לא על הנזק לבדו

Getting your Trinity Audio player ready...

הדיסטופיה השמרנית 'חופשי זה' ממחישה היטב את הפער המקצין במערב בין ליברלים לשמרנים, אך בעצמה אינה מצליחה להימלט מהדגשת עיקרון 'הנזק לזולת' כיסוד המוסרי העליון

חופשי זה

חיים נבון

ידיעות ספרים, 2019 | 220 עמ'

הדיסטופיה, ז'אנר שהתפתח בשנות השלושים של המאה ה-20, המשיך מאז להיות אחד הז'אנרים האהובים והמצליחים. ההצלחה שלו מעולם לא התפוגגה, אבל נדמה שבשנים האחרונות חלה פריחה עולמית מחודשת. האשטאג "סיפורה של שפחה" (#סיפורה_של_שפחה) הציף לפני כשנתיים-שלוש את הרשתות החברתיות. כל הדרת נשים משתמעת – קונצרט נפרד לנשים, דף עבודה בתורה שמסביר את תפקידן הביתי של הנשים או להבדיל הצעות חוק הנוגעות לסוגיית ההפלות – סומנו ותויגו מיד כעוד לבֵנה מתערערת בדרך לחורבן הדיסטופי של המערב הליברלי, כמתואר באורח ציורי ומצמרר בסדרה הפופולרית המבוססת על ספרה של הסופרת הקנדית מרגרט אטווד.

בישראל עלתה לפני כמה שנים לשידור הסדרה 'אוטונומיות', שעסקה בישראל המפוצלת לאוטונומיות חרדיות וחילוניות נבדלות, ובשנים האחרונות הופיעו כאן שלל ספרי דיסטופיה על אודות עתידה הקודר של המדינה, לרוב על רקע משבר אקלימי, פריצת מלחמה כוללת עם מדינות ערב, עליית שלטון דתי קיצוני או שילוב של כל הנ"ל.[1] יש הטוענים שהדבר נובע מאווירת השיסוי והקיטוב שאנו חווים בשנים האחרונות. החשש מפני הקצנה של מגמות אלו וייסודו של שלטון רודני עולה ומבוטא בספרים, סדרות וסרטים. הציבור צורך יצירות אלו בהמוניו כדי לתת ביטוי לחשש וגם כדי להפיג אותו מעט.[2]

האם יש לחשש יסוד? זוהי שאלה עובדתית, פרשנית ובמידה רבה פוליטית. האם עליית טראמפ לשלטון החמירה את המתח הבין-גזעי בארה"ב? האם מתרחש תהליך הדתה בארץ? האם הרשתות החברתיות משקפות את ההקצנה או שמא הן המייצרות אותה?

לא ארחיב כאן באשר לשאלות העובדתיות הללו. דיון זה אומנם מסעיר ואקטואלי אך הוא עלול להירתם בקלות לעמדה פוליטית כזאת או אחרת ולפספס את העיקר שמציעה לנו הדיסטופיה במיטבה: משל מעמיק על התנגשותם של ערכים יסודיים בתרבות ימינו. בין אם מדובר במציאות קרובה, ובין אם רחוקה, הדיסטופיה אפקטיבית משום שהיא מבטאת מתחים חברתיים-פילוסופיים ממושכים ויסודיים לחברה המודרנית – הפרט מול הכלל, הרגש מול הרציונליות, החירות מול השוויון ועוד. באמצעות הדמיון, העלילה הדיסטופית מסוגלת להמחיש היטב טענות אנליטיות תיאורטיות על אודות תפקידי המדינה והחברה, תוך צלילה לטבע האדם שעליו הן מתבססות. הדיסטופיה מקצינה אמונות והלכי רוח קיימים ומדגימה באופן עלילתי וסוחף את ההתנגשות הבלתי-נמנעת ביניהם בשלבים מאוחרים יותר. במובן הזה הדיסטופיה היא הסוגה הספרותית הקרובה ביותר לפילוסופיה הפוליטית; היא תאומתה היצירתית, הססגונית, הבועטת.[3]

כאן אשווה בין הדיסטופיה הספרותית 'חופשי זה' של הרב חיים נבון  שראתה אור לאחרונה לבין הדיסטופיה 'השלישי' לישי שריד (עם עובד, 2015), ואראה כיצד יצירות אלו, אשר עוסקות בעתיד רחוק מאוד, משקפות את המאבק היומיומי והמציאותי לגמרי בין שני זרמי עומק פוליטיים הפועלים כיום במערב ובפרט בישראל: ליברליזם ושמרנות.

הוגים רבים עסקו בסוגיית הפער (ההופך לעיתים בלתי-נסבל) בין בעלי ההשקפה השמרנית להשקפה הליברלית: תומס סואל הגדיר אותם כבעלי שתי השקפות על טבע האדם: גדורה, ובלתי-גדורה. אנשי ההשקפה הגדורה סבורים שכוחותיו של האדם מוגבלים עקב טבעו המסוים, ומכאן גוזרים את תפיסתם בזכות התקדמות איטית וזהירה של החברה והוקרת הישגיה הקיימים; ואילו אנשי ההשקפה הבלתי-גדורה סבורים שיכולותיו של האדם בלתי מוגבלות, ועל כן החברה ניתנת לשינוי, תיקון והסדרה באופן מוחלט ורציונלי. כותבים אחרים הסבירו את הפער ככזה הנובע מכך שההשקפה הליברלית נשענת על תיאוריות גדולות על טבע האדם ואילו זו השמרנית קשורה בניסיון וטעייה היסטוריים ונבדלים לכל תרבות ותרבות, ועל כן מדובר בשפות שונות שקשה לתקשר ביניהן. היו מי שניסו בכל זאת לחלץ עקרונות שמרניים כלליים יותר, ולהציב ביסוד השמרנות עקרונות ערכיים בלתי-משתנים המובחנים מהעקרונות הליברליים.[4] כל הניסיונות הללו, בסופו של דבר, מנסים להפחית מחוסר האמון והזרות בין הקבוצות הפוליטיות השונות ובכך לגשר מעט על הפערים המקצינים ביניהן.

ניסיון נוסף הוא הצעתו של ג'ונתן היידט, פסיכולוג חברתי החוקר זה שנים את הקיטוב הפוליטי המחריף בארה"ב. על פי היידט, הכרעות מוסריות אינן רציונליות מלכתחילה אלא נובעות מאינטואיציות רגשיות שונות שהתפתחו לכדי כשישה יסודות מוסריים נבדלים.[5] לטענתו, הזרמים הפוליטיים נשענים על יסודות מוסריים שונים (אם כי חופפים בחלקם), אך לגיטימיים במידה דומה. הליברלים בטוחים שהשקפת עולמם, המבוססת בעיקרה על עקרון החירות ומניעת נזק לזולת, היא ההשקפה המוסרית הבלעדית; אך למעשה יש יסודות מוסריים נוספים – נאמנות, סמכותיות וקדושה – המהווים חלק מהשקפת עולמם המוסרית של השמרנים. בספרו 'המוח הצדקני' מבקש היידט להוכיח כיצד התבססו יסודות אלו באופן אבולוציוני כאינטואיציות הטבועות במוחנו. היידט מתאר התבססות זו כטיוטה ראשונית של המוח, טיוטה שאומנם מתפתחת באופנים שונים אצל אנשים שונים מבחינה גנטית, סביבתית וחברתית, אך עדיין קיימת ובעלת השפעה ניכרת על אופני החשיבה האנושיים.

להבדיל מ'עולם חדש מופלא' [בתמונה: מתוך הסרט], אצל נבון המודל החברתי החדש צמח דווקא מתוך הרדיפה הקיצונית אחר החירות.

העדשה הפסיכולוגית של היידט מתאימה במיוחד לניתוח ספרותי של הדיסטופיות שלפנינו, שכן היא יכולה לסייע לנו להבין את המניעים הרגשיים העמוקים של הדמויות ולחבר בינן לבין המשל הפילוסופי-פוליטי שהיצירה כולה מבקשת להציג. בדרך זו אנסה לפרוש את הדרמה המוסרית בישראל בין המחנות השונים, להבהיר מדוע השקפת העולם השמרנית נתקלת בדרך כלל בחוסר אמון (במקרה הטוב) או בזלזול (במקרה הרע) מצד המחנה הליברלי, וכן לבקר את הנשמע מצד המחנה השמרני: שכן, אף שלהשקפה השמרנית ביסוס מוסרי רחב, הנטייה הרטורית של השמרנים בבואם להצדיק הכרעות מוסריות מתמקדת בשנים האחרונות בעיקר בעקרון 'מניעת הנזק', אותו עיקרון שאינו ייחודי לשמרנים אלא הוא מהווה מושכל יסוד של הליברלים. נטייה זו טומנת בתוכה סכנה של שמיטת הקרקע מתחת ללגיטימיות של האינטואיציות המוסריות השמרניות.

חופשי זה

הדיסטופיה עלתה כפורחת לאחר מלחמת העולם הראשונה כתגובה לעידן ההשכלה וכמענה מפוכח לז'אנר האוטופי ולתפיסת הנאורות. התפיסה שלפיה האדם יוכל בתבונתו ליצור מחדש חברה מושלמת ללא מעמדות וללא סבל נתקלה בזוועות מלחמות העולם, שחלקן נשענו על התפתחויות מדעיות, ובביקורת חריפה על מידת ההיגיון שבחברה מושלמת וסטטית זו ועל רמת החירות שתיוותר בה. הניסיון לרתום את הקדמה הטכנולוגית כדי לייצר חברה טובה ונאורה יותר נענה בסיפורי אימה, כיצד הכוח העצום של הנדסת החברה מוביל את האנושות לשליטה טוטליטרית  – נוסח '1984' של ג'ורג' אורוול; או לחברה צרכנית, ריקנית, מסוממת ורדודה – בגרסת 'עולם חדש מופלא' של אלדוס האקסלי.

מבקר התרבות ניל פוסטמן טען (עוד ב-1984) כי מבין שתי האפשרויות העומדות לפתחנו ביצירות אלו, כלומר חשש מעריצות מזרת אימה לעומת חשש מהשתעבדות מרצון לטמטום ולעונג, דווקא האחרונה היא שעודה מאיימת עלינו. הדבר נכון לפחות לגבי הרומן של נבון: התבנית הדיסטופית של 'חופשי זה' ממשיכה את זו שבדיסטופיה של האקסלי, המציגה עולם מאושר-לכאורה – בהבדלים מסוימים, שעליהם נעמוד כעת.

בישראל העתידנית של נבון כל קשר אנושי – זוגי או הורי – מחויב בחוזה ברור ומוגבל בזמן. חוזים ארוכים מדי אינם מקובלים, שכן ההיקשרות הרגשית עלולה לפגוע בחירות האדם. וכך, כשאור, גיבור הספר, שוקל בחיוב להמשיך את חוזה ההורות בינו לבין תום, גבר בשנות השישים לחייו, הוא מצטדק "תום הוא איש חכם ומנוסה, ולפעמים גם הורה מפנק, ושתי תקופות של חוזה הורות לא היו דבר מאוד חריג, אפילו בגילי. לא מעט אנשים בסביבות גיל שלושים עדיין רוצים שיהיה בחייהם מישהו מבוגר יותר, שיוכל להושיט עצה או עזרה. כמובן, זה לא יוכל להימשך עוד הרבה שנים" (עמ' 42).

מקור האיסור על המשפחה כפי שהיא מוכרת לנו הוא רצף של פרשות התעללות, שגררו בתהליך הדרגתי את הגבלת חוזי ההורות לשלוש שנים בלבד. התלות האנושית על שלל פגמיה ונזקיה הפסיכולוגיים "נפתרת" סוף כל סוף, ואנשים חיים באופן בטוח, בדרך כלל בגפם ובדרך כלל ללא ילדים, עם מפגשים חברתיים ואנושיים מוגבלים ונטולי פגיעה. כפי ששר יהודה פוליקר למילותיו של יעקב גלעד, "חופשי זה לגמרי לבד".

"קיוויתי שאפילו טל כבר יבין שבשיחה הזו הגענו לגבול שבין הלגיטימי ללא לגיטימי מבחינה חברתית" רוטן אור כשהשכן היחיד שלו מציע לו בגמגום מתחנן לבוא לביקור והוא נאלץ להתחמק. "אנחנו בסך הכול שכנים. לא חתמנו על חוזה. אני לא יכול לריב איתו, כי אני לא יכול להרשות לעצמי להישאר בבניין הזה לבד. אבל בנאדם צריך לדעת את הגבולות שלו" (עמ' 10).

הטכנולוגיה מאפשרת מפגשים אלו באמצעות ה"בננה", מכשיר טכנולוגי המהווה שכבת מציאות נוספת, מותקן על האוזן ולרוב נותר שם לנצח. ה"רפואית", מכשיר טכנולוגי נוסף, מאפשרת ריפוי של כל המכאובים הפיזיים והנפשיים, אם ישנם. דקירה קטנה בבוקר ממננת את הכמות הרצויה של התרופות הנחוצות, והתחושה הטובה חוזרת. ישראל מתנהלת על מי מנוחות, למעט מלחמות משעממות ונטולות פשר בצפון הרחוק שמנהלים צבאות שכירים.

אור הוא מידען מבריק, מעין עיתונאי וחוקר פרטי של שנת 2089, המאתר מידע רלוונטי לגופים עסקיים, פוליטיקאים וגם סתם אנשים פרטיים המנויים לחשבון שלו. האירוע המחולל, מז'אנר ספרי המתח הבלשיים, כולל בקשה יוצאת דופן מבן זוגה של אישה מסתורית, מידענית מוכשרת בעצמה, אשר הפֵרה את חוזה הזוגיות עימו ופשוט נעלמה. אור מתבקש לאתר את האישה ויוצא למסע חיפוש מאתגר. כמו בכל דיסטופיה, המסע של אור ושל חברתו רוט לאיתור אותה אישה מוביל אותם יחד עם הקוראים לחשיפת המנגנונים שמפעילים את עולמם ובסופו של דבר גם לפתרון התעלומה הבלשית.

הפתרון הוא – והמתעתדים לקרוא את הספר יכולים לדלג לפסקה הבאה – כזה: אור מגלה כי המידענית הנעלמת עברה ליישוב כפרי וסודי שבו חיות משפחות כבעבר, בקשרים ארוכי טווח ובלתי-מוגבלים, מתחת לרדאר הרשויות. רוט מציעה לאור לעבור איתה ליישוב ולחיות איתה בזוגיות מחייבת נטולת חוזה זמני. למורדים הללו מסייעים "ילדי הזכוכית", הילדים שהמדינה יצרה בעצמה באמצעות תרומות זרע וביצית ורחם מלאכותיים כדי להגדיל את האוכלוסייה שבה הילודה הגיעה כמעט לאפס. כאן ראוי לציין כי הסיבה היחידה לכך שהחברה נטולת הילודה טרם קרסה כלכלית קשורה בכך שתוחלת החיים ירדה מאוד, שכן רוב האנשים בני יותר מ-70 נעזרים בהמתת חסד שהיא כמובן חוקית. ילדי הזכוכית אינם מתַקשרים כבני אדם רגילים. הם חיים בשולי הערים בחבורות שקטות, שקועים בעולם הלוגריתמים הממוחשב אך מודעים למצבם העגום ועל כן מסייעים למורדים להסתתר. אור מסרב להצעתה של רוט שכן אינו מסוגל להתמודד עם כאב ההכרה במציאות.

מבחינה עלילתית מדובר במהלך קלאסי בדיסטופיות, שבו האנטי-גיבור, החריג מעט ביחס לעולם המהונדס שהצליחו בני האדם ליצור (אימו הביולוגית של אור גידלה אותו עד גיל עשר; זיכרון הפרידה הודחק, אך הוא עדיין מפעפע בהזדמנויות שונות) מנסה לפרוץ מבעד לעמימות הרכה העוטפת אותו וממסכת את עולמו. סיפור האהבה הלא ממומשת עם רוט מרחף מעל ניסיון פריצה זה של הגיבור, אשר לבסוף נכנע לכוחות הגדולים ממנו. המערכת מנצחת.[6]

גם ב'עולם חדש מופלא' החברה האנושית הצליחה בכוחותיה שלה, ובאמצעים טכנולוגיים מתקדמים, להגיע לאושר המושלם. כאן וגם כאן מדובר כמובן באושר סטטי, יציב ושטחי להפליא. אך בעוד בעולמו של האקסלי האדם נכפה לוותר על חירותו, ומתומרן באמצעות הנדסה חברתית-טכנולוגית ופיתוח תרופתי-פסיכיאטרי, אצל נבון המודל החברתי החדש צמח דווקא מתוך הרדיפה הקיצונית אחר החירות. במובן זה מדובר בחידוש מהותי: מרבית הדיסטופיות מבטאות חרדה מפני הפגיעה בערך החירות, ומתארות חברה שבה לכל אדם תפקיד ברור וסדר יום קבוע. 'חופשי זה' מתארת מציאות שונה לחלוטין, אבל עגומה באותה מידה. נבון מבקש להראות שלא רק הנדסת החברה מלמעלה היא מסוכנת ויכולה להוביל אותנו לחיים רדודים ובלתי אנושיים, אלא שגם השאיפה המוחלטת לחירות ולחוסר תלות עשויה להוביל אותנו לאותה נקודה בדיוק.

גם ללא ממשלת סתרים שמשחקת בנו כרצונה, ברגע שמתממשת שאיפתו של האדם לחיים נטולי מחויבות והקשר, ואולי מדויק יותר לומר נטולי ברית – חייו הופכים דלים ונטולי אנושיות. זהו המסר השמרני הניצב בחזית הדיסטופיה של נבון.

במובן זה, הרומן של נבון נטוע היטב ברוח הזמן ובתרבות שנכתב בה. אם בתקופתו של האקסלי הסוציאליזם היה אפשרות ממשית ונכספת בעבור קבוצות אליטה נכבדות, והניסיון לנהל את החברה באמצעים טכנולוגיים וסוציולוגיים מתקדמים היה השאיפה הגבוהה ביותר אשר אף מומשה באזורים מסוימים בעולם, הרי כיום השיח האליטיסטי-אקדמי ובהמשך לו התקשורתי עוסק רבות בזכותו של כל אדם לפעול באופן חופשי ואוטונומי כדי להשיג את אושרו ללא כל תלות בנורמות החברתיות, הקהילתיות, המשפחתיות או המגדריות שאליהן הוא לכאורה מחויב. פעולות שנעשות במסגרת זו נחוות כ"אמיצות", ייחודיות ונחשקות. זכויות אלו נחשבות כה בסיסיות עד שקריאות להתערבויות ממשלתיות ומשפטיות כדי לחייב את מימושן נשמעות תדיר, על אף הפרדוקסליות הטמונה בכך.[7]

תפיסת עולם זו התפתחה בהשפעתה של המסורת הפילוסופית הליברלית, הקשורה בפילוסופים כג'ון לוק וג'ון סטיוארט מיל. האדם במסגרת תפיסה זו הוא אטומיסטי – פרט המהווה יחידה שלמה ומספקת לעצמה. האדם נתפס כנטול חובות חיצוניות מוגדרות והוא חופשי לעשות ככל שהוא חפץ, למעט פגיעה באחרים שיש להם אותן זכויות וחירויות טבעיות אשר יש לו. המדינה, בתורהּ, נועדה בעיקר להגנה על זכויותיהם של פרטים מפני פרטים אחרים המפירים את החוק הטבעי ופוגעים בזולתם, והיא שואבת את הלגיטימציה שלה מ"האמנה החברתית": הסכמתם (המפורשת או המובלעת) של הנשלטים שהיא תיטול לעצמה סמכות זו. מעיקרון החופש הפוליטי לא נגזרת בהכרח התלישות המוחלטת שנבון מתווה בספרו – אף אחד מההוגים הליברלים לא היה בפועל כה אטומיסט כמו הטיפוס האידאלי שסביבו נבנתה ההגות שלהם – אך ההיגיון המוביל לשם טמון בו. אם החופש הוא עקרון-העל והפגיעה בזולת היא אמת המידה היחידה שיש לה משקל אמיתי, כי אז מתבקשת תנועה לוויתור על יותר ויותר מוסדות חברתיים, לא רק פוליטיים, המגבילים או מגדירים את האדם (דת, מסורת, מגדר) ועל חובות דתיות, לאומיות, קהילתיות ומשפחתיות. בעולם של מדינת חוק דמוקרטית אין סיבה שאדם יהיה מחויב לדבר אלא אם כן הסכים לכך באופן מפורש, ברור ומתחדש.

הגישה השמרנית, לעומת זאת, רואה באדם יצור חברתי. כלומר, האדם כפרט נפרד אינו יחידה סגורה ומספקת. הוא חסר. הוא אינו בן אנוש באופן מלא לבדו. הקשרים החברתיים והפוליטיים, על כל המוסדות הכרוכים בהם, הכרחיים להתפתחותו האנושית, לזהותו, לתחושת שייכותו לעולם ולמימושו העצמי, והמדינה אינה רק פתרון מאולץ לשאלת הבטחת חירויותיו וזכויותיו. מוסדות חברתיים אלה – הדתות, הלאומים, הקהילה ובראש ובראשונה המשפחה – קודמים במובן מסוים לאדם הפרטי, ותובעים ממנו מידה של נאמנות ומחויבות נצחית שאינה תלויה בהסכמתו כפרט העומד בפני עצמו.

הפיכת המשפחה ליצירה אנושית, על פי רצונו המשתנה והזמני של האדם, העברת ממד המחויבות הנצחית בין הורה לילדו לממד חוזי שיכול להתבטל באופן פשוט יחסית – מובילה להתמוטטות החברה האנושית כפי שאנו מכירים אותה, אבל גם להתפרקותו של האדם כיצור שלם בעל נפש עמוקה. היכולת להתמסר מתנוונת כמו גם היכולת לאהוב.

השלישי

העולם המתואר ב'השלישי' של ישי שריד שונה מאוד הן מעולמו של האקסלי הן מעולמו של אורוול. במקום הנדסה חברתית וקדמה טכנולוגית, אנחנו מצויים בעולם הנסוג חזרה לשלטון מלוכני ותיאוקרטי ברובו. בישראל העתידית של שריד, פצצות אטום שהוטלו על חיפה ועל גוש דן הובילו לעליית שלטונו של יהועז, דתל"ש וקצין במיל' שחי בנגב. יהועז, לוחם קרבי מהולל לשעבר, חווה התגלות, מצליח לגייס את הכוחות הנותרים ולגרש את הערבים ("העמלקים" בלשון המספר) מאזור גב ההר. הוא מושח עצמו למלך, ממנה עצמו לכוהן גדול ומקים את בית המקדש ואת הסנהדרין. יהועז מנהל את המדינה על בסיס ההלכה היהודית כפי שפירש אותה חברו הטוב, הרב יגאל צוריה, שנהרג במהלך הקרבות. על פי פרשנות זו הרוגי הפצצות חטאו, היהודים ככלל טהורים וחשובים יותר מהגויים, ועליהם לתקן את עצמם על ידי חזרה לחיבור טבעי ובריא יותר עם אדמת ארץ ישראל.

הטכנולוגיה ככל שהיא קיימת מגויסת לטובת השלטון החדש, אם זה בתוכניות הטלוויזיה בערוץ האחד המותר לשידור, ואם באמצעים הצבאיים. יחד עם זאת, עקב החרם המוטל על ישראל מצד מדינות העולם בשל גירוש הפלסטינים, הטכנולוגיה מצויה בהידרדרות מתמדת, והשליטה בחברה באמצעים מתקדמים כלל אינה הנקודה המרכזית בסיפור.

יהונתן, בנו הנכה של המלך, שעל אף נכותו לא נפסל לכהונה ומנהל את עבודת המקדש, הוא האנטי-גיבור המספר. מבעד לעיניו נחשפים הדרו ויופיו של בית המקדש ועבודת הקורבנות, והאופן שבו טקסים שנחשבו לפגאניים ופרימיטיביים מעוררים לפתע רגשות רדומים ותופסים מקום חשוב ומוערך בהוויה הציבורית. מבעד לעיניו נחשפים אט אט גם הפונדמנטליזם וההיבריס מרקיע השחקים של אביו. יהונתן מאוהב באפרת, חברת ילדותו ובתו של הרב צוריה, אך זו האחרונה נישאת דווקא לאביו, המתיר לעצמו בפלפול הלכתי מפוקפק לשאת אישה שנייה. החטאים הפרטיים מתגלגלים מהר מאוד לחטאים ציבוריים: כוחו הבלתי מוגבל כמלך מוביל את יהועז ליציאה למלחמה מיותרת ואלימה, ולחורבן בית המקדש השלישי ועימו מה שנותר מממלכת ישראל.

יהונתן חווה התגלויות חוזרות ונשנות המורות לו לדרוש מאביו לפרוש מכס המלוכה. ההתגלויות מענות את נפשו, אך אמונתו השלמה באביו כמו גם אופיו השפוף לא מניחים לו לעשות כן.

הנה אפוא גם ביצירה זו מתקיים המהלך העלילתי הקלאסי שתואר לעיל: האנטי-גיבור מנסה להילחם במציאות שנכפית עליו ועל עולמו, ללא הצלחה, כאשר סיפור אהבה מרחף מעל סיפורו. התשתית היסודית של עולמו נחשפת בפניו ובפני הקורא במהלך העלילה, ומובילה לכניעתו הבלתי נמנעת.

במבט ראשון, 'השלישי' מבטא בעיקר את המתח בין הרציונליזם החילוני לבין פונדמנטליזם דתי פופוליסטי הרוכב על רגשות הפחד. גם כאן אין מדובר בעלילה דיסטופית ייחודית לישראל ולדת היהודית: הסדרה 'סיפורה של שפחה' שהוזכרה בתחילה מבוססת על ספר קנדי שהצליח מאוד באמצע שנות השמונים, והביע חרדה מפני דתיות נוצרית קיצונית. 'כניעה' של מישל וולבק, שפורסם ב-2015, מביע חשש דומה מפני עליית האסלאם בצרפת.

עם זאת, דומה כי התרחשות עלילתית זו שונה במקצת בישראל שכן היא משקפת אחת מן השאלות שהטרידו את הציונות החילונית כבר מראשיתה: איך ניתן להפריד בין מדינת ישראל כחזון משיחי תיאוקרטי המבוסס על אלפיים שנות כמיהה ותפילה, לבין הצורך להקים למען יהודי העולם הנרדפים מדינה מודרנית ודמוקרטית המבוססת על תבונה וקדמה. אכן, החרדה החילונית-מודרנית מפני אמונה סוחפת ונטולת היגיון שסופה קיצוניות, אלימות ומוות הובעה באינספור יצירות ישראליות לאורך השנים.[8]

ראוי בהקשר זה לתהות – על שריד כעל קודמיו – מיהם בעצם אותם פונדמנטליסטים דתיים המככבים בכל היצירות הללו. הרי החברה היהודית, בישראל בפרט, עמוסה אנשים דתיים וגם דתיים מאוד, שרובם ככולם רחוקים אלפי מילין מחתירה לכינונה של תיאוקרטיה פונדמנטליסטית. האם הכותבים הללו אינם בונים בעצם  איש קש כדי שיהיה נוח לטעון נגדו? החיבור בין כוחה של הדת באשר היא לבין כוח משחית אינו בלתי-אפשרי, אך ברגע שהוא מנותק מהמציאות בקיום הדתי היהודי-ישראלי בפועל הוא נותר בעיקר גנרי ואוטומטי, ומעיד על תפיסת עולם בינארית.

לזכותו של שריד יש לציין כי מעבר לכך כתיבתו מרשימה ובלתי-פלקטית בעליל. הוא מקבל את נקודת המבט החשדנית של (חלק) מאנשי הימין המשיחי ויוצק תבנית עלילתית המתאימה לשיטתם: פצצות אטום נופלות על תל-אביב ומוחקות חצי מדינה והעולם עומד מנגד; ערביי ישראל והפלסטינים משתוללים משמחה ורוצחים את היהודים שמנסים להימלט. ולא זו אף זו, מה שנותר מהממשלה הדמוקרטית-ליברלית חסר אונים למול הכאוס. האדם היחיד שמצליח לגבש את שארית הפליטה וליצוק בה תעוזה ואומץ לב, עושה זאת בהשראה דתית-רוחנית. התמיכה ביהועז, לפחות בתחילת דרכו, עצומה. הוא מצליח למצוא את ארון הברית במעמקי הר הבית, ובית המקדש המוקם על חורבות מסגד אל-אקצה מעניק משמעות ומטרה לעם שמצליח לשקם את עצמו.

"אסור לעם להסתבך בשנאה עצמית חסרת מוצא, כפי שעשו אנשי הרוח הרעה בתל-אביב", מסביר הרב צוריה. "מיום שחרב הבית השני ופסקה העבודה איבד העם את מרכז חייו. לכן התערער האיזון הנפשי שלו, כמו שקורה לאדם שאיבד את שיווי המשקל והוא מסתובב כל הזמן אחוז סחרחורת איומה. בית המקדש הוא המרכז, השעון שמכתיב את הקצב, הלב הפועם שמזרים דם טרי לכל האיברים, הכתובת והמוצא לכל המועקות" (עמ' 37).

על גבי תשתית עלילתית זו נבנית תפיסת עולמו האמונית של יהונתן. תפיסתו הרואה בעבודת הקורבנות פעולה רוחנית מעוררת הזדהות: "כל היום עולים ויורדים בכבש המזבח, זורקים את הדם על דפנותיו, שורפים עליו את הקורבנות. הכול נבלע בין אבניו, תאוות הבשר והתפילות והפחדים והחרטות, כל נשמותינו שביקשו בו מחילה וכפרה" (עמ' 21). משכנעת גם משיכתו הכמעט פיזית לאלוהיו, תוך התמרת הארוֹס לאמונה רוחנית: "השכינה קוראת לי לבוא; לפעמים כבר לא אכפת לי שאש תאכלני ובלבד שאראה, ולו לשבריר שנייה, מה יש מאחוריה… איני מספר לאיש על נשימתה הטהורה של השכינה שנושבת מאחורי הפרוכת, על ריח פרחי גן עדן שלה, וכיצד רגליי כמעט סוטות ממסלולן. אבל רק כמעט, לבל ייפתחו מולי שערי גיהינום במהלומת אש. אסור-אסור-אסור. לעולם לא אעז" (עמ' 26).

הספר אם כן, מכבד את השקפת העולם האמונית, ומהמקום הזה עוסק בשאלת המחיר. מה עלול לקרות כשהפנטזיה של הימין המשיחי תתגשם. בלי תל-אביב, בלי החילונים הריאליסטים לאיזון הרגשות הדתיים המופרזים ולהדגשת זכויות הפרט, לא רק שהמדינה (או הממלכה) לא יחזיקו מעמד זמן רב, אלוהים בעצמו מצוי בסכנה. מי שקושר את אלוהיו לאדמה וכולא אותו במקדש עשוי חומר, יאבד את אלוהי השמיים. יהונתן משחזר כיצד בסיום עבודת הבוקר "אני נושא עיני אל השמיים בתפילה פרטית של רגע, לאל רחוק שבשמיים, נזכר שהוא שוהה כאן אתנו, בתוך המשכן, בקודש הקודשים, ומשפיל מיד את מבטי".

תיאוריית היסודות המוסריים

מה שטוחות הן הנפשות ששכחו איך להתחלחל.

– ליאון קאס[9]

כדי להמשיך מכאן, נשוב למחקרו של הפסיכולוג החברתי ג'ונתן היידט על היסודות המוסריים, שהזכרתי בקצרה בפתיחה. היידט נשען על המחקרים המלמדים כי הכרעות מוסריות נקבעות ברובן תוך שברירי שנייה, באמצעות אינטואיציות מוסריות יסודיות, ורק לאחר מכן המוח הרציונלי נכנס לפעולה כדי להצדיקן. הוא מתאר אינטואיציות אלו כפיל הנוטה מלכתחילה לכיוון מסוים, והרוכב על הפיל, קרי התבונה, משתף פעולה עם ההטיה הראשונית ומחזק אותה. היידט מביא מגוון מחקרים המוכיחים כי הסיכוי שאדם ישנה בעצמו את האינטואיציה הראשונית שלו באופן רציונלי קלוש, אך לעיתים אדם קרוב אחר יכול להטות את דעתו כאשר יפנה ליסודות מוסריים אחרים ויעצים אותם (כלומר באמצעות פנייה לפיל), או לעיתים רחוקות יותר באמצעות טיעונים רציונליים (וגם אז הדבר יתרחש רק לאחר יחסי קרבה ואמון).

האינטואיציות המוסריות שלנו קשורות בשישה יסודות מוסריים שהתפתחו באופן אבולוציוני אצל האדם כדי להתמודד עם אתגרים מסוימים שעמדו בפני בני מיננו לאורך מיליוני שנים. כעת הם טבועים במוחנו ומניעים אותנו להכרעות באתגרים חדשים. אין מדובר ביסודות אוניברסליים, אלא במעין נוסח טיוטה של מוחנו. הטיוטה יכולה להשתנות כתלות בגנים שלנו וכמובן בתנאים ובנסיבות החברתיות שלנו, אבל אין היא ניתנת למחיקה.

בין יסודות אלו הדאגה לזולת שהתבססה בשל הצורך החיוני של האדם לדאוג לצאצאיו לאורך זמן רב (שכן תינוקות נולדים חסרי ישע, בוודאי ביחס ליונקים אחרים). יסוד נוסף הוא יסוד החירות במובן של היעדר עריצות ויחסים שוויוניים פחות או יותר בין חברי הקבוצה. יסוד זה התגבש כאשר האדם החל לפתח כלי נשק שאפשרו לו להתגבר בקלות, כקבוצה, על מנהיג שפעל בעריצות. יסוד ההוגנות התבסס לאור היתרון שצובר האדם כאשר הוא משתף פעולה באופן המיטיב עם שני הצדדים. יסוד הנאמנות והשבטיות קנה לו שביתה בעקבות היתרון שביצירת קואליציות רחבות. כך, פעולה קבוצתית זוהתה כמוסרית ונכונה. יסוד הסמכותיות כרוך ביסוד הצייתנות, והוא התפתח ככל שהתבסס הסדר במבנה היררכי. בני אדם נטו לצייתנות כלפי סמכות אנושית כריזמטית ובעלת כוח, שבתמורה אפשרה סדר וצדק במבנה החברתי. היסוד האחרון הוא יסוד הטוהר והקדושה, ששורשיו בחשש מפני מאכלים חדשים ורעילים, מחלות מידבקות ומגפות.

על פי מחקרו של היידט, האינטואיציה הרגשית של בעלי השקפת עולם שמרנית מושפעת מששת היסודות הללו במידה פחות או יותר זהה, בעוד בעלי השקפה ליברלית מושפעים בעיקר משלושת היסודות הראשונים – כאשר ערך ההוגנות יכול להתבטל לעיתים מפני ערכי החירות והדאגה לזולת. במחקרו, היידט תשאל מאות אנשים על סיטואציות מוסריות וביקשם להכריע אם האדם פעל בהם באופן בלתי-מוסרי. למשל, משפחה שהכלב שלה מת מחליטה לבשל את גופתו ולאוכלה (מבלי שאיש רואה זאת). האם יש בכך פגם מוסרי? אדם קונה פעם בשבוע עוף ומקיים איתו יחסי מין לפני שהוא מבשל ואוכל אותו. האם זה פגום מוסרית?

היידט, כאמור, גילה כי אף שכל הנחקרים חשו דחייה כלפי סיפורים כגון אלו, הליברלים הניחו שהדחייה נובעת ממוסכמה חברתית זו או אחרת אך שאין בכך פסול מוסרי (כיוון ש"אף אחד לא נפגע"), ואילו בעלי השקפה שמרנית סברו שבהחלט יש בכך פסול מוסרי של ממש.

בספרו, היידט מבקש לרכך מעט את הפילוג הגובר בארה"ב בין הימין לשמאל. ההבדלים בינינו, הוא מסביר, מבוססים בחלקם הגדול על האינטואיציות המוסריות המניעות אותנו. הן אכן מקבלות חשיבות ופרשנות שונה אצל אנשים שונים, אבל חשוב להכיר בכך שכולן אינטואיטיביות ומוסריות באותה המידה. זוהי נקודה חשובה. ההבנה שהמוסר בעיקרו אינו רציונלי, אלא טבוע בנו אינטואיטיבית, אינה אמורה להפחית מערכו או להפוך אותו ליחסי. מסלול התגבשותו של המוסר לאורך השנים והטבעתו באינטואיציות שלנו עיצב אף אותנו כבני אנוש. הניסיון להיפטר מחלק מהיסודות המוסריים הללו משום שאינם תואמים את התיאוריה העכשווית המובילה הוא ניסיון נפסד. הציוויליזציה האנושית קשורה באינטואיציות מוסריות אלו. השמירה על האיזון ביניהן צריכה להיתפס כאתגר פוליטי ולא כמצע להתנגשות אידיאולוגית הולכת ומחריפה.

אך אם התבונה רק רוכבת על גבי פיל האינטואיציה, כפי שטוען היידט, כיצד בדיוק אמורה התובנה הרציונלית  שמציע היידט לסייע להפחתת המתח? האם שמרן שרואה בליברלים ניהיליסטים אנטי-פטריוטים ונטולי כבוד ירכך את דעתו כלפיהם? האם ליברל שיקרא שורות אלו ישתכנע או יחשוב לעצמו שמדובר בסך הכול בסמנטיקה שגויה המכלילה תחת הכותרת "מוסרי" יותר מן הנדרש?

על פי היידט, התובנה הרציונלית כשלעצמה אכן חלשה למדי. רק כאשר נוצרת אינטימיות, כאשר קיימים קשרים רגשיים קרובים יש סיכוי סביר להתחבר לצד השני ולהבין שאינו מפלצת אנטי-מוסרית אלא בעל מבנה מוסרי מעט שונה.

מדובר אכן באתגר. ובאתגר הזה השמרנים מצויים בעמדת פתיחה גרועה במיוחד.

נהוג לומר כי קשה יותר להגדיר ועל כן לדון בהשקפה המוסרית השמרנית מבחינה תיאורטית, כיוון שאין מדובר בתיאוריה אנליטית אוניברסלית אלא במטא-השקפה המבוססת על ניסיון העבר ועל כן משתנה בנוגע לעניינים קונקרטיים מחברה לחברה ומתחום לתחום. זה כנראה נכון, אבל הקושי טמון גם, ואולי בעיקר, בכך שהאינטואיציות המוסריות שמפעילות השקפה זו חופפות לאינטואיציות המוסריות של הליברלים רק באופן חלקי.

מי שחונך למוסר אוניברסלי כנראה יחסר אותן אינטואיציות שהן נחלת מי שחונך בחברה שמרנית וקהילתית יותר. אדם זה אולי ירגיש שיש "משהו לא בסדר" בפגיעה ביסודות של טוהר, נאמנות או סמכות, אבל לא מספיק כדי לשנות את השקפתו העקרונית הנחרצת במצבים שבהם יש מישהו שנפגע. וכך, בעוד השקפה שמרנית תכיר בפגיעה שיכולה להיגרם ליחידים כתוצאה משמירה על יסודות הקדושה, הנאמנות או הסמכותיות, ולעיתים אף תפעל לאיזונה, ההשקפה הליברלית תתקשה לקבל נורמות חברתיות המסבות ולוּ נזק קל שבקלים ליחיד או לחירותו.

הדבר ניכר היטב בהבדלים שבין 'השלישי' לבין 'חופשי זה'. בשתי היצירות קיימת ביקורת נוקבת על זניחת הערכים המרכזיים של כל אחת מהשקפות העולם הללו. ב'השלישי' הביקורת היא על ההליכה העיוורת אחרי ערכי הנאמנות, הכבוד לסמכות, והקדושה – תוך הזנחה מופקרת של ערכי החירות (התיאוקרטיה כופה עצמה על כלל הציבור כולל ניצולי תל-אביב), ההוגנות (המתבטאת במעשי המלך, המפר התחייבויות וזונח את אשתו) והדאגה לזולת (ברגע השיא של הספר המלך מוכן להרוג את ילדו מאשתו החדשה, כמעין 'כפרה' על חטאו, בהיפוך מושלם של סיפור עקדת יצחק).

'חופשי זה', לעומת זאת, מותח ביקורת כלפי חברה אשר דיכאה לחלוטין את האינטואיציות הרגשיות כלפי ערכי הנאמנות, הקדושה והכבוד לסמכות והתמקדה באופן מוגזם וקיצוני בערך ההוגנות והחירות. כפי שמסבירה רוט לאור ללא הצלחה: "אור, תקשיב למה שאני אומרת. אני לא אומרת תתחתן איתי. אני אפילו לא אומרת: בוא לגור בדירה שלי. אני אומרת: בוא לגור לידי. תקשיב לי: זה יהיה לנו טוב. אי אפשר שהכול יהיה חוזים והסכמים והסדרים. אני עורכת דין, ואני יודעת כמה שווים הדברים הללו… מה שיש בינינו הוא אחר, וצריך בשבילו כלים אחרים"  (עמ' 32).

אלא שאף כי אפשר להניח שקוראים ליברליים יזדהו עם רוט, שכן הם יבינו שיש כאן משהו "לא בסדר", לא בטוח שהם יצליחו להסביר לעצמם בבירור מה כל כך בלתי מוסרי או פגום בעולם המדומיין הזה. בסופו של דבר אור לא מעוניין לעלות מדרגה ביחסיו עם רוט. זכותו להשאיר את היחסים ברמת העניין שהוא מבקש, ואנחנו לא באמת יכולים לדעת ולשפוט אותו על כך. הוא לא פוגע באף אחד, הוא לא כופה את עצמו על אף אחד. הוא היה הוגן ולא התחייב למשהו שאינו מסוגל לעמוד בו.

ייתכן שזו הסיבה, המתבקשת מבחינתו של נבון, לכך שהוא ניסה לקשור בין הפגיעה ביסודות מוסריים אלה לבין היסוד המוסרי המשותף של הדאגה לזולת. הפגיעה המוחשית באחר מוצגת אף כחלק מפתרון התעלומה הבלשית, כחלק מהקתרזיס של המתח ההולך ונבנה. תחושת ה"משהו כאן לא בסדר" גוברת והולכת – אבל רק כאשר גורלם העגום של ילדי הזכוכית נחשף, אנו מבינים את הקטסטרופה שהוסתרה מתחת לפני השטח.

על פי נבון, כאשר האינטואיציה המוסרית של נאמנות מתבטלת ונשחקת, וכאשר ערך החירות מחליף אותה באופן מוחלט, יסוד הדאגה לאחר מתערער וכבר אינו מספיק כדי לבסס קשר הורי ממושך. הדאגה נותרת אפוא כללית, מרוחקת ובלתי-אישית. לאחר שהחברה העתידנית הסכימה באופן דמוקרטי כי יחסי הורים וילדים יוגבלו לשלוש שנים, כדי לשמור על חירותו וחוסר-תלותו של הילד, הרצון בילדים דעך מעצמו. הקשרים האנושיים כולם הפכו קצרים ומוגבלים ונטולי אהבה עמוקה ומחייבת. כאשר הילודה ירדה לרף נמוך באופן מסוכן, המדינה הביאה לעולם ילדים באופן מלאכותי, אך גידולם לא עלה יפה, שכן חופשיים ככל שהיו, ללא הקשרים משפחתיים גורלם היה להיוותר מבודדים, נטולי יכולת תקשורת נורמלית ועצובים תמיד.

ב'השלישי', לעומת זאת, הפגיעה בשלושת היסודות המוסריים המשותפים מספיקה לחלוטין. כל קורא בר דעת, שמרן כליברלי, יזדעזע מהפגמים המוסריים הנוראיים בהתנהגותו של המלך היהיר לאין קץ, המלך אשר ניצל את עוצמתו כשליט יחיד, את הנאמנות הלאומית ואת קדושת בית המקדש לטובת מילוי תאוותיו הפרטיות ואשר סירב לפנות את מקומו כדי להציל את עמו. היסודות המשותפים הללו עומדים בפני עצמם, ועל כן קל לייצר הזדהות רחבה עימם. מובן שכאשר יש התנגשות פנימית בין יסודות אלו, המורכבות גדלה. ב'עולם חדש מופלא' הושקע מאמץ רב בהדגמה כיצד ערך החירות בפני עצמו הוא בעל חשיבות עצומה גם כאשר הזולת נותר שמח וטוב לבב, נאמן, צייתן והוגן. האמירה של האקסלי אפקטיבית עד כאב: ללא חירות, האדם אינו אדם. נבון מתקשה לטעון שללא נאמנות, ללא קדושה וללא קבלת סמכות האדם אינו אדם; תחת זאת, או כדי לחזק זאת, הוא פונה לערך המשותף של הדאגה לזולת.

אלא שהטענה הכללית הזו – שהוויתור על ערכי הנאמנות, הטוהר והציות, יפגעו לבסוף בחברה ולאחר מכן גם בפרט – לא תמיד עומדת במבחן האמינות. לעיתים הקפיצות שנעשות כדי לקשר בין השלבים מלאכותיות מדי ולא משכנעות. קשה להעלות על הדעת חברה שתחליט באופן דמוקרטי לנתק הורים מילדיהם באופן מוחלט בגיל שלוש. דרגה כזו של ניתוק מהאינטואיציה הבסיסית כל כך של הדאגה לזולת (אשר התבססה כאמור על הצורך לדאוג לצאצאים חסרי הישע) דורשת מציאות דיסטופית בפני עצמה. ואכן בספר פרט עלילתי זה מוזכר בקצרה כחלק מסקירה היסטורית.

ייתכן כי אין בכך רק משום ניסיון ליצירת הזדהות עם הקוראים הליברליים. הדבר גם מסתדר היטב עם ההשקפה השמרנית עצמה שנוטה לראות את הערכים החברתיים ככרוכים זה בזה, כמארגיים, ובדיוק בשל כך נזהרת בביטולם המוחלט שכן קשה מאוד להבין ולדעת כיצד הדברים ישפיעו בטווח הארוך. עוד ייתכן כי לגופו של הספר ובהתאם לז'אנר שבו נכתב, הקצנת קווי העלילה מוצדקת. ובכל זאת, ארחיב על אודות היבט זה – שכן בעיניי הוא מבטא נטייה רחבה יותר במחשבה השמרנית.

ההיזקקות שלנו וההרגל בכל שיח ציבורי להדגים כיצד הערכים שאנו מאמינים בהם מתנקזים כולם אל ים הפגיעה בזולת מחלישה את יכולתנו לעמוד ולהגן בקומה זקופה על ההכרעות המוסריות שלנו כאשר היסוד המוסרי שלהן שונה.

הפילוסוף ליאון קאס טען לאחר שיבוטה של הכבשה דולי כי הטכנולוגיה עלולה למחוק גבולות מוסריים. במאמרו "חוכמת ההיגעלות" כתב קאס כי רגשות הדחייה האינטואיטיביים שעולים בנו יכולים לשמש תמרור אזהרה לבני האדם שהם הרחיקו לכת גם כאשר אי אפשר להצביע באופן ברור על נפגעים מסוימים.[10] אם לא כן, מה שהיום נראה לנו כזוועה מוסרית ייראה בעוד כמה שנים הגיוני למדי. אכילת הכלב המת, אם לחזור לדוגמה של היידט, תהפוך מקובלת, וההתנגדות לה תיתפס כעוד מוסכמה חברתית פרימיטיבית שנעלמה לה.

הקדמה הטכנולוגית המהירה מציבה בפני האדם שלל שאלות מוסריות חדשות ומורכבות. כיצד נוכל להתמודד עימן רק על בסיס חלקי של האינטואיציות המוסריות שלנו? אם נכריח עצמנו תמיד לנסות לכרוך אותן עם פגיעה בחירות או באחר, נקבל טיעונים קלושים ולא מספקים. כיצד ניתן למשל, לעצור לאורך זמן את אפשרות הסחר בילדים באמצעות תשלום עבור שילוב של תרומת זרע, תרומת ביצית ופונדקאות? וזאת עוד לפני שדיברנו על רחם מלאכותי. הרי ניתן, בוודאי, להסדיר באופן חוקי את חובות ההורה לילד שהזמין. הילד יגדל לתפארת וישמח עד מאוד שהמדינה אפשרה להורה שלו לרכוש אותו, לא פחות ואולי אף יותר מילד שנולד להורים שאף אחד לא בדק את כשירותם והסדיר את חובותיהם כלפיו.

***

הצורך להכיר, להמחיש ולתווך לתקופתנו את כלל היסודות המוסריים, הוא בעל חשיבות לא רק כדי לרכך את המתח ולאפשר שיח מיטיב יותר עם הליברלים, אלא גם בפני עצמו; גם יסודות אינטואיטיביים עשויים להישחק באבן הריחיים של התרבות. מי שחש בבירור את חוסר המוסריות שבפגיעה ביסוד הנאמנות, למשל, עלול לאורך זמן להתנתק ממנה ולהביט בה כצופה מן הצד לאחר שייתקל באינספור כתבות, סרטים, ספרים, וראיונות עם אישי ציבור שמדברים בשבח הפוליאמוריה.[11]

האתגר גדול, ועם זאת אפשרי. אסיים בדוגמה מעניינת ומפתיעה אשר עשויה להמחיש נקודה זו. לפני כשנה שודר מערכון מוצלח של תאגיד 'כאן' ושמו "התחתנתי עם חבר טוב". במערכון מרואיינים בסגנון דוקו שני חברים טובים שהחליטו להתחתן זה עם זה. הם אינם הומוסקסואלים, והם מקיימים יחסים אינטימיים עם בנות המין השני, אך הם מעוניינים להינשא זה לזה כי זה יותר מתאים להם, יותר יציב, בלי תלונות על ניקיון או שאלות מציקות על העבודה. לדבריהם, גברים טועים בכך שהם אוהבים נשים כשלמעשה "הם רק נמשכים אליהן". בהתאם לכך, קיום יחסי מין עם אדם שאוהבים נתפס בעיניהם כאקט חולני. נוסף על כך, הם מקיימים הסדר הורות עם צעיר בן 21 המעוניין אף הוא בעתיד להתחתן עם חברו הטוב.

כמו כל סאטירה טובה, גם במערכון הזה חבויה נקודת אמת. ערך הדאגה לזולת לא ייעלם לחלוטין גם בעולם נטול מחויבות המתפרשת על ידי האדם כבעלת משמעות. עם זאת, ללא ערכי הנאמנות, המסורת והטוהר, הוא עלול להידלדל במהירות ולהתבטא כלא הרבה יותר מרצון לשותפות ממושכת ונוחה עם חבר טוב. בהתאם, הרצון בילדים והדאגה להם אף הם לא נעלמים, אך ממומשים בתנאים מסוימים מאוד המדלדלים את ערכם. בני האדם לא ייפגעו באופן בלתי הפיך; זו רק חווית החיים שלהם שתהפוך שטוחה להפליא.


 

תמונה ראשית: צילום: Pixabay, באדיבות: Pexels.


 

* המאמר נכתב במסגרת תוכנית 'ירושלים' של מכון ארגמן.

[1] אסף גברון, הידרומניה, תל-אביב: גוונים, 2008; מישקה בן-דוד, הכריש, תל אביב: iCast, ;018. אריק צ'רניאק, גיבור, תל-אביב: לוקוס, ;017. וכן הקלאסיקה של עמוס קינן, הדרך לעין חרוד, תל אביב: עם עובד, 1984.

[2]אלי אשד, "פרדוקס ושמו דיסטופיה: איך ולמה התאהבה האנושות ביצירות עתידניות מדכאות", ליברל, אפריל 2016, עמ' 114.

[3] כמובן שזו אינה הסוגה היחידה שעשויה להוות משל פילוסופי-פוליטי. בעבר ספרי מסעות פנטסטיים היו פופולריים בהיבט זה, "מסעות גוליבר" בראשם.

[4] ראו רוג'ר סקרוטון, להיות שמרן, מאנגלית: יאיר לוינשטיין, תל-אביב: שיבולת, 2020. אלון שלו, "על השמרנות: הדרך לטוב האפשרי", השילוח, 14 (תשע"ט), עמ' 33–42.

[5] Jonathan Haidt, The Righteous Mind: Why Good People Are Divided by Politics and Religion, Vintage, 2013.

[6] הגיבור בדיסטופיות נחשב לזר ועובר שלושה שלבים. הראשון: פרישה פסיבית וניסיון לנטישת הכלל. השני: ניסיון להיאחז בתרבויות שוליים. השלישי: תגובתה הנחרצת של המערכת וכניעת הגיבור. ראו לאה הדומי, בין תקווה לספק: סיפור האוטופיה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 49.

[7] לאחרונה, במסגרת בקשת הצטרפות לדנג"ץ 8537/18, העלתה שדולת הנשים  טענה קיצונית עוד יותר מהחזון הדיסטופי של נבון: אם בעולם של 'חופשי זה' בני האדם רשאים לחתום על חוזי זוגיות גם אם מוגבלים, על פי טענת הארגון כל חוזה המגביל את קיום יחסי המין לבן זוג אחד כלל אינו חוקי – "קביעה חוזית שעניינה הטלת מגבלות על התנהגות מינית של אישה או איש פוגעת בתקנת הציבור משהיא מהווה פגיעה חמורה בליבת הזכות לאוטונומיה"ראו ס' 157 לבקשת ההצטרפות. זמין במרשתת.

[8] הערה 1 לעיל.

[9] Leon Kass, “The Wisdom of Repugnance”, The New Republic, June 2, 1997, 17-26, p.20. .

[10] שם, שם.

[11] הנה רשימת דוגמאות, כולן מעיתון הארץ: עמליה רוזנבלום, "ומה אם פוליאמוריה היא בכלל נטייה מינית?", 6.12.2018; ליהי רוטשילד, "מי מפחד מפוליאמוריה?", 3.2.2019; דני בר-און, "לתרגל פוליאמוריה עם חירות, אבל בזהירות", 1.4.2018; גבריאל בוקובזה, "לוותר על המונוגמיה בלי שקרים ובלי בגידות?", 16.3.2016; שני ליטמן, "קהילות חדשות מתהוות, ופרדס חנה מתפתחת למעבדה לניסויים חברתיים", 8.4.2021; ""יחסים פקוחים" מאת זהר כרמי וליאת שדה-סעדון: פרק לקריאה", 27.11.2020; רן ספיר, "מי מפחד מפוליאמוריה 2", 16.2.2019.

עוד ב'השילוח'

הישמרו ממנהלים שרירותיים
הרע, המכוער והטוב
לצעוד בטוב אל הזִקנה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *