לא מחנכים בפוליטיקה

כישלונה הפוליטי השיטתי של הציונות הדתית צריך להוביל למסקנה ברורה: השפעתה הערכית יכולה להתקיים רק בחברה האזרחית

כשהתיישב אנטוניו פרז על כיסא העור בקומה ה-19 של בניין קודאק בניו-יורק, בשנת 2005, הוא ידע כי הוא עומד כעת בראש אחת החברות החזקות והעשירות בעולם: 80 אלף עובדים עבדו בחברת קודאק באותה עת; שווי כל מניה שלה עמד על קצת פחות מ-40 דולרים; החברה מכרה מצלמות וסרטי צילום ב-5.7 מיליארד דולר בשנה והחזיקה 40% מהשוק. לא עברו שנתיים ומנייתה של קודאק ירדה אל עבר 4 דולרים. ב-2012, חברת הענק שנוסדה יותר ממאה ועשרים שנים קודם לכן כבר פשטה את הרגל. אף אחד לא תקף את החברה ואיש לא פעל להפלתה; למעשה נדמה היה כי החברה עשתה כמיטב יכולתה כדי לקרוס בכוחות עצמה אל עבר תהומות הנשייה ולהיזכר כמותג-על שנעלם במהירות הבזק. הסיפור האמיתי שעמד מאחורי הנפילה היה חוסר המוכנות של החברה בכל הנוגע להבנת יתרונה היחסי מצד אחד והשינויים העוברים על השוק מצד שני – עלייתן של המצלמות הדיגיטליות. מן הראוי לציין כי כבר ב-1981 חקרו בכירים בקודאק את עניין המצלמה הדיגיטלית; לצערם, דבר לא נעשה עם תוצאות מחקרם.

בבחירות הנוכחיות לא הצליח הציבור הדתי-לאומי – גם לא אחרי ה'אול-סטאר' של איחוד כל הרשימות – להעמיד יותר מאשר רשימה אפרורית שבראשה אישה חילונית. גם הסקרים אינם מחמיאים לרשימה זו. לעומת זאת, בשורה של פרמטרים, הציבור הדתי-לאומי הוא ממובילי החברה בישראל. הפער הגדול בין ההצלחה החברתית לבין הכישלון הפוליטי דורש הסבר. ובכן, כמו בקודאק, גם כאן: איש לא תקף את הפוליטיקאים הדתיים; רק חוסר מודעות עקבי ושורה של החלטות שגויות הובילו לקריסתו של מותג בעל מוניטין ארוך.

ב-1831 יצא אלכסיס דה-טוקוויל את צרפת והפליג מערבה אל אמריקה כדי להבין מה מניע את הצלחתה של ארצות הברית. בביקורו הראשון בוושינגטון, עיר הבירה, מצא טוקוויל רק ביצות; המדינה המתפתחת בעולם לא נוהלה אז מעיר הבירה שלה. לאחר תשעה חודשים של סיור לאורכה ולרחבה של המדינה הצעירה גילה טוקוויל את סוד עוצמתה: חברה אזרחית. הוא הסתובב בערי ארצות הברית של אמריקה וראה אנשים קמים בבוקר ומחליטים כיצד ינהלו את חייהם: כיצד תיראה הקהילה, כמה מיסים ישלמו, מה יהיה מבנה השלטון המקומי, מה ילמדו בבית הספר, אילו חוקי העבודה יתקיימו (או בעיקר אילו חוקים לא יתקיימו), וכיצד יחזיקו את החלשים בחברה בעזרת מוסדות שאותם הקימו בעצמם. כל עיר, כל אזור, ולבסוף כל מדינה, היו חופשיים לחלוטין לממש את ערכיהם ולבחור כיצד יעשו זאת במרחב הציבורי.

בניית החברה, הבין טוקוויל, עומדת בניגוד לבניית מדינה. חברה מבוססת על בני אדם, היינו יצורים הנמצאים בקשר ישיר עם יצורים דומים להם ומקיימים מערכת קבועה של שיח על רצונות, על צרכים ועל ציפיות. מדינה, לעומת זאת, היא גוף המבוסס על חוקים, נהלים, בירוקרטיה ותמריצים – וכל אלה שונים מאוד מאינטראקציה בין-אישית. הקמתה של ארה"ב מלמטה למעלה, תוך בניית חברה אזרחית חזקה ועל גביה מדינה מוגבלת, היא סוד קסמה של ארצות הברית אליבא דטוקוויל – כפי שניסח זאת בספרו 'הדמוקרטיה באמריקה'.

הציבור הדתי-לאומי מצליח מאוד בכל הנוגע לבניית חברה: הקהילות הדתיות-לאומיות חזקות, בוודאי בהשוואה לקהילות אחרות; והמארגים החברתיים שלהן חזקים. המשפחה, מוסדות החינוך ומערכת הרווחה הקהילתית הם עמודי תמך בכל קהילה דתית-לאומית. "רובם המכריע של המתנדבים הם בני נוער המגיעים מהציבור הדתי-לאומי. בני נוער אלה מחונכים מהבית על ערכי הנתינה, וקיים אצלם הרצון להיות לצד החלש" – אמרה רינה עידן, מנכ"לית עמותת 'קו לחיים' ולשעבר קצינת נפגעים בצה"ל. לפי נתונים סטטיסטיים, 31% מהציבור הדתי-לאומי מתנדב באופן קבוע (לעומת 40% מהחרדים ו-24% מהחילונים). אולם מעברה של הציונות הדתית מדרכי הבנייה של חברה ערכית ושל מוסדות שהיא בוחרת להקים, אל דרכי העיצוב של מדיניות ציבורית אינו עניין של מה-בכך; נראה שבנקודה זו היא נכשלת.

"אני אחראי על חינוך ילדי ישראל", אמר הרב רפי פרץ ביום כניסתו לתפקיד שר החינוך. אמירה זו נכונה בוודאי לגבי מי שמשמש כמנהלו של מוסד חינוכי שהורים בחרו בו; לעומת זאת, כאשר הדברים נאמרים על ידי ראש מערכת מדינתית, הטרוגנית ומורכבת, הכופה את השתתפות הילדים בה על פי חוק, היגד זה עצמו הופך להיות מחריד. אין דין חברה כדין מדינה.

שנים רבות מתעקש הציבור הדתי-לאומי לנסות להנחיל את ערכיו באמצעות מנגנונים לאומיים, דוגמת הרבנות הראשית, מערכת החינוך או צה"ל; אלא שניסיון זה, שיש בו יסוד מובנה של כפייה, אינו מחבר את הציבור לתפיסת העולם הדתית-לאומית אלא דווקא מרחיק אותו הימנה. כאשר הרב אביחי רונצקי ז"ל הרחיב באופן משמעותי את פעילות ענף 'תודעה יהודית' ברבנות הצבאית, הוא הלך בגדולות: הוא חיבר חיילים רבים לרוח שאותה תפס כחיונית לחוסנו של צה"ל. מתוקף המסגרת הצבאית, הוא הפגיש חיילים עם ערכי היהדות והפך את התוכן האמוני למרכיב מרכזי במהלך החינוכי של הצבא. אולם המהלך היכה כבומרנג כאשר חיל החינוך אימץ את אותה שיטה ומילא אותה בתוכן פרוגרסיבי. הניסיון לכפות על הציבור תפיסת עולם באמצעות מוסדות לאומיים גרם ליותר קיטוב ולריחוק ממנה. מאותן סיבות, גם הנחת היסוד של הסטטוס-קוו, המבקשת לשמר הסדרים ישנים אף שהציבור השתנה, מופרכת מיסודה.

מזה שנים ארוכות ביטויו הפוליטי של הציבור הדתי-לאומי הוא כישלון מהדהד. לפי הערכות שונות, כ-11% מהציבור בישראל מוגדר דתי-לאומי, ועוד כ-30% מגדירים עצמם מסורתיים כלומר חשים הזדהות מסוימת עם לפחות חלק מאותם ערכים; למותר לציין כי הערכות אלו אינן מתממשות בקלפי. אכן דווקא כאן, בניגוד לאפיק הפוליטי, נמצא עתידו של הציבור הדתי-לאומי; כאן ולא בצינורות הכפייה של הממשלה. ערכיה של הציונות הדתית צריכים לחלחל דרך החברה האזרחית – ורק דרכה – באופנים של שיח בין-אישי ומפגש ישיר, מכוח ההצלחה היחסית של המודל החברתי שצמח בציונות הדתית כחברה מורכבת ומגוּונת החולקת תודעת ייעוד.

כישלונה הפוליטי של הציונות הדתית הוא ברכה אדירה, שכן הוא מחייב את המשך ריכוז המאמץ במישור החברתי והפניית המאמץ הפוליטי למניעת כפייתן של תפיסות עולם מנוגדות על מוסדותיו של הציבור הדתי-לאומי. במקום לרצות לכפות את ערכיו על אחרים, צריך הציבור הדתי לאומי לדרוש את פתיחת שוק הרעיונות, את הוצאת מנגנוני הכפייה ממנו, ומתוך כך להציע בשוק זה את מרכולתו הרוחנית. ההשפעה באמצעות המערכת הממשלתית אולי קלה יותר – שכן היא אינה מחייבת התמודדות אלא רק כוח פוליטי – אך היא איננה מצמיחה דבר זולת התנגדות. לעומת זאת, פעולה דרך החברה הישראלית האזרחית תהיה פורייה הרבה יותר, ומלבד זאת תכריח את נושאי הדגל של רעיונות הציונות הדתית לוותר על הסיסמאות והשפה הפנימית, ותחת זאת ללבן את רעיונותיהם בפני החברה הישראלית הכללית.

תמונה ראשית: צולם ע"י קובי גדעון, באדיבות לע"מ