התרבות הפוליטית בישראל: מהומרוס להסיודוס

אמון הציבור בנבחריו פוחת משנה לשנה. אפשר שהפתרון נמצא דווקא בשירה הקלאסית

א.

מדי שנה, לרוב לקראת סופה או תחילתה, עולים לתודעה הציבורית סקרים ומחקרים המציגים את תפיסתם העצמית של אזרחי ישראל. תוצאות מסוימות נוטות לחזור על עצמן לאורך השנים, והן משתקפות גם בסקרים שהתפרסמו בשנה שתמה לא מכבר. לדוגמה, הישראלים צובעים בעקביות את מצבם בצבעים בהירים, ובמדדים מקומיים ובינלאומיים הם מעידים על עצמם שהם אנשים מאושרים: 'מדד הדמוקרטיה הישראלית' שהפיק המכון הישראלי לדמוקרטיה בסוף שנת 2016, העלה כי 75 אחוזים מאזרחי ישראל טענו כי מצבם האישי 'טוב' או 'טוב מאד', תוצאה שמשתקפת גם ממדדי המכון בשנים קודמות. מדד האושר של האו"ם, שיצא במרץ של אותה שנה, הגיע לתוצאה דומה: מבין 157 מדינות שהשתתפו בו הוצבה ישראל במקום ה-11, מרחק מזערי משוודיה שסגרה את רשימת עשר המדינות המאושרות. גם כאן, עבור מי שעקב אחרי הפרסומים שהפיק האו"ם בשנים האחרונות, לא הייתה צפויה הפתעה.

עם זאת, תוצאות עקביות אחרות מערערות את האידיליה הישראלית. אזרחי המדינה אולי חושבים שהחיים שלהם דבש, אבל בכל הנוגע לתפקוד האישים והמוסדות שאחראים עליהם – המתוק הופך למר. להוציא את צה"ל, אף גורם שלטוני לא חומק מביקורת האזרח הישראלי, הנותן אמון נמוך גם במשטרה ובבית המשפט העליון. מצבם של המוסדות הפוליטיים קשה במיוחד: הממשלה, הכנסת והמפלגות הפוליטיות ממוקמות דרך קבע בתחתית מדד האמון, ובשנת 2016 הידרדרו לשפל חדש: באותו מדד שצוטט לעיל מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה, מעט פחות משליש מהנשאלים הביעו אמון בממשלה או בכנסת. רק 14 אחוזים העידו על אמון במידה 'רבה' או 'רבה מאד' במפלגות הפוליטיות, הנתון הנמוך ביותר מאז שנת 2003.

משבר האמון בנבחרי הציבור אינו מאפיין רק את ישראל, ובמידה רבה הוא אחת מהתופעות הפוליטיות המרכזיות של תקופתנו. לקראת סוף שנת 2016, מכון המחקר Ipsos MORI מבריטניה בדק ומצא כי באופן כללי הפוליטיקאים נהנים ממידת האמון הקטנה ביותר מבין כל בעלי המקצוע שנבדקו – החל מאחיות (שנהנות מרמת האמון הגבוהה ביותר) ועד עיתונאים, העומדים על מדרגה אחת בלבד מעליהם.

נרגנות כלפי המנהיגים אינה תופעה חדשה, ואת עם ישראל היא מלווה לפחות מתקופת נדודיו במדבר סיני. גם מנה הגונה של ביקורת אזרחית כלפי השלטון אינה מדאיגה, להיפך: היא חיונית לקיומו של כל משטר דמוקרטי. ועדיין, מידה כה מועטה של אמון ברשויות השלטון, הנמשכת ברציפות לאורך שנים, צריכה להדליק כמה נורות אזהרה. מדינה דמוקרטית, למרות חולשתה המובנית, עשויה להתמודד עם אתגרים קשים משלל סוגים, וישראל היא הוכחה מצוינת לכך. אך היא אינה יכולה להתקיים בבטחה ולאורך זמן, אם בקרב אזרחיה מתקבעת התחושה כי המנהיגים שבידיהם הפקידו את גורלם – אינם ראויים לכך.

אחת הסיבות העמוקות לבעיה היא הפיכתה של הפוליטיקה לזירת התגוששות פרסונאלית, שבה נלחמים הפוליטיקאים על 'קדושת השם'; קדושת שמם, כמובן. כדאי לשים לב כיצד משתקפת הבעיה בשפת הדיבור היומיומית: למרות שהבחירה הישירה בוטלה כאן זה מכבר, כתשובה לשאלה "למי תצביע בפעם הבאה?", רבים מחבריי יעדיפו לנקוט דווקא שם זה או אחר: "בוז'י", "לפיד", "ביבי", או – "רק-לא-ביבי". התרגלנו לזהות את הפוליטיקה עם הפוליטיקאים, זיהוי שבעצמו כבר מכיל את שורשי חוסר האמון כלפיהם.

אלו לא רק החברים שלי, וזו לא רק השרה לשעבר ציפי לבני שהפטירה כי מפלגות (וממילא, האידיאולוגיה שהן נושאות) הן "רק פלטפורמה", וזה לא רק חבר הכנסת מיקי זוהר שהוקלט בדיוני התקציב האחרונים כשהוא מרעים בקולו: "לא מעניין אותי אף אחד. נטו מיקי זוהר". כל אלו הם רק דוגמאות לאווירה הכללית, למערכת הערכים המניעה כיום את גלגלי השיניים הפוליטיים. לא מדובר במערכת מושחתת, בה מטרת העשייה הציבורית היא העונג; מדובר במערכת תחרותית, בה מטרת העשייה הציבורית היא ההישג – וביתר דיוק: התהילה, שמשמעה דיבור וזיכרון; עשה כדי שידברו עליך בהווה, וכדי שיזכרו אותך בעתיד; אם לא בעתיד הרחוק, לכל הפחות בכותרות עיתוני הבוקר.

ייתכן שתאמרו לעצמכם, מה חדש. הרי מאז ומעולם הורכבה הספירה הציבורית מכוחות שביקשו לעשות לעצמם שֵם. אך האמת היא שהרדיפה אחר התהילה היא רק ערך אחד מתוך שלל ערכים שהניעו את הפוליטיקה והפוליטיקאים לאורך ההיסטוריה, ערכים המנהלים ביניהם איזון עדין. נטייה מוגזמת של המטוטלת לצד אחד עלולה להיות מסוכנת, כפי שמדגימים נתוני אי-האמון שהובאו לעיל. חיוני, אפוא, להבין את מקורותיה של האווירה הפוליטית הנוכחית כדי שנוכל להציע לה חלופה בעלת משמעות, בטרם תכורסם שארית אמון הציבור בנבחריו. הן את המקורות והן את החלופות ניתן לאתר באבן הפינה של רבים מיסודות הפוליטיקה והממשל הציבורי: יוון העתיקה.

ב.

בשנה האחרונה התפרסמו בישראל תרגומים לשתיים מיצירות המופת של הספרות היוונית, שהשפיעו עמוקות על התפתחותה של התרבות המערבית כולה: ה'אִילִיאַדַה' של הוֹמֶרוּס (בתרגומו של אהרן שבתאי, המצטרף לתרגומים קודמים ליצירה הזו), וה'תֶאוֹגוֹנִיָה' של הֶסְיוֹדוֹס (בתרגומו של שמעון בוזגלו). הביוגרפיה המדויקת של שני המשוררים הקדומים עוד אינה ברורה, ואף הוטל ספק בייחוס היצירות אליהם. מקובל ששניהם חיו במהלך המאה השמינית לפני הספירה, אך מלבד זאת, ומלבד המשקל ששירתם כתובה בו, אין ביניהם כמעט דבר במשותף.

הומרוס הוא משורר הקרבות. האיליאדה כולה מגוללת את סיפור מלחמת טרויה, שבה נלחמו היוונים בטרויאנים לאחר שפאריס – נסיך טרויה – נטל לעצמו במרמה את הלנה, אשתו היפה של מנלאוס מספארטה. זהו סיפור רב רושם ורב דמויות, הנטווה ביד אמן המאפשרת לקורא לחוות בעצמו את שדה הקטל. יש בו גיבורים ואלים, תככים ומזימות, נאומי פאר ולוויות ענק. מספרים כי אלכסנדר מוקדון, שכבש חצי מהעולם מאות שנים לאחר שנפטר הומרוס, לא נפרד מטופס האיליאדה המיוחד שהכין עבורו מורהו הנאמן, אריסטו. תחושה זאת לא מיוחדת רק למצביאים יחידי סגולה; כל מי שפגש בה, יודע שהאיליאדה נקראת בדופק גבוה ובנשימה עצורה.

את הסיודוס, לעומת זאת, מטרידים נושאים שונים בתכלית. בתיאוגוניה הוא מתאר את השתלשלות תולדות האלים, באופן אינפורמטיבי וכמעט 'מדעי'. הדברים באים לידי ביטוי מובהק בספר נוסף פרי קולמוסו, 'מעשים וימים', שבו עוזב הסיודוס כליל את הוויות העולם העליון ופונה לתחומם של בני האדם: מעשים וימים הוא ספר הדרכה לאיש האדמה היווני, ואף ייתכן שאחיו הסורר של הסיודוס היה נמענו המקורי. לא נמצא בו עלילות גבורה או שלל קרבות, לא הורגים ולא נהרגים. המשורר מעניק לקהל קוראיו עצות שימושיות בנוגע לטיב היבולים ועונות השנה – ומפעם לפעם מרביץ בהם תורה מוסרית.

ההבדל בין הומרוס להסיודוס אינו מתמצה בתחומי העניין; בין המשוררים פעורה תהום ביחס לדמות האדם הרצויה ותכונותיה האידיאליות. כפי שציין שלמה שפאן בהקדמה לכתבי הסיודוס בתרגומו, מדובר בשני "אקלימים רוחניים" שונים: "הערצת החריצות והעמל אצל הסיודוס היא כהערצת הגבורה, האומץ והזריזות אצל הומרוס". אכילס, הקטור ואָיַס –  גיבוריו של האפוס ההומרי – מונעים על ידי השאיפה להנציח את שמם, ולעשות מעשה שיבטיח להם זיכרון עולמים. הם גאים, יהירים, נוחים לפגוע ונוחים להיפגע, ומעל לכל: תאבי תהילה. כאשר הקטור, ראש צבא הטרויאנים, מזמין את הצבא היווני להעמיד לו יריב לדו-קרב מכריע, הוא מתאר את שיתרחש בעקבות נצחונו המקווה. אין בכוונתו לשמור את הגופה, כך הוא מבטיח, אלא להניח לחבריו לקבור את המפסיד ולהעמיד לו מצבת זיכרון שתיראה למרחוק (ספר ז', שורות 87–91, בתרגום שאול טשרניחובסקי):

וְהָיָה בְאַחֲרִית הַיָּמִים, וְאָמַר בֶּן-דּוֹרוֹת יָבוֹאוּ

עוֹשֶׂה דַרְכּוֹ בְיָם מַשְׁחִיר בִּסְפִינָה מְרֻבַּת-מְשׁוֹטִים:

הִנֵּה זֶה קִבְרוֹ שֶׁל-אָדָם, שֶׁמֵּת לִפְנֵי עִדָּן וְעִדָּנִים,

עָלָה בִגְבוּרָה עַל-אֶחָיו, וְהֶקְטוֹר הַנֶּהְדָּר הִכָּהוּ!

כָּכָה אָז יֹאמַר הָאוֹמֵר, וְהָיְתָה תְהִלָּתִי לְעוֹלָמִים.

הנה כי כן, הצלת העיר היא משנית לתהילת העולמים שיזכה בה גיבור המלחמה המנצח. ניתן את ליבנו לכך שהקטור לא מעלה על נס רק את הכבוד שבו תזכה גבורתו שלו, וזוכר לנצור גם את גבורתו של היווני שיעז להילחם בו. סיבת הדבר נעוצה בעובדה כי בכל הקשור לסולם הערכי, שבראשו ניצבת תהילת הנצח – שררה תמימות דעים בין הגיבור הטרויאני ובין יריביו. הדבר ניכר גם בתגובה להצעת הדו-קרב: ראשי היוונים נאבקים על הכבוד לייצג את צבאם, וכאשר לבסוף נופל הגורל על אָיַס, הוא צוהל משמחה. או אז מתאר המשורר את תפילתם של היוונים שנשארו מאחור (שורות 202–205):

זֶבְס אָבִינוּ הָאַדִּיר, הַמְהֻלָּל וְהַמּוֹשֵׁל בְּאִידָה!

תְּנָה תְשׁוּעָתְךָ לְאָיַס, וְיִנְחַל שֶׁם-עוֹלָם וּתְהִלָּה!

אַךְ אִם-אָהַבְתָּ אֶת-הֶקְטוֹר וְתִדְאַג גַּם-לוֹ, וְחָלַקְתָּ

חֵלֶק כְּחֵלֶק לִשְׁנֵיהֶם הַכֹּחַ, הַגְּבוּרָה וְהַתְּהִלָּה.

הצטיינות בקרב המובילה לגדולה, גבורה ותפארת – אלו הערכים המובילים את הגיבור ההומרי, הנושא את עיניו לבני הדורות העתידיים ומשתוקק שיכירו את שמו ואת מעשיו. בהיפוך מושלם, מאה ושמונים מעלות משם על הסקאלה הערכית, נמצא גיבורו של הסיודוס.

במערכת הערכים הזאת, את מקומה של התהילה האישית נוטלת העבודה הקשה, והגבורה מפנה את מקומה ליושרה. "המאניפסט של העבודה, חובת העמל וברכת העמל, הוקעת הרשעה, עיוות הדין, השוחד, והאמונה בצדק, בגמול לפרט ולכלל, באחריות המוסרית – אלה עיקרי תורתו של הסיודוס", כתב שפאן, והוסיף כי "בעומק ליבו פועם חוש הצדק". אכן, הסיודוס הדגיש את חשיבות העמל האנושי, קידש את החריצות ובז לעצלות: הוא לא נלאה מלהסביר כי "אֵין כֹּל חֶרְפָּה בֶּעָמָל, בְחִבּוּק הַיָּדַיִם הַבֹּשֶׁת", ובניגוד להומרוס, שהעניק את אהבת האלים לגיבורי המלחמה, טען הסיודוס כי "אֵת הַעוֹבֵד בְּנֵי הַנֵּצַח מִשְׁנֵה אַהֲבָה יֶאֱהָבוּ". ('מעשים וימים', שורות 11, ו-309, בתרגום שלמה שפאן).

השורות הבאות, אף הן מתוך 'מעשים וימים', שופכות אור נוסף על הדקדקנות הערכית אותה דרש הסיודוס (שורות 352–360):

רֶוַח עַוְלָה אַל תִּרְדֹּף, כִּי רִוְחֵי חֲמָסִים אַךְ לְתֹהוּ. […]

טוֹב הוּא הַחֶסֶד וְרַע הֶחָמָס, כִּי דְרָכָיו דַּרְכֵי מָוֶת.

אִישׁ הַנּוֹתֵן בְּכָל לֵב, גַּם אִם רַב הַמַּתָּן וּגְדָל עֵרֶךְ,

אֹשֶֹר יִמְלָא לְבָבוֹ, וְכָל מוֹרָשָׁיו בּוֹ יָשִׂישׂוּ.

אַך אִם יִשְׁכַּח הַבּוּשָׁה וְיפֻתֶּה לְקַבֵּל וְלָקַחַת,

אַף אִם מִצְעָר הַדָּבָר, יַעֲצִיב אֶת רוּחוֹ וִידִיבֶנּוּ.

חיי עמל-ישרים, צנועים ומשפחתיים, המלווים בנדיבות ובהכנסת אורחים – בהם רואה הסיודוס את התכלית האנושית, ובכך הוא העמיד את הקוטב המוסרי המשלים להומרוס.

כבר כמעט שלושת אלפים שנה מתלבט המין האנושי באפשרויות הקיום הללו, ותוהה מי מהן עדיפה: זו המנצחת, או זו הצודקת? זו המדברת גבוהה, או זו הפועלת במתינות? זו ההולכת בגדולות, או זו נטולת ההדר? למרות שהומרוס כתב על עבודת המלחמה והסיודוס על עבודת האדמה, את הדי ההתלבטות הזאת ניתן למצוא בתרבות, באמנות ובפילוסופיה. אך אולי יותר מכל, את עקבותיה נוכל לאתר בפוליטיקה; זה העיסוק האנושי שהיה חביב כל כך על היוונים, והמרכזי להוויה האנושית עד ימינו.

ג.

הפוליטיקאים בני זמננו אינם דומים לגיבורים ההומריים, בזה אין כל ספק. ועם זאת, לעתים קרובות נדמה כי הם היו מעדיפים לחיות בעולם הגבורה של הומרוס מאשר בעולם היושרה של הסיודוס. פעמים רבות הרצון להנציח את שמם, לזכות ב'מורשת' ולהיחקק בדברי הימים, הופך מאמצעי למטרה. "פעם אנשים רצו לעשות משהו", טוענת דמותה של מרגרט תאצ'ר בסרט 'אשת הברזל', "היום אנשים רוצים להיות מישהו".

אין בכוונתי להיתמם; השאיפה לתהילה בפני עצמה אינה פסולה, והיא מנוע רב עוצמה בידי מנהיגים שמקדישים את חייהם לתיקון החברה. הפוליטיקה, משחר ההיסטוריה וכנראה עד קצה, אינה קורצת לחיילים אלמונים – וטוב שכך. אך כשהשאיפה לתהילה מאפילה על המצע, על החזון, על אהבת העמל או על הנכונות לפשרה ושותפות – היא עלולה להפוך ליסוד מאכּל רב עוצמה, וסופה להרחיק בין הנבחר לבוחריו.

זאב ז'בוטינסקי, שידע היטב את נפש עמיתיו, התריע על כך כבר לפני קרוב לתשעים שנה. הנה כך הלין במאמר שפרסם ביוני 1931 ביומון 'העם', אגב 'בורסת שמות' מבעבעת:

מרבים עתה, בשורות עסקנינו הציוניים, להתעסק ב'שאלה' – מי יעמוד בראש ההסתדרות בתור נשיא? שמעתי שמציעים את האדון ג'יימס רוטשילד, את האדון פנחס רוטנברג, את האדון סוקולוב, את האדון אוסישקין וכו' וכו' […]  צר לי אם יעליבו דברי את העסקנים המתעמקים ב'שאלה' זו, אבל מוכרח הנני להגיד כי ה'שאלה' איננה ראויה להתעמקות; אף לשיקול דעת בן-רגע איננה ראויה. אין לך סימן יותר מובהק של ירידת המחשבה הציונית מאשר השקלא וטריא הזאת בעניין שאיננו עניין.

ייתכן שהאמון במערכת הפוליטית יחל לשוב כאשר נבחרי הציבור יזכרו כי אחרי ככלות הכול, שמם הפרטי הוא עניין שאיננו עניין. ה'פרוגרמה', כפי שכינה זאת ז'בוטינסקי, כלומר העבודה הקשה למען הכלל – גם כשאין בכוחה להביא תהילה! – היא שאמורה להיות במרכז המחשבה, הדיבור והמעשה הפוליטיים.

נבחרי הציבור מומרצים לאידיאל ההומרי גם על ידי התקשורת, שכָּתביה הפוליטיים מלאי ציניות ורודפי רייטינג. לתוכניות כמו 'ראש בראש' או 'דו-קרב', ולרשימות חוזרות ונשנות של 'המנצחים והמפסידים של השבוע', תרומה משמעותית לעלייתו של הפוליטיקאי ההומרי – המכוון אל עבר הניצחון ב'קרב' התקשורתי הבא. כך שותפה התקשורת לדחיקתם של השיקולים הענייניים, כמו גם של הפוליטיקאים המובלים על פיהם, אל שולי השיח הציבורי.

כדי לחזק את המוסדות הפוליטיים, החיוניים לקיומנו הריבוני בארץ ישראל, דרושים לנו אנשי ציבור הרוצים להיזכר בגבורתם, אך מוכנים לפעמים גם לכבוש את יצרם; דרושים לנו מוסדות פוליטיים ותקשורתיים שיעודדו את הבחנת העיקר מהתפל, יכבדו את היושרה והמחויבות, ויעדיפו את השותפות על פני ההתנצחות; דרושים לנו מדינאים שלצד ערימת כתבי הומרוס שמונחת על שולחנם, יניחו עוד כמה דפים משירת הסיודוס.

תמונה ראשית: Ulysse et Télémaque Massacrent les Prétendants de Pénélope, Thomas Degeorge, 1812
באדיבות: ויקימדיה