להרחיב את גבולות היופי

בתגובה ל"הדקונסטרוקציה של חוויית היפה" מאת יואל מטרני

במאמר משתמש מטרני במושג המופשט "יופי" ומנסה באמצעותו להגדיר מהלכים שליליים בתרבות ובייחוד באקדמיה. בכך הוא עושה, למרבה הצער, שימוש לא הוגן במושג, הפוגע במהלך השלם. הכותב עצמו מודע לכך שיופי הוא אחד המושגים המופשטים הבלתי ניתנים להגדרה מוחלטת, ועדיין מתאר את ההיפוך למושג שעושות דוקטרינות עכשוויות בכך שהן מעלות על נס את "המכוער" ומבזות את "היפה".

אני רוצה להתייחס לנקודה אחת משנית אך מייצגת, שלא פעם מהווה בור ליפול בו בהתקפה על תאוריות עכשוויות: ג'קסון פולוק. הכותב בטוח בכך שעבודותיו של פולוק מכוערות וכל ילד יכול לצייר כמוהו (לא ולא!), ובכך למעשה טוען שפולוק זכה למעמד כתוצאה של מהלכים מאוחרים בהרבה של קידוש הכיעור. אלא שהמציאות שונה: אומנם מדובר ביצירה מופשטת (טפטופי צבע על גבי קנווס ענק לרוב) אבל בעיניי ובעיני רבים אחרים (כולל בתי בת ה-9) היא נתפסת כיפה ומעוררת השראה. למעשה, וזה אולי ההבדל הגדול בין מודרניזם לתפיסות שהמאמר תוקף, מה שהאקספרסיוניזם עשה היה פעמים רבות להרחיב את גבולות היופי. לא ליצור היפוך, אלא הרחבה. המבט המודרני נתן קול לא פעם למקומות מודחקים ואף אפלים בנפש האדם מתוך רצון להאיר אותם – כמו בגוונים הירקרקים-חרדליים של ואן-גוך, המעוררים בנו רגשות יופי שונים מאלו שנחוו עד זמנו.

הנפילה לטיעון זה באה לדעתי מתוך כניעה לפיתוי להציב אלטרנטיבה תקיפה ולקבוע מה יפה ומה אינו – בין השאר בגלל כריכת המודרניזם עם התפיסות שבאו בעקבותיו. נקודה זו חשובה בעיניי, כיוון שמי שרוצה להעמיד חלופה לשיח העכשווי אינו יכול לבטל במחי יד את האיכויות של המודרניזם, על ההומניזם העמוק שביטא.

יוני שלמון, מאייר כריכות 'השילוח', הוא במאי אנימציה, מאייר ומרצה לאנימציה.

תמונה ראשית: פרט מתוך עיקול בדרך, סזאן, 1900-1906, באדיבות ויקימדיה