ישן מפני חדש?

זו לא רק שנאת נתניהו: ההיסטוריה העגומה של השמאל הישראלי מלמדת שהוא מעדיף טירונים פוליטיים

הוויכוח הפוליטי הסוער ביותר של השנה האחרונה, כך נדמה, היה ויכוח פרסונלי לחלוטין: מי מתאים יותר לכהן כראש ממשלה, בנימין נתניהו או בנימין גנץ. אין ספק שהסוגייה הפרסונלית יצאה מכל פרופורציה והשכיחה סוגיות עקרוניות וחשובות יותר, אך יהיה זה שגוי לומר כי אין לה כשלעצמה כל חשיבות. הידע, האינטליגנציה, האופי והקשרים האישיים של העומד בראש הרשות המבצעת עשויים להיות גורמים חשובים להצלחתה או אי-הצלחתה של מדיניות לאומית בעלת השלכות רחבות.

אך נראה שהשקפת העולם הפוליטית שלנו משפיעה במידה לא מבוטלת גם על האופן שבו אנו שופטים את אופיים ואישיותם של אלו המבקשים להנהיג אותנו.

בנימין נתניהו – ככל מנהיג אחר של הימין – לא היה מעולם אהוד במיוחד בשורות השמאל. אולם נדמה כי ככל שעובר הזמן כך המיאוס, הזעם ואפילו השנאה כלפיו הולכים ומתגברים, ויש להם השלכות פוליטיות יוצאות דופן, שהיינו עדים להן בשנה האחרונה. במקביל, ההערכה כלפיו בציבור הימני, שלא לומר ההערצה,  הולכת ומעמיקה שורשים. לממד הזמן יש כאן השפעה מכריעה, אך הפוכה לחלוטין, על שני המחנות: בעוד הימין משבח את ניסיונו של נתניהו ואת הוותק שצבר בתפקידים הבכירים ביותר בפוליטיקה הישראלית, ורואה בניסיון זה גורם מפתח שהוביל להישגים שונים, השמאל מתייחס לאותה עובדה בדיוק – כהונתו הארוכה במידה יוצאת דופן – כמתכון לצבירת עוצמה אישית לא בריאה, לזחיחות, לניתוק ולסיאוב. אכן, אפילו החשדות המרחפים מעל ראשו נקשרים לעיתים קרובות למשך כהונתו הארוכה, ונכרכים בהנחה הנפוצה שהכוח משחית.

לא מדובר רק בטיעון לשם ניגוח, כפי שכל מחנה מחדד חרבו בירך יריבו. את הסלידה ממנהיגות ותיקה מגלה השמאל גם בתוך מחנהו שלו: עובדה שמאז פרישתו של דוד בן גוריון מראשות הממשלה בשנת 1963 לא היה לשמאל מנהיג שכיהן שנים ארוכות. קצב התחלופה הגיע לשיא בדור האחרון, שבמהלכו (מאז 1995 ועד היום) כיהנו לא פחות מתשעה (!) אישים שונים כיו"ר מפלגת העבודה – חלקם בכמה תקופות כהונה נפרדות. לכל אורך התקופה הזאת עמדו בראשות הליכוד שני אישים בלבד.

משמעות הדבר היא שהטיעונים המקובלים בשמאל נגד נתניהו מבטאים תפיסה עמוקה שלפיה הפוליטיקה משחיתה את העוסקים בה, והפתרון לכך טמון בהבאת "פנים חדשות" ורעננות. הכמיהה המתמדת בשמאל ל"פנים חדשות" שיביאו את הגאולה מבטאת גישה פרוגרסיבית הנוטה לראות בחדש דבר חיובי בבסיסו, ולצייר את הישן כרקוב ומקולקל.

בדרך זו יש גם להבין את עלייתו המטאורית של בני גנץ, אדם שמעולם לא לקח כל חלק בחיים הפוליטיים, לכדי מועמד מוביל לראשות הממשלה. גנץ אומנם היה רמטכ"ל, אולם הוא חסר ניסיון כמעט לגמרי בכל שטח שאיננו צבאי. הוא לא כיהן יום אחד כחבר כנסת לפני שהציב את מועמדותו לראשות הממשלה – בניגוד לכל ראשי הממשלה שקדמו לו, ללא יוצא מן הכלל. אפילו פליטות הפה הרבות של גנץ, שבהן התמקד קמפיין הבחירות של הליכוד, הן במידה רבה ביטוי לחוסר ניסיון תקשורתי ופוליטי. העובדה שגנץ זכה לתמיכה כל כך מקיפה בקרב מצביעי שמאל ומרכז עשויה לעורר תמיהה רבה אף יותר לנוכח העובדה שלצידו ניצבה חלופה אחרת, שבשדה הניסיון הפוליטי גוברת לא רק על גנץ, אלא כמעט על כל דמות אחרת באותו מחנה: עמיר פרץ, שכיהן לא פחות מ-31 שנים כחבר כנסת, אחז בתפקיד המיניסטריאלי הבכיר ביותר במדינת ישראל, וברזומה שלו עוד מגוון של תפקידים ציבוריים אחרים, בהם ראש עיר ויו"ר אופוזיציה. אך פרץ לא העמיד אתגר של ממש למנהיגותו של גנץ בגוש השמאל-מרכז. בוחרי הגוש העדיפו בהמוניהם את הטירון הפוליטי חסר הניסיון על פני הוותיק והמנוסה שבמנהיגיהם.

בימין, ואפילו בליכוד, מעטים יטענו שלבנימין נתניהו אין חסרונות. ביקורת תכופה אף חריפה נשמעת על חסרונותיו אלו מתוך הגוש פנימה. אולם לחסרונות אלו יתרון ברור: הם מוכרים היטב. מצביע הליכוד מעדיף מנהיג בעל הישגים מוכחים ופגמים מוכרים על פני הלא נודע. מצביע השמאל מעדיף ככל הנראה לשים את מבטחו בתדמית הנקייה של מי שמעולם לא לכלך ידיו בפוליטיקה, או השתתף בה רק תקופה קצרה – תופעה שעשויה להסביר היטב גם את כיבושה המהיר של ראשות מפלגת העבודה על ידי אבי גבאי בשנת 2017 ואת הישגו המרשים של יאיר לפיד בבחירות הראשונות שבהן התמודד, ב-2013.

מצביעי השמאל, המעריצים את הדמות החדשה והנקייה, נוטים להמעיט בערך האפשרות שתדמית זו מכסה על דבר מה אחר, וחמור מכך – הם נוטים להמעיט בערך האפשרות שהחדש עלול להתגלות כגרוע בהרבה מהישן. הערכת חסר זו התנפצה אל קרקע המציאות בכל עוזה בשבוע שעבר: כניסתו של בני גנץ לממשלה בראשות בנימין נתניהו, ללא הסכמת חלק ניכר מחבריו לסיעה, עוררה גל של זעם, אכזבה, נאצות וגידופים כלפי מי שנתפס ימים ספורים קודם לכן כמרפא לכל תחלואיה של מדינת ישראל. רק ימים יגידו אם הצעד שעשה גנץ היה נבון פוליטית, אולם אין ספק שבעיני חלק ניכר ממצביעי גוש השמאל-מרכז היה מדובר לכל הפחות בטעות איומה, אם לא – כניסוחה של חברת הכנסת מרב מיכאלי – בבגידה.

הלקח המתבקש מפרשה זו, כמו גם מאינספור כישלונות פוליטיים של אינספור מנהיגים פוליטיים בשמאל בעשורים האחרונים, הוא הלקח השמרני: לבטוח בישן המוכר על פני הבלתי מוכר, גם אם האחרון בא בעטיפה נוצצת. אלא שלקח זה סותר תפיסה בסיסית ועמוקה בדרך המחשבה הפרוגרסיבית, המפגינה חוסר אמון עמוק כלפי הישן והוותיק.

מעניין להשוות גישה זו להתנהגותו של הימין הישראלי, שהתחיל את דרכו כאופוזיציה רבת שנים. תנועת החירות, אף כי מעולם לא הגדירה עצמה כתנועה שמרנית, גילתה לעיתים מאפיינים מסוימים של תנועה כזו. אחד מהם הוא ההעדפה הקבועה שגילתה כלפי המנהיג הוותיק ובעל הניסיון של התנועה, מנחם בגין, על פני טוענים צעירים יותר לכתר ששבו והופיעו מדי כמה שנים. זאת, אף שבגין נכשל ביומרתו להחליף את השלטון שמונה פעמים: שמונה מערכות בחירות רצופות. לפחות במקרה הזה, העדפת הניסיון והותק על פני החדש והלא ידוע השתלמה היטב. נראה שמצביעי הימין בהווה סבורים שגם במקרה של נתניהו זו בחירה משתלמת. אירועי השבוע שעבר לא עשו דבר מלבד לחזק תפיסה זו.

תמונה ראשית באדיבות MILNER MOSHE לע"מ