להגן על בשורת החירות המערבית

Getting your Trinity Audio player ready...

ראוי היה שהאיום הנשקף לציוויליזציה המערבית יגבש את הימין ואת השמאל לכדי חזית הנלחמת יחד, מתוך שיבה אל התשתית המקראית והליברלית של הערכים שהפכו אותה לתרבות נאצלה, עשירה ורבת חירויות. בלי אמונה בצדקתו, בלי שיקום גבולותיו ובלי שיקום התודעה שלו, יינגף המערב מפני הקמים עליו – ויורעל ברעל האנטישמיות שלו עצמו

הציוויליזציה המערבית נתונה למערך חסר תקדים של איומים חיצוניים – החל בטרור האסלאמיסטי, עבור בתוקפנות הרוסית והסינית, וכלה בסכנת הזליגה של נשק גרעיני ממדינות כושלות. היא מתמודדת גם עם איומים פנימיים – ובראש כולם התמוטטות האמון בערכים היודיאו-נוצריים ובקפיטליזם הדמוקרטי. אילו פתרונות יכולים המחנות השונים במערב – הליברלים והשמרנים – להציע למצוקות הללו? היש לשמאל או לימין מה להציע לנוכח אתגרי השעה? או שמא מתבוססות שתי המסורות הפוליטיות הללו בהלכי רוח של הרס עצמי, המסמאים את עיניהן מראות את מלוא היקפה של המשימה העומדת בפניהן, ועל כן גם מונעים אותן מלבצע אותה ולהפוך את מגמת השקיעה של המערב על פניה?

בעמודים הבאים אנסה להציע דיאגנוזה ופרוגנוזה לחולַיִים אלה של הימין והשמאל, אך כמובן אין בידי לדעת אם הדרג הפוליטי שלנו יסכים ליטול את התרופות בזמן ולהציל את המצב. עתידה של הציוויליזציה המערבית תלוי במידת הצלחתו של ההווה שלה למנף את המשאבים האינטלקטואליים של עברה.

הטראמפיזם ככישלון

אני רוצה להתחיל בימין, כי דומני שמשבר השמרנות משני עברי האוקיינוס האטלנטי עמוק מכדי שנתלה אותו בגחמותיהם של אישים או מפלגות מסוימים. הדוגמה המתבקשת להמחשת המשבר הזה נמצאת בארצות הברית, שהרי הכישלון החרוץ של בחירת המועמד הרפובליקני לנשיאות עוד רענן בזיכרוננו. איך קרה שאחת המפלגות הוותיקות בעולם, הנהנית ממאגר עצום של כישרונות שמספקת לה אומת ענק בת 300 מיליון נפש, מצאה את עצמה בסוף תהליך הבחירות הפנימיות עם מועמד כדונלד טראמפ?

הנה שלוש סיבות: ראשית, מרד ההמונים. תופעה זו, שנותחה לראשונה בידי חוסה אורטגה-אי-גאסט ב-1930, מאפשרת לדמגוג לדבר מעל לראשיהן של האליטות היישר אל יצריו הירודים והגסים של ההמון, ואל המכנה המוסרי המשותף הנמוך ביותר. בהביטנו בימין האמריקני אנו חוזים בהשלטת הבינוניות, בהערצת הממוצע, בטרמפולינת הטראמפּיוּת, ה-trumpery, מילה שעוד בימי שייקספיר ציינה דבר-מה נוצץ אך חסר-ערך, דיבור ריק או מגוחך, והונאה.

שנית, התקינות-הפוליטית, אותו קלקול פתולוגי שבקע מביצת האוניברסיטאות וחדר על כנפי התקשורת החברתית לכל נקיק וחרך בחברה, עוררה תגובת-נגד שהתגלמה בדמותו של דונלד טראמפ. האיש איננו בדיוק המבקר המתוחכם של הליברליזם צר-המוחין שהשמרנים אמורים לייחל לו; למען האמת, הוא די צר-מוחין בעצמו. אבל הוא עלה על הגל בעזרת ירי חסר אבחנה על פמיניסטיות, היספנים, מוסלמים, ובעצם כל מי שנקלע לטווח האש שלו. ייתכן אפילו שטראמפ הציל את התקינות הפוליטית מגסיסתה, כשבהתנהגותו הזכיר לציבור מדוע נולדה מלכתחילה.

שלישית, טראמפ אולי דיבר אל לב ההמונים בהוקיעו את האליטות הליברליות שהכשילו את אמריקה, אך מבחינה מסוימת הוא עצמו משתייך לאליטות אלו: הוא גילומה של "תרבות הנרקיסיזם" שאִבחֵן כריסטופר לאש בשנות השבעים, שנות עיצובו הרוחני של טראמפ. במדינה שנרקיסיסטים פורחים בה, מנחה תכנית ריאליטי הוא מועמד סביר לנשיאות. המהפכה הצרפתית נגמרה כשגיבור מלחמה הוכתר לקיסר; המהפכה האמריקנית עלולה להיגמר כשמגלומן נרקיסיסט פרנואידי יוכתר למפקד העליון של הכוחות המזוינים.

המקרה המוזר של דונלד טראמפ ממחיש את הזנחתה של ההגות השמרנית. תחום כזה, הגות שמרנית, לא נכנס מעולם לראשו של טראמפ. תלכיד העמדות וההגות שאנו מכנים "שמרנות" – מאדמונד ברק עד ויליאם באקלי, מסמואל ג'ונסון עד פול ג'ונסון, מאירווינג קריסטול עד ביל קריסטול – הרווה לאורך הדורות את הקרקע הפוליטית במדינות דוברות האנגלית, והותיר את חותמו ואת משקעיו בהשקפות ובמעשים של כמעט כל מדינאי חשוב שפעל בהן. אבל תודעתו של דונאלד טראמפ היא, ככל הידוע, אזור נקי מהגות. אכן, יש לו סיסמה: "אמריקה תחילה". אך ידוע לכל שזוהי סיסמה נגועה. אם הוא איננו מודע לקמפיין האנטישמי הזדוני של צ'רלס לינדברג, שבחסות הסיסמה הזו הטיף להסתלקות ארצות הברית מן המלחמה נגד גרמניה הנאצית, הוא סובל מבורות היסטורית מזעזעת; ואם הוא מודע לכך אבל לא אכפת לו, אבוי לנו ולנפשנו. בקדירת הקמפיין של טראמפ מבעבע צלי באושים של לאומנות ילידית, תמיכה במכסי-מגן ושמרנות מהזן העתיק, והתבשיל המוגש להמונים כמנת-שף פטריוטית הוא אולי הדוחה ביותר מסוג זה מאז ניסה הסנטור הפופוליסט יוּאִי לוֹנג להשתמש בלואיזיאנה כקרש קפיצה לבית הלבן ב-1935.

איור: מנחם הלברשטט

מיזמי העבודות הציבוריות שטראמפ מציע, כגון החומה על גבול מקסיקו, מהדהדים, אולי במתכוון, את הניוּ-דיל של רוזוולט – אלא שלמרות כישרונו המהולל של טראמפ בבניית מגדלים, ה"ניו-דיל" שלו ייבנה על חולות נודדים: הוא לא יהיה אלא חוב מתנפח שישעבד את בני הדורות הבאים. כך, כמעט בכל היבט שניתן להעלות על הדעת, ממשל טראמפ יהיה בוודאי פעלתני ונוטה-להתערבויות, לבד מיוצא מן הכלל חשוב אחד: מדיניות החוץ, תחום שבו הוא מטיף לריאל-פוליטיק גס במיוחד, המייצג את היפוכה של דוקטרינת בוש שדגלה בהגנת החופש והדמוקרטיה. חברות נאט"ו ובנות בריתה של ארצות הברית במזרח הרחוק נתפסות בעיניו כטַפּילוֹת, וכחלופה לקשר איתן הוא מציע "עסקאות" עם החשוכים שבעריצים. הוא אחוז הערצה חולנית לפוטין ולשִי ג'ינפינג, ואינו מודע לסכנות שביחסים קרובים מדי בין דמוקרטיות לדיקטטורות.

בכל הנוגע למזרח התיכון המצב אינו מזהיר יותר: טראמפ מתנדנד בין הכרזות נאמנות לעם היהודי לבין רמזים מבשרי רעות כי יכריח את ישראל להיעתר לאיזו עסקה שיכתיב לה ולפלסטינים; מן הדברים שאמר בנושא עולה שאין לו מושג קלוש באשר למורכבויות האזוריות. לכאורה, אפשר היה לקוות שהוא לפחות ימלא את הבטחתו לרוצץ את דאעש, אלא שהרתיעה הפתולוגית שלו מפני התערבות צבאית בחו"ל מוציאה אפשרות זו מכלל חשבון. לסיכום אפשר לומר שלמרות התייעצויותיו עם הנרי קיסינג'ר, הוא רחוק מלהיות "ריאליסט": הוא פשוט רוצה שהעולם כולו יעזוב את ארצות הברית לנפשה. וזה לא יקרה.

נדיר שהרפובליקנים מנצחים בבחירות בלי מועמד מוסכם, אבל אפילו פולחן האישיות הקיצוני ביותר לא יוכל לחלץ אידיאולוגיה יורדת-דוּמה מבית הקברות של ההיסטוריה. שני הנשיאים-לשעבר הרפובליקנים החיים כיום, בוש האב ובוש הבן, נמנעו מתמיכה בטראמפ. יו"ר בית הנבחרים פול ראיין אמר, "אנו מקווים שהמועמד שלנו שואף ללכת בדרכם של לינקולן ורייגן". אך לא רק שטראמפ אינו מדגדג את קרסוליהם של המדינאים הדגולים ההם – הוא גם איננו שייך באמת למסורת של מפלגתם. יתירה מזו; במקום לנסות להיענות לאתגר שהציב לו ראיין, הוא אִפשר לתומכיו לסחוט את היו"ר. דוגמא נוספת למרחק בין טראמפ למסורת האינטלקטואלית של מפלגתו ניתן למצוא בהבטחתו למנוע ממוסלמים להיכנס לארצות הברית – הליך שמשמעותו היא החלת תבחין דתי שלכאורה אף מנוגדת לחוקה; ואכן, טראמפ נסוג מהבטחה זו, ועתה הוא אומר שהיא הייתה "רק הצעה". אלא שחוסר-רצינות בנושא כה רציני היא דבר חמור דיו האמור לפסול אדם מלשמש המפקד העליון של הכוחות המזוינים. אמת, האסלאם מאיים על ערכי המערב; אך אין לזנוח כליל ערכים אלה בשם הביטחון הלאומי.

תהיה מידת הצלחתו של קמפיין טראמפ אשר תהיה – הוא שחרר שדים שקשה יהיה להחזירם אל בקבוקיהם. גם בעובדה שלאורך כל הדרך כוחו של טראמפ לא הוערך כראוי אינה מנחמת. אני זוכר כיצד לפני שנה אמר לי חבר ותיק של טראמפ כי "דונלד לא באמת רוצה להיות נשיא"; אחר כך נָפוצה המנטרה שהקמפיין שלו יקרוס. כשגם זה לא קרה, המוסכמה הייתה שגם אם יזכה במרוץ הרפובליקני, חוסר-הפופולריות שלו בקרב מגזרי-מַפתח לא יותיר לו שום סיכוי בהתמודדות עם הילארי קלינטון. עכשיו מלמדים הסקרים שקלינטון פופולרית עוד פחות ממנו.

הסוקרים, הפרשנים ואפילו עורכי כתבי-העת השמרניים עומדים כנדהמים. קחו לדוגמה את ג'ון הַלְסְמן, מן הבקיאים בנעשה ובנשמע בתוככי הממשל. מר הלסמן הוא מעריצו של לורנס איש ערב, כך ששַרלטנים אינם רחוקים מלבו, ובכל זאת הוא חושב שטראמפ יפסיד והאידיאולוגיה שלו תגווע איתו: "הטראמפיזם אמנם ריסק כהוגן את האליטה הניאו-שמרנית חסרת-האחריות שניהלה את המפלגה הרפובליקנית, אך איננו התשובה לתחלואיה של המפלגה הזו". כבן למקבילתה הבריטית של האליטה "חסרת-האחריות" הזו, אני נדהם לראות איך בכל פעם מחדש מאשימים אותה בכל פגע בימין האמריקני. כשהמפלגה הרפובליקנית עוד התייחסה ברצינות לעצותיהם של הניאו-שמרנים, ג'ורג' וו' בוש ניצח – פעמיים.

את התדהמה והאשמות כדאי לשמור לזמן אחר: כעת, לנוכח בחירת טראמפ, שמורה לשמרנים הבחירה בין הבלגה מדודה להתנגדות ישירה. אלה הדוגלים באפשרות הראשונה מבססים זאת על הצורך של המועמד ליישר בסופו של דבר את ההדורים עם הממסד הרפובליקני. אלא שהמצביעים כבר דחו את הממסד הזה עצמו, החשוד בעיניהם בבגידה ברפובליקה ובביזתה; טראמפ הוא אבּירָם. מאידך גיסא, גם ההתנגדות הישירה איננה אפשרות מצודדת: היא עלולה ליצור שסע בל-יאוחה בין המפלגה לבין הציבור הרחב. באין פתרון של דאוס-אקס-מכינה, הרפובליקנים תקועים עכשיו עם טראמפ – ואפשר שבקרוב גם אמריקה והמערב כולו. ובכל זאת, תועלת רבה לא תצמח מהתייחסות לטראמפ כאל מצורע, כפי שנהג למשל דיוויד קמרון – זוהי טקטיקה קצרת רואי המשחקת לידי הרגש הבדלני. מוטב שבעתיים לפנות אל תומכיו ולהבטיח להם את נאמנותה של בריטניה כבת ברית.

מסלול ההתנגשות של השמאל

ובעוד הימין נאבק לדבר אל לבם של מצביעים שאיבדו את האמון בפוליטיקאים הקונבנציונליים שלו, הנה השמאל מתחבט בבעיה ההפוכה. אותו קהל בוחרים החושד בשמרנים חלקלקים שמא אינם מתכוונים למה שהם אומרים, חושש שמא סוציאליסטים מזוקנים דווקא מתכוונים בדיוק למה שהם אומרים. כאן הדוגמה שלי מגיעה מבריטניה: ג'רמי קורבין, הצ'ה גווארה של צפון לונדון, מנהיג האופוזיציה הנאמנה של הוד מלכותה נכון לעכשיו.

בכל היבט שהוא, קורבין נופל בבירור מתוֹאמוֹ יליד ברוקלין ברני סנדרס. השכלתו ואוריינותו של קורבין עלובות כמעט כשל טראמפ, וחסרה לו הרהיטות הטבעית של סנדרס שאפשרה לסנטור מוורמונט לנשוף בעורפה של הילארי קלינטון עד סמוך לסוף המרוץ. אך קורבין פופולרי לא פחות מסנדרס בקרב מגזר מבוסס וקולני של צעירים, משום שהוא מקדם את האינטרסים שלהם כגון לימודים אקדמיים חינם ומרבה לדבר על אי-שוויון ואי-צדק בבריטניה ומחוצה לה. אף שהרפרטואר הבסיסי אינו משתנה זה כמעט מחצית המאה, המנגינות הישנות מצאו קהלים חדשים משני עברי האוקיינוס – קהלים שאינם גדולים דיים כדי לנצח בבחירות, אך די בהם להתחיל מחדש במסע הארוך בעזרת המוסדות שנשאו את הקורבינים ואת הסנדרסים אל הרחק מעבר למה שהתיאורטיקנים של ההגמוניה הסוציאליסטית חלמו עליו.

ובאמת אין חדש תחת השמש: האידיאולוגיה האנטי-מערבית שהאקדמאים של השמאל החדש כגון נועם חומסקי מכרו בשנות השישים, נמכרת גם היום בידי… נועם חומסקי. המלחמה הקרה אולי נגמרה לפני רבע מאה ויותר, אבל המרקסיסטים והטרמפיסטים שלהם עדיין אוסרים על המערב מלחמת רעיונות בלהט שלא פחת. קורבין, שאת התבטאויותיו הפומביות כותב לו פובליציסט ה'גרדיאן' לשעבר שֵׁיימֶס מִילְן (סטליניסט שלא חזר בו), נראה כמי שאינו מוטרד מעברה הג'נוסיידי של האידיאולוגיה שהוא אימץ. כמו מלכי בית בורבון, הוא לא למד דבר ולא שכח דבר; כמו רובספייר, "נקי כפיים כעצם הים לטוהר", הוא מאמין שהוא עצמו הינו העם. מי שמפקפק בכך הוא בוגד.

אבל על פני הירח החיוורים של קורבין כבר מצל המאור החדש, ראש עיריית לונדון זה-מקרוב סדיק ח'אן, שזרח גם הוא מפאתי שמאל אך נהיר לו כיצד לחזר אחר מצביעי מעמד הביניים המפחדים ממיסוי נשכני ונרתעים מסיסמאות סוציאליסטיות. העובדה ששמו של ח'אן נקשר במ"ט שַעֲרֵי קיצוניות אסלאמיסטית אינה מפריעה לו לשחזר את נסיקתו האלקטורלית של טוני בלייר. אולי קשה לדמיין את ג'רמי קורבין נכנס לדאונינג סטריט כראש הממשלה המרקסיסט הראשון בבריטניה, אך לדמיין את סדיק ח'אן נכנס לשם כראש הממשלה המוסלמי הראשון אינה משימה מאתגרת כלל וכלל. הוא כבר שִכתֵב בהצלחה את סיפור זכייתו בראשות העיר: על פי הגרסה שהטמיע, התמיכה ההמונית שזכה לה מצד לונדונאים מכל הגוונים האתניים והדתיים גברה על מסע-בחירות אסלאמופובי נבזי של המועמד השמרני זק גולדסמית שהבליט את קשריו האסלאמיסטיים של ח'אן. האמת, יש לציין, שונה למדיי. לנוכח שיעורי ההצבעה הגבוהים במחוזות מסוימים, נראה שח'אן ניצח בעיקר משום שהמוסלמים בלונדון התגייסו כאיש אחד להעמיד מוסלמי ראשון בראש בירה מערבית כלשהי. את אלו לא הרתיעה העובדה שח'אן נאם לצד אסלאמיסטים רדיקלים, ייצג אותם בבתי משפט, וקשר עצמו אליהם ואל השקפותיהם בדרכים נוספות. ואכן, משנבחר שב והבטיח לגרעין התמיכה שלו כי ייאבק בהשקפותיו של טראמפ – שטרם נבחר – בעניין האסלאם. טראמפ מצטייר כיום כאיש השנוא ביותר בעולם המוסלמי, אך ספק אם התנגחות במועמד לנשיאות ארצות הברית אכן צריכה לעמוד בראש סדר יומו של ראש עירייה חדש בלונדון.

מדאיגה אף יותר היא שערוריית האנטישמיות במפלגת הלייבור שהתחוללה במקביל לבחירות. הצית אותה קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון לשעבר וחבר הוועדה המרכזית של המפלגה. הוא טען שהיטלר תמך בציונות והיה שותף לרצונה להקים מדינה יהודית – ובכך פרנס את מדורת השנאה לישראל, ובעקיפין הכפיש את היהודים כולם. המהומה שפרצה יצרה לחץ על קורבין, אף כי השקפתו על הציונות זהה לזו של ליווינגסטון ואף שהלה הופיע בעבר לצד אנשי חמאס וחזבאללה. המפלגה הכריזה על חקירה "עצמאית" של האנטישמיות בשורותיה, אך קורבין העמיד בראש ועדת החקירה את פעיל זכויות האדם שאמי צַ'קְרַבַּרְטי, שלא רק שהוא חבר המפלגה בעצמו, גם אינו מומחה באנטישמיות, וככל הנראה הוא מנסה להרחיב את החקירה כך שתכלול גם אסלאמופוביה. היהודי היחיד שצורף לוועדה הוא אקדמאי אנטי-ציוני. סדיק ח'אן הרחיק את עצמו מאמירותיו משלהבות היצרים של ליווינגסטון, אך לנוכח הסקרים המלמדים כי כמחצית הקהילה המוסלמית בבריטניה מחזיקה בהשקפות אנטישמיות, אין זה מן הנמנע שהפרשה הועילה לו במסע הבחירות. גם כאן – הפוליטיקאי העולה דואג לשוות לעצמו מראית עין של נייטרליות: משהיה ניצחונו של ח'אן לעובדה קיימת הוא הצטלם עם הרב הראשי והשתתף בטקס זיכרון לשואה. אך האמת היא שקורבין, ליווינגסטון וח'אן – כמו כל השמאל הבריטי – שונאים את ישראל שנאת נפש. כיוון שהציונות היא חלק מן הזהות של רוב רובם של היהודים, שלילת הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית מציבה את השמאל במסלול של התנגשות בלתי-נמנעת עם היהודים בישראל ובתפוצות כאחד.

האנטישמיות כאויבת החירויות

עניין זה מובילנו אל לוז סוגיית השמאל והמערב. מ-1945 ואילך השתתפו הימין והשמאל הדמוקרטיים בהגנה על העולם החופשי: הבסיס והצידוק המוסרי של הימין היה הצורך בהגנה מפני הקומוניזם, ושל השמאל – העמידה על המשמר לבל יחזרו ימי האימה של הנאצים. האנטישמיות הייתה המכנה המשותף של שני המשטרים הטוטליטריים הללו, הקומוניסטי (להלכה) והנאצי (למעשה), – ומשום כך לימין ולשמאל גם יחד הייתה מחויבות מיוחדת לחשוף אנטישמיות בכל זמן ובכל מקום שהיא מופיעה בהם ולהילחם בה. אמת כי הימין שלאחר המלחמה, באמריקה ובאירופה, לא תמיד דבק בתמיכה בעם ישראל בכלל ובמדינת ישראל בפרט, אך לפחות מאז ימי רייגן ותאצ'ר התמיכה בישראל וההתנגדות לאנטישמיות על כל גילוייה הם מעיקרי האמונה של רוב השמרנים במרחב דובר האנגלית. לא כן בשמאל: הדמוניזציה של ישראל – ושל שלוחתה כביכול, "השדולה הישראלית" – פיתתה את המצפון הליברלי לאמץ את הלקסיקון וסדר-היום של האנטישמיות, מימי "הקואליציה לעצירת המלחמה" לאחר 11 בספטמבר עד תנועות הבי-די-אס ו"אוקיופַּיי" לאחרונה.

אך גם בתובנה הזו לא מתמצה העניין, כיון ששיתוף הפעולה של השמאל האירופי עם האנטישמיות מבטא את התרחקותו הכללית מהעולם הערכי שאפיין אותו בעבר: זוהי הסיבה העמוקה לסלידתו המוחלטת והמתמשכת ממושגים חמקמקים כגון אימפריאליזם, אוריינטליזם וכמובן קפיטליזם, שבתורה מביאה ליצירת מכנה משותף עם האסלאם הרדיקלי – אשר לא-פעם, כגון בימי האביב הערבי, מתחפש לתנועת שחרור מהפכנית. האבסורד שבתופעות אלו חשוף לעין: מן המפורסמות הוא כי לאמירה שהמערב אחראי לכל מדווי העולם, או לפחות לרובם, יש השפעה ממגנטת על הנפש הליברלית. בעבר התבטא הדבר בעיוורון כלפי פשעיהם של המשטרים הקומוניסטיים וגרוריהם; בשנים האחרונות הוא היתרגם לגישה דומה עד להטריד כלפי הדיכוי בעולם האסלאמי. בגידה זו של המערב מזכירה את תופעת הפלירט של אנשי הרוח בצרפת עם הפשיזם בין שתי מלחמות העולם, שכדי לתארה טבע ז'וליאן בנדה את המונח "בגידת האינטלקטואלים" – שרחוקה גם היום מלהיות תופעת קצה בלבד.

קחו למשל את פולחן מלקולם איקס, דמגוג אסלאמיסט גזען שמאז הירצחו ב-1965 משמש זכרו להרעלת התודעה בקהילות השחורות, ובכל זאת אינטלקטואלים לבנים מושיבים אותו היום בפנתיאון ההגותי שלהם. בפינה הרדיופונית "מחשבה ליום", בתכנית הדגל של רדיו 4 של הבי-בי-סי 'היום' הנהנית בשיאה מהאזנת 10 מיליון איש, אמר בחודש שעבר רוברט בקפורד לציבור הבריטי שצריך "להמשיך במסע של מלקולם אל הצדק הגזעי, המעמדי והמגדרי". פרופ' בקפורד הוא בעל קתדרה לתיאולוגיה ותרבות בקנטרברי – מקום שם, לפני 1,420 שנה, התיישב נזיר איטלקי ושמו אוגוסטינוס שהגיע בשליחות האפיפיור גרגוריוס הגדול, ניצר את אתלברט, המלך הסקסוני של קנט, והקים מנזר. הרי לכם אירוניה: תיאולוג נוצרי המלמד בערש הורתה של הכנסייה האנגליקנית, משתמש בדוכן-המטיפים של הבי-בי-סי כדי להפיץ את משנתו של מייסד הקיצוניות האלימה השחורה – שגרס כי הנצרות היא דת בעלי-העבדים הלבנים ושהפיץ את האסלאם בקרב האפרו-אמריקנים.

למחרת היום הוקיע הארכיבישוף מקנטרברי (שהוא ראש הכנסייה האנגליקנית), ד"ר ג'סטין וולבי, את האנטישמיות באוזני קהל רב-דתי ובתוכו הרב הראשי של בריטניה. הארכיבישוף אמר שהאנטישמיות "בלתי-נסבלת לחלוטין" ושהיא "חרפה נוראה". זוהי מחווה מתבקשת – גם אם הארכיבישוף נמנע מלהצביע על מוקד האנטישמיות בלייבור או בשמאל. היא ודאי עדיפה על התנהגותו של קודמו, רואן ויליאמס, שהכיר באי-נמנעותה של החלת השריעה האסלאמית באזורים בתוך בריטניה. אולם באותה נשימה שבה חירף את האנטישמיות הכחיש ד"ר וולבי את הייחודיות המפלצתית שלה כשצירף אותה לאסלאמופוביה. הוא ביטל את אזהרותיהם של נוצרים אחרים מפני סכנות האסלאם הרדיקלי ומכך שמוסלמים בבריטניה מנהלים "חיים מקבילים". נראה כי את הארכיבישוף הניעו הפחד מפני העלבת מוסלמים, אלה האחראים לחלק נכבד מהזינוק באנטישמיות, והנטייה האנגליקנית כל-כך ל"דרך האמצע" ולהתרחקות מערעור הקונסנזוס.

לא זו הייתה רוחו של ארכיבישוף-מקנטרברי אחר, תומס בקט הקדוש, שקריאת התגר שלו על המלך הנרי השני עלתה לו ב-1170 בחייו, כשנרצח בתוך הקתדרלה שלו. עד לרפורמציה במאה ה-16 היה קברו אחד ממוקדי הצליינות הגדולים בעולם הנוצרי כולו, עד כי אפשר אפילו לומר שפולחן בקט הוליד את הספרות האנגלית המודרנית, משום שג'פרי צ'וסר רקם סביב צליינות זו את 'סיפורי קנטרברי' שלו. בחודש יוני הוחזרו לקנטרברי כמה משייָרי גופתו של בקט מאסטרגום שבהונגריה; ייתכן שהאירוע ההיסטורי הביא את הארכיבישוף-מקנטרברי הנוכחי להרהר בכך שהפרדת הדת מן המדינה היא כיום מעמודי התווך של המסורת הפוליטית במערב; אולי אפילו לחשוב על כך שבקט מת על משמר מה שהיה בעיניו "חירויות הכנסייה", כלומר עצמאותה של הכנסייה מתגרת ידו של השלטון החילוני. מיותר לציין כי הפרדה כזו בין דת למדינה זרה לאסלאם; אפילו בטורקיה, שניסתה לחקות בעניין זה את המערב, האסלאם הפוליטי חזר בסערה בחסות רצ'פ טייפ ארדואן.

רק במערב יכלו להפציע החירות, הדמוקרטיה ושלטון החוק – תוך הגבלת כוחן של הרשויות הדתיות והחילוניות כאחד. התיאוריה המדינית המערבית המודרנית, והמעש ההולם אותה, אמנם נצרפו בכור הנאורות, ובפרט בגרסתו האמריקנית המפוארת; אבל היום יותר מתמיד חשוב להדגיש דווקא את מוצאן הקדום ביותר של החירויות הללו: זוהי מחשבת המקרא, אשר בלעדיה תהיה כל מסורתנו הפוליטית קצוצת שורשים. שכחת עניין זה קשורה בטבורה לנטישה ההמונית של הנצרות באירופה; ייטיבו הארכיבישוף וולבי ועמיתיו לעשות אם ייתנו את דעתם לתופעה זו. בחמש השנים האחרונות, שיעור האנגלים המגדירים עצמם "חסרי דת" הוכפל: מ-25 ל-50 אחוז. השינוי חל באוכלוסיית הרוב הנוצרית: אנשים שגודלו כנוצרים נוטשים את זהותם. בלונדון חסרי הדת הם רק 40 אחוז ממנה, אך הסיבה היא שיעורם הגבוה של המוסלמים בבירה.

אם יתמיד השמאל האירופי בכמיהתו לטשטש את ההבדלים בין ערכי המערב שמתוכם צמח ובין אלו שדוגלים בערכים ההפוכים בתכלית; אם ימשיך להעלות על נס את ההוגים הקוראים להכרית את כל מה שפעם עמלנו על טיפוחו; ואם יתרחק עוד ועוד לשותפיו במאבק על החירות – הרי מדובר בלא פחות מהתאבדותה של המסורת היודיאו-נוצרית באירופה, אשר פירושה מכת מוות לציוויליזציה המערבית כולה.

אירופה מפקירה את החירות

כפי שראינו, לא הימין ולא השמאל עושים נאמנה את מלאכת ההגנה על ערכי הציוויליזציה הזו, ייצוגם ומימושם. ערכים אלה נדרשים, למשל, כאשר המדינה מתייחסת לבני אדם כאל אמצעים ולא כאל מטרות, או כאשר רשות ביצועית מועלית אל מעל לחוק, או כאשר חופש המצפון מוכפף לרגישויות של קבוצות או לצווים חברתיים.

במצב הבריא של הציוויליזציה שלנו, השמרנים נדרשים להתריע מפני "ממשלה גדולה" אך גם להבטיח שהממשלה לא תפקיר לקהילה ולמשפחה את המשימות שהיא אמורה למלא. הליברלים מחויבים להגנת אוכלוסיות פגיעוֹת מבית ומחוץ אך גם לזהירות מפני גלגול זכויותיהם של החיים על כתפי הדורות שטרם נולדו. גם כיום, לו נקלע למקומותינו אזרח מן הפוליס היוונית-רומית, הפוליטיקה שלנו לא הייתה זרה לו לגמרי; ממש כפי שנענינו לצו הנאורות להיות נכונים להקרבה עילאית למען החיים, החירות ובקשת האושר, אנחנו עדיין מקדשים את החוק המוסרי המקראי שנחרת בלִבּותינו.

סיפורו של המערב הוא סיפור מדרשו של אותו מכרה-יהלומים אינטלקטואלי בלתי-נדלה שאין שיעור לעושרו. הפיצול בין שמאל לימין נכנס לסיפור הזה בשלב מאוחר מאוד: רק בימי המהפכה הצרפתית. אמנם סידורי הישיבה על ספסלי האספה הלאומית המהפכנית נצרבו על דפי ההיסטוריה יותר משמותיהם של היושבים עצמם, אך דומה שהמחלוקות בין ליברלים לשמרנים, בין פופוליסטים לאליטיסטים ובין פרוגרסיבים למסורתנים השתלטו על הבמה הפוליטית על חשבון ההגנה על הציוויליזציה עצמה.

בימים עברו, לא כך היה בעתות מלחמה וחירום. בשנות מלחמת העולם השנייה הושעה המאבק המר בין הקומוניסטים למפלגות ה"בורגניות", לפחות אצל חלק מבנות הברית, כדי לאחד כוחות נגד גרמניה ויפן. גם בשנות המלחמה הקרה נשמר המתח בין הימין והשמאל האנטי-קומוניסטיים בגבולות הנסבל, בגלל האויב המשותף שבמוסקבה. ההשעיה באה אל קִצָּהּ עם התפוררותו של הגוש הקומוניסטי ב-1989, ומאז גָבר הקיטוב הפוליטי באמריקה ובאירופה. הוא רוֹוח עתה לא רק בין פעילים פוליטיים של המחנות, אלא גם בקרב המצביעים מן המניין, המרחיקים מחוג ידידיהם כל מי שנוטה למחנה השני.

מה עוכרת, מה אחרת היא מפלגתנות חמוצת פנים זו מהרוח הנדיבה שפיעמה פעם בדמוקרטיות הגדולות שלנו! דוגמה אחת תספיק: בנימין דישראלי. ראש הממשלה היהודי הראשון והיחיד עד כה של בריטניה הותיר לנו בספרו 'חייו של הלורד ג'ורג' בנטינק' מניפסט אישי במסווה של "ביוגרפיה פוליטית". דישראלי הגדיר שם את השמרנות שלו כביטוי למה שהוא כינה "העיקרון השֵמי": דת, קניין ו"אצילות טבעית". הפירוש שלו ליהדות היה היפוכה של האורתודוקסיה שאביו נטש כשבחר להטביל את בנו הצעיר בנימין לנצרות.

האמת היא ש"הדת היהודית" של דישראלי ייחודית לו, והוא מקדיש לכך פרק שלם בספרו. אולם הפרדוקס שאפשר את הקריירה הבלתי-רגילה של דישראלי היה היעשותו למנהיגם של הטוׂרים, אנשי האחוזות והכפרים, בבית התחתון, לאחר מותו של בנטינק הצעיר. והעובדה היחידה שעודדה את דישראלי לקשור את גורלו באותם ריאקציונרים מקובעים הייתה החלטתו של בנטינק להתעלם מדעת בני סיעתו במפלגה הטורית ולאפשר ליהודי שנבחר כנציג הסיטי של לונדון בפרלמנט לתפוס שם את מושבו בלי שבועת אמונים לנצרות. דישראלי כותב שם שבנטינק עשה כן לא מסיבות אישיות, אלא "בהתאם לעיקרון הכללי של חופש הדת, שהוא דגל בו בלא פשרות". עיקרון זה, בהחלתו הספציפית על היהודים וזכויות האזרח שלהם, הִצדיק בעיני בנטינק הפרה של הנאמנות הסיעתית, גם בנסיבות המיוחדות שהיה שרוי בהן: סיעתו זו כללה את האנשים שהלכו אחריו במרד קודם שלו, נגד ראש הממשלה סר רוברט פּיל, בעניין הסחר החופשי. הקרבה זו של הקריירה על עניין עקרוני, גם בה היה כדי להשפיע על דישראלי, אדם בעל רגישויות ליברליות עמוקות, להצטרף לאגף הרחוק ביותר מליברליות במפלגה הטורית. לימים, כראש ממשלה שמרני בממשלת מיעוט, שכנע את צירי הבית התחתון לתת זכות הצבעה לפועלים; אמנם, הוא לא הצליח לשכנעם לתמוך גם ביוזמתו של ג'ון סטיוארט מיל לתת זכויות אזרח לנשים. נמצאנו למדים שהוויקטוריאנים אמנם המציאו את הפוליטיקה המפלגתית המודרנית, אך רוממו את העיקרון מעל למפלגה.

לדאבון לב, בקשת הפוליטית הדמוקרטית של היום כמעט שאין מתקיימת סולידריות בין-מחנאית סביב המאבק באיומים על המערב. כתבי עת כגון 'סטאנדפוינט' בלונדון, ה'וויקלי סטנדרד' בוושינגטון וה'קומנטרי' בניו-יורק יכולים לתת יד לקימום הברית העל-מפלגתית של שנות החמישים, השישים, השבעים והשמונים נגד האידיאולוגיות האנטי-מערביות, אלא שכיום אויביה של החברה הפתוחה חתרניים הרבה יותר מכפי שהיו בימים ההם. הם פולשים בקלות למרחב הפיזי והווירטואלי שלנו; הם מציפים אותנו בתעמולה. הם מפעילים לוחמה תקשורתית שמצודתה פרוסה על אמצעי התקשורת המסורתיים כגון תחנות השידור ועל אמצעי התקשורת החברתית – ואפילו לוחמה קיברנטית לצורותיה. מעצמות זרות חודרות במהירות למוסדות ולחברות, לאוניברסיטאות ולערים במערב; הן קונות כך – לעתים בכסף ממש – השפעה על מדיניות ממשלות המערב, וקונות אף את שתיקתן על פשעיהן.

אל נשגה באשליות בדבר כוונותיהם של יריבינו מבית ומחוץ. סין, רוסיה, איראן, סעודיה ומשטרים סמכותניים נוספים מבקשים לערער את עמודי התווך הרעיוניים של הקפיטליזם המערבי. באותה שעה, דעת הקהל מסתנוורת מחלום העולם-בלי-אויבים, ממדוחי הרלטיביזם התרבותי, המוסרי והאפיסטמולוגי, ומהחלל שיצרו הבערוּת וההתנגדות לַליבה היודיאו-נוצרית של הציוויליזציה שלנו. בנימין דישראלי לא טעה לגמרי כאשר, בדברו על תחילת המאה ה-19, ציין כי "שקיעתן ואסונותיהן של קהילות מודרניות עומדות בדרך כלל ביחס ישר למידת מרידתן בעיקרון השֵמי". צרפת הייתה אז ב"מצב של התמוטטות או התכווצות"; בגרמניה "עד היום לא השתנו כל הלבבות"; ספרד נמצאה בשקיעה מאז גירשה את מיליוני יהודיה ומוסלמיה. לעומת זאת, "אנגליה, למרות התיאולוגיה הלקויה והדלה שלה, זכרה תמיד את ציון. הרפובליקה הטרנס-אטלנטית הגדולה שֵמית עד לשד עצמותיה ומשגשגת בהתאם לכך".

מקרהו של דישראלי הוא מן הדוגמאות המזהירות ביותר לפילושמיות האנגלית המככבות בספרה המעולה של גרטרוד הימלפרב בנושא זה, 'עם הספר'.[1] ועם זה, דישראלי הפליא לראות את הנולד וחזה את משבר התרבות היודיאו-נוצרית של ימינו כמעט מאתיים שנה מראש. כיום, כמאה שנה לאחר שחזונו של דישראלי בדבר שיבת היהודים לציון היה למציאות מדינית בהינתן הצהרת יורש-יורשיו ארתור בלפור, אפשר היה לצפות כי המערב יכיר ויוקירר יותר מבעבר את התרומה היהודית לציוויליזציה שלו. אולם, כפי שהזכרנו לעיל אירופה מאמצת – בגלוי או בסמוי – דווקא את קמפיין הבי-די-אס; והיות שלא נוח לה להחרים את ישראל, למשוך ממנה את השקעותיה ולהטיל עליה עיצומים, היא מעדיפה להשחיר את ישראל, לשלול ממנה את הלגיטימציה ולהעתיר עליה חרפות. כשפלסטינים דוקרים אזרחים ישראלים, הביקורת האירופית מופנית כולה לחיילי צה"ל; השוואות כוזבות לנאצים נשמרות לא לאבו-מאזן, המתגמל את הרוצחים ולעולם אינו מוקיע אותם, אלא לנתניהו. בתגובה לשאלת המגזין הבריטי 'ספקטייטור' לקראת המשאל על ה'ברקזיט' הטיח המלחין הסקוטי סר ג'יימס מקמילן כמה שאלות קשות באירופה: "מדוע גם לאחר 1989 נמנעות האליטות האירופיות מלהצביע על האי-מוסריות של הקומוניזם? מדוע תמכו אותן אליטות ביאסר ערפאת ודומיו ובמשטר האיראני? מדוע זוכות המפלגות הקיצונית לתמיכה נרחבת באירופה, ולמה גואה בה האנטי-אמריקניות? …. מדוע שונאות האליטות האירופיות את הנצרות? מדוע גוברת האנטישמיות בשמאל האירופי? מדוע אירופה מתאבדת מבחינה דמוגרפית? … מדוע אירופה נראית כמי שוויתרה על תקוותיה?"[2]

אך אם על אירופה היבשתית אפשר לומר ששטפו אותה אלה שדישראלי כינה "אטילָאים מודרניים", מה נאמר על שאר העמים דוברי האנגלית, שהוא כה השתבח בדבקותם בעקרונות המקראיים? האמנם אמריקה של אובמה היא "שמית"? האם אנגליה של סדיק ח'אן זוכרת את ציון?

התשובה נמצאת בקאנון

למרבה ההפתעה, הטיפול בחוליים הללו פשוט מן האבחנה; שכן המערב מותקף בווירוסים מווירוסים שונים, אך התרופה לכולם אחת. כדי להתמודד עם העתיד בעיניים פקוחות עלינו לחזור אל העבר: להקשיב לאבות ולנביאים, לקולות הקדומים של ספרותנו, לפתוח לרווחה את מאגרי ההיסטוריה האינטלקטואלית שלנו, ולצקת מברזל צדקתם הלוהטת של גדולי העבר את נשק המגן מפני שבטי הזעם ומלכויות החשכה השועטים עלינו לכלותנו. הספרים הגדולים, מהאפוסים של הומרוס עד מחזות שקספיר, מאפלטון עד פסקל, מדנטה עד סול בלו, צריכים לשוב ולהינתן בידי כל סטודנט, ויותר מכך, להילמד, בקטעים המתאימים, בעל פה. המוזיקה של גדולי המלחינים, מהקנטוס הגרגוריאני עד ג'ורג' גרשווין, מיוהן סבסטיאן באך עד ג'יימס מקמילן, מפלסטרינה עד ארוו פארת, צריכה לא רק להדהד במסדרונות ובאולמות של האוניברסיטאות, אלא לגדוש את לוחות המשדרים ואת מערכות השמע האישיות. האמנות והאדריכלות של המערב צריכות למלא את הגלריות ואת המסַכים מבית, אך גם לזכות להגנה מפני הוונדליסטים המחבלים בעתיקות באגן הים התיכון, מלֶפטיס מגנה שבמערב לוב עד תדמור שבסוריה.

עלֵינו להשתבח בציוויליזציה המערבית, ולחגוג את הגוף החי, הנושם והמלבלב הזה. אם בני הדורות הבאים לא יתענגו על מטמוניה ולא יאמצום אל לבם, נאבד את כל מה שיצרו בני אברהם על מנת לפאר ולרומם את האלוהים; נאבד את כל מה שעידֵן את נפשם של בני המערב ושהורה לכל באי עולם את הדרך אל האנושיות הנאצלה. אכן, בתרבות עשירה ובוטחת אין די; נדרשת גם מדיניות חוץ וביטחון איתנה, שתגן על הציוויליזציה המערבית ועל שליחותה הדמוקרטית, המשחררת והמתרבתת. אסור לנו לנוח על זרי הדפנה, בעקבות אשליות כי משימותינו הגיעו אל קיצן. אמנם הקומוניסטים בסין ובמקומות נוספים אימצו את כלכלת השוק – אך הם עשו זאת לא כדי לבזר את מבני הכוח הטוטליטריים שלהם אלא דווקא כדי לבצר אותם. מסיבה זו הם היום מאמצים גם את ההרגלים התרבותיים והטעמים האמנותיים של המערב, וכל זאת תוך התעלמות מהיסודות הדתיים של החוקים והחירויות אשר אפשרו את צמיחתה של הציוויליזציה המערבית.

מן העבר האחר, יש ויש רגליים לחשש כי כוחו של המערב לא יעמוד לו בפני הלחץ הדמוגרפי המופעל כבר עתה על אירופה על ידי האסלאמיסטים, המפחדים מתרבות המערב ומתעבים אותה או אף מתאווים להכחידה דווקא משום שהם מבינים את כוחה. אני מדבר על צרפת, שבה רבע מבני הנוער מוסלמים כיום, ועל אנגליה, שיש מקום להניח כי בתוך שנות דור תיראה כולה כפי שנראית עכשיו בירתה. "משבר ההגירה" של אירופה איננו משבר; הוא, כדבריו הקולעים של ליונל שרייבר, הנורמה החדשה. לא צריך לרחוש אפילו שמץ אהדה לאפליה הגסה של דונלד טראמפ כלפי המוסלמים, או לדגול בהחזרה מאסיבית של מהגרים בלתי חוקיים (עד תום כהונתו של ברק אובמה יעמוד מספר המהגרים שגירש על שלושה מיליון, יותר ממספרם המצטבר של כל המגורשים משנת 1892 עד שנת 2008), כדי להבין שמספרם של הנכנסים לאמריקה ולאירופה רב מכדי שתתאפשר השתלבות שלהם.

אם חפצה הציוויליזציה המערבית לשרוד בנדידת-הענק הזו של האנושות התרה אחר הצלחה כלכלית, נדידה המגמדת את אלו שקדמו לה, עליה לשקם את גבולותיה – אותם  גבולות ממשיים שזה עשרות שנים היא שוקדת לבטלם. גבולות בטוחים הם התנאי והמחיר של הטיפול הנדיב בפליטים; אין בכך שום חוסר-ליברליות. ישראל, שאין לה ברירה אלא לשמור על גבולות בטוחים, היא מדינה של מהגרים. בזאת, כמו בעוד דברים, יכולים היהודים להיות אור לגויים.

****

הציוויליזציה המערבית ידעה אלפי שנות תהפוכות. האם תעבור בשלום גם את המאה הזו?

אם האכפתיים שבינינו יהיו נחושים דיים להעמיד את שרידת הציוויליזציה בראש מעייניהם, אם העמים החופשיים יקדישו את מרב כוחותיהם לחידוש תחושת הייעוד המוסרי והסקרנות האינטלקטואלית שאבדה להם בעשורים האחרונים – כי אז יעמדו לנו כוחות הנפש שבזכותם ניצחנו במלחמה הקרה, ויישאו אותנו גם על פני המִשְבָּר הזה. עתיד מזהיר מצפה לנו: אם ישררו שלום וביטחון עשוי להפציע השחר על תור-זהב חדש של מדע, פילוסופיה ואמנות, רנסנס של המערב שיקדם את העולם כולו. בעוד שנות דור אפשר שנחיה בעולם שבו, הודות להתפשטות הרעיונות והטכנולוגיות המערביים, ייהנו מיליארדים מ"המיטב שנודע ושנהגה בעולם", בלי התערבותם של פוליטיבירואים וממשלות, מצביאים ואנשי מלחמה.

התיתכן כיום התעוררות תודעתית לשבריריותה של הציוויליזציה, כגון זו שהצליח צ'רצ'יל ליצור בנאומיו המזהירים, תרתי משמע, על הסכנה הנאצית? בלי דרבון שכזה, שיקום הרוח המערבית יישאר בגדר משאלת לב. ייתכן שרק מי שידע טעמה של גלות, שחי תחת עול שעבוד, יכול ללמד את היֶתר מהי עריצות ולמה צריך למגר אותה.

הבה נקווה שמנהיגי המערב, מימין ומשמאל גם יחד, יעמיקו צלול בזיכרון הקיבוצי שלנו, ויידלו ממנו את דמעותיו של עם גולה: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה: 'שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן'. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר? אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז).

ואנחנו כיום, אם נשכח את שורשיו של המערב האחוזים בירושלים, בעיר האלוהים הגדולה, תשכח גם ימיננו: העמדה השמרנית תיזנח, ובעקבותיה יישחק עד בלימה המנגנון הקפיטליסטי. כינורותינו ייתלו על ערבים ויחדלו משיר כשהישגינו התרבותיים ממאות השנים הקודמות יאבדו את משמעותם. אם התנ"ך הוא בריתה ועדותה של האנושות, הנה עם ישראל הוא גילומו החי של זיכרון זה. מחויבותו של המערב לקיומה של ישראל הינה – או ראוי שתהיה – עניין של אינטרס הישרדותי. יחד נעמוד – או יחד ניפול.


דניאל ג'ונסון הוא עורך כתב העת הבריטי Standpoint. המאמר, המתורגם מגליון אוגוסט של כתב העת, מבוסס על דברים שנאמרו בבית אבי-חי בירושלים בחודש יוני, בהרצאה מטעם קרן תקווה.

מאנגלית: צור ארליך


קרדיט תמונה ראשית:bigstock

[1] .Gertrude Himmelfarb, The People of the Book: Philosemitism in England, From Cromwell to Churchill, Encounter Books, 2011

[2] .The Spectator Poll: Are You In or Out?, The Spectator, May 17, 2016

עוד ב'השילוח'

יהודה עמיחי ואורות החולין
המהפכה המתונה
מהשקעה להעצמה: גישה חדשה למצוקת הפריפריה

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *