השגה ובר כישלון, אלא במערכה אינסופית שבה תמיד צריך "לצמצם פערים"; בור בלי תחתית שנמדד כל העת דרך שאלת ההוצאה – ולא דרך שאלת התוצאה.

הבעיה אינה נעוצה רק בכחלון. התפיסה השגויה, הבוחנת השקעה ולא תפוקה, רווחת מאוד בעולם המדיניות הכלכלית. כך למשל, המדד המקובל בעולם להשוואה בין מדינות הוא מדד התשומות, כלומר כמה אחוז מהתוצר השקיעה המדינה בתחום מסוים. אך מדובר במדד חסר משמעות לחלוטין. הנה: ארה"ב משקיעה כ-17 אחוז מהתוצר בבריאות, בעוד מדינת ישראל משקיעה בבריאות רק כ-9 אחוזים מהתוצר. גם אם מביאים בחשבון את ההבדלים בשיטות המדידה, הפער עדיין גדול. זה ההבדל בהשקעה. אולם כשבוחנים את ה"תפוקה", כלומר את מדדי הבריאות כמו תוחלת חיים ותמותת תינוקות, מדינת ישראל מקבלת תוצאות טובות בהרבה מארה"ב, מקום שם ניכרת אפילו מגמת ירידה בתוחלת החיים.

הטיעון שאני פורס פה נשמע מובן מאליו, אך המערכות הציבוריות אינן פועלות לפיו. לא צריך להתפלא על כך,  שכן לאנשים שמנהלים את כספי הציבור יש מערכת תמריצים אחרת מזו של כולנו, בין אם אנו מנהלים עסק או פשוט מפרנסים משפחה. הסביר זאת היטב ק' נורתקוט פרקינסון, פרופסור בריטי לכלכלה שכתב בשנות החמישים את ספרו האלמותי 'חוקי פרקינסון'. בספר, חובת קריאה לכל פקיד ממשלתי, מתאר פרקינסון את מערכת התמריצים של פקידי ממשל ופוליטיקאים. כאשר איש עסקים רוצה להתקדם, הוא צריך להמציא מוצר שכמה שיותר אנשים ירצו לקנות, ושיגרום לו לייצר יותר. האינטרס שלו כמובן יהיה להקטין ככל הניתן את עמודת ההוצאות בטבלת האקסל שלו, להעסיק תחתיו כמה שפחות עובדים, ולדאוג כי תפוקות העובדים יהיו גבוהות מהתשומות שלהם – כל זאת כדי שיישאר לו כמה שיותר רווח בסוף החודש. פקיד ממשל, לעומתו, תפקידו בפשטות הוא להוציא כמה שיותר כסף במסגרת התקציב ואף מעבר לכך.

תארו לעצמכם פקיד במשרד ממשלתי דמיוני שבתקציבו הופקדו מיליון שקלים להוצאות תרבות. לו היה הפקיד שלנו מגיע בדצמבר לבוס שלו ואומר, "החלטתי לא לנצל את התקציב השנה, לא מצאתי פרויקט שיצדיק את ההוצאה", מנהלו היה צוחק עליו קצת, תקציבו בשנה הבאה היה מקוצץ מיד, נפח תפקידו היה מצטמצם ואפשריות הקידום שלו מתאפסות. לעומתו, עובד שרוצה להראות עשייה, היה דווקא מבקש תוספת תקציב ואף טוען שאינו יכול לעמוד במשימתו ללא תוספת זו. פקיד ממשל, מסביר פרקינסון, נמדד בכמות  הכסף שהוא מוציא ובמספר העובדים שהוא מנהל, כך שכדי להתקדם הוא אינו צריך להתייעל, אלא להפך: להוסיף לעצמו עובדים ולהיראות עמוס. לענייננו, המדד שבו פקידים נמדדים הוא מדד התשומות, ולא התפוקות. פקידים רוצים להוציא יותר כי ככה המנגנון בנוי.

יבוא היום, כך אני מייחל, שבו שר האוצר יעמוד לפני קמפיין בחירות ויגיד כך:

"אזרחי ישראל. ממשלת ישראל הצליחה לייעל את פעולתה, ושחררה עשרות עובדים מוכשרים מהשרות הציבורי למגזר העסקי הצמא לעובדים מוכשרים. נותרנו עם יתרת תקציב בסוף השנה עקב עבודה טובה של פקידי המשרדים שייעלו את עבודתם, והשתמשנו בה להחזר חובות כדי להוריד את החוב הלאומי ואת תשלומי הריבית. בשנה הבאה, תקציב המדינה יצטמצם ב-3 אחוזים כדי לאפשר הורדת מיסים, כחלק ממגמה להוריד את נטל המס הכללי ל-17 אחוז. אני גאה בממשלת ישראל שהצליחה לבצע את משימותיה ביעילות תוך חיסכון משמעותי בכספי הציבור".

לשר הזה אני אצביע.

קרדיט תמונה ראשית: אתר לעמ

שר האוצר משה כחלון נואם במהלך מפגש עם ראשי הרשויות הערביות בישראל, במשכן הנשיא בירושלים.