מדינה קטנה לעם גדול – יותר יהודית, פחות כופה: הצעה למדינה יהודית רזה / חיים נבון

חיים נבון

ידיעות אחרונות, 2021 | 264 עמ'

ספרו האחרון של הרב חיים נבון, ממש כמו המדינה היהודית שהוא שואף אליה, הוא מעט המחזיק את המרובה, ואפילו מרובה מאוד. מכמה בחינות חשובות, מדובר בציון-דרך בשיחה המתמשכת על המדינה היהודית.

מדובר בספר עיון (קרי, ספר עיוני המיועד לקהל רחב ולא רק למעגלים אקדמיים) בתחום ההגות הפוליטית והיהודית, שעניינו התוויית חזון מעשי למדינה היהודית. סוגת הכתיבה על "המדינה היהודית" זכתה לכמה סבבי עדנה בתולדותיו הקצרים של הגוף הפוליטי שהיא מתייחסת אליו – וזאת בשתי זירות. הזירה האחת היא שיח רבני פנים-דתי, שעיקר עניינו ניסיונות לגשר בין ההלכה לבין מציאות המדינה המודרנית. עיסוק זה זכה לתנופה בשנות ראשית המדינה, ולקחו בו חלק דמויות כרב הראשי לישראל יצחק הרצוג, הרב שאול ישראלי ועוד, והוא חווה איזו התעוררות בעת האחרונה. הזירה השנייה היא הזירה האקדמית, במסגרת אסכולה שזכתה לכינוי "המסורת הפוליטית היהודית". דמות בולטת בקבוצה זו – הזוכה לעדנה בחיבורו של נבון – הוא פרופ' דניאל אלעזר, והיא כוללת רשימה של חוקרים והוגים בכירים דוגמת מייקל וולצר, מנחם לוברבוים ואלן מיטלמן. אף שמדובר בשיח פורה לעיתים, הוא בעיקרו פנים-אקדמי.

על רקע זה, ספרו של נבון הוא בשורה משתי בחינות עיקריות: ראשית מדובר בחיבור אשר, הגם כי נכתב מפרספקטיבה אורתודוקסית ובסנטימנט דתי בלתי-מתנצל, מביא שיח זה כמעט לראשונה אל קהל הקוראים הכלל-ישראלי הרחב. שנית, הספר חלוצי מצד התזה המובעת בו: הטענה שמדינה יהודית אמורה מבחינה עקרונית להיות מדינה "רזה", ושבעת הזו מדובר בדבר מה הדומה – אך לא זהה – לתפיסות מדיניות המזוהות עם השמרנות האנגלו-אמריקנית.

חלקו הראשון של הספר מוקדש לחילוץ תפיסת המדינה מנקודת מבטה של היהדות מתוך עיון במקורותיה, בעיקר במקרא אך גם בכמה מקורות תלמודיים, פרשנים ימי ביניימיים ומעט הוגים יהודים מאוחרים (בראשם, הרב סולובייצ'יק). תורף חוזקה של הצעתו של נבון טמון בכך שהוא אינו מתיימר לקבוע – ואף אינו שואל את השאלה – מהו המשטר הרצוי על פי התורה. זו שאלה אנכרוניסטית בעליל, וכזו שאין למצוא לה תשובה מספקת בספרות היהודית וההלכתית, שלא פיתחה תחום עיסוק זה במשך אלפיים שנות גלותה; על כן, רבים מהחיבורים העוסקים בסוגיה זו – הן הרבניים, הן האקדמיים – נחווים לעתים קרובות כמאולצים וכ"הררים התלויים בשערה". חלף זאת מבקש נבון להתוות לא משטר קונקרטי אלא שורה של עקרונות ושל הלכי רוח, שמהם אפשר להסיק מה ראוי שיאפיין מדינה יהודית. נבון מסיק, לאור המקרא ומקורות היהדות, שמדינה יהודית, יהא משטרהּ אשר יהא, היא בהכרח מדינה לא-טוטליטרית; כזו המותירה כר נרחב של פעילות ואסדרת פעילות למרחבי הזהות התת-מדיניים: הקהילה, המשפחה והפרט. הוא עושה זאת, יש לומר, באופן משכנע.

לצד זאת, הוא מסיק שמדינה יהודית היא כזו שבהחלט יש לה מה לומר לגבי המרחב הציבורי וסוגיות קיבוציות. לאור זאת הוא מתווה בחלקו השני של הספר בסיס לתיאוריה פוליטית המתחרה עם התיאוריה הליברלית, בעיקר הרוֹלְסיאנית, ובמקומה של "האמנה החברתית" מעמידה כבסיס לחשיבה הפוליטית את רעיון הברית המקראית. כאן מראה נבון את כוחו בהגות פוליטית כללית ומשוחח עם רעיונות והוגים מגוונים כבֶּרק, טוקוויל, מרקס, הגל, ובר, מרקוזה ועוד רבים נוספים.

חלקו השלישי של הספר עוסק בקונקרטיזציה התחלתית של חזון המדינה היהודית הרזה, מתוך עיסוק בשלוש סוגיות ישראליות בוערות: סובלנות בין-מחנאית ויחס למיעוטים; מערכת המשפט; ויחסי דת ומדינה. בשלושתם מתווה נבון מדיניות דומה: מזעור הכפייה וההכתבה מלמעלה של התנהגות הפרט, תוך מתן מקום וביטוי לאופייה היהודי המיוחד של המדינה.

כל זאת בכ-250 עמודים (לא כולל הערות). אכן, כאמור, מעט המחזיק את המרובה. מבחינה זו, אין ספק שחיים נבון הוא מהמוכשרים והמצטיינים מבין הכותבים בעברית בסוגת העיון. כתיבתו קולחת וחיננית. היא מתובלת בסיפורים, במשלים ואפילו בשנינה מזדמנת, אך לעולם לא בצורה ממאיסה. והיא נוקטת גישה של "מספיק והכרחי" בכל הנוגע למהלכים עיוניים: שומרת על טיעון רציף, נהיר וענייני בלי להעמיס מינוח מכביד, הסתייגויות מפותלות וניסיונות לצאת ידי חובת אזכור כל המי ומי. אין לנו אלא לקוות שתהא זו יריית פתיחה לעיסוק רענן ופורה בסוגה זו – שיבוא בין בדמות הצגת תזות מתחרות, ובין בדמות פיתוחה של תזה זו והתוויית יישומים קונקרטיים שלה.