מי-טו כמאבק פשקווילי

מי שלוקחים את המאבק החשוב נגד הטרדות מיניות אל מחוזות משפטי-השדה נעדרי הפרופורציות, מייצרים כאן דור של גברים אשמים-מראש

אני יודע לזהות פחד מהשמצה. ילדותי עברה עליי בצל קירותיה של מאה שערים. אני יודע בדיוק איך נראה זעזוע המתפשט "ת"ק על ת"ק פרסה". אני יודע מהו שיימינג עוד בטרם ידעתי מהי רשת ומהי עיתונות, ושמא עוד בטרם קראו לו שיימינג. את דרכנו לבית הכנסת בליל שבת ריפד תדיר שטיח-קיר עשוי פשקווילים נגד הפושע התורן שבא לפשוט פרסותיו על חומות היהדות. בדרך כלל הפשקוויל היה מגנה ברטט-זעם לא רק את הפושע אלא גם את כל אלה שלא לחמו בו די הצורך. הדיכוטומיה חגגה: יש טוב ויש רע. אנחנו נלחמים ברע. אנחנו ננצח.

קל לגחך על קיצוניות כשמדובר בערכים שאינם חשובים לנו. לא מטריד אותנו מצבו של החינוך הטהור של ילדי מאה שערים. איננו צריכים להתאמץ כדי להבין את ההבדל בין גזרת שמד לשריפת התלמוד לבין גזרת שמד לסגירת המשחטה של יואליש קרויס שפעלה ללא רשיון. אנחנו לא קיצוניים. אבל אנחנו נבחנים על יכולתנו לשמור על פרופורציות דווקא כשעל הפרק עומדים ערכים חשובים לנו, שאנו נכונים להילחם עליהם. האם גם שם אנו יודעים לשמור על טוהר הנשק, על הוגנות ועל מידתיות?

דומה שאין עוררין על כך שאחד המאבקים החברתיים החשובים ביותר בימינו הוא המאבק למניעת מקרי הטרדה מינית ואונס, ובכלל זה קמפיין 'מי טו' שהחל לפני כשלוש שנים. במסגרתו, נשים שברו שתיקה של שנים וסיפרו על דברים שנאלצו לספוג במהלך השנים במקומות עבודה, במפגשי חברה ובכל אינטראקציה כמעט.

אבל הקמפיין והאווירה שנוצרה סביבו חוללו כאן סוג של פשקוויליות: מאבק שבו אין הסברה ואין פרופורציה, רק זעם קדוש ותותחים קדושים. המאבק הצודק יצא לדרך באופן אמוציונלי המאפיין אנשים שעברו טראומה. הדיכוטומיה כבשה את מרחבי הרשת, השיח הקצין, הפרופורציות נעלמו ותחתן הופיעו הפחד והבריחה מכל ספק-ספיקא של משהו שמזכיר ריח של הטרדה.

זה רע, כי גברים ונשים צריכים לחלוק את המרחב הציבורי והפרטי. לחיות יחד. וחיים משותפים המבוססים על הרתעה אינם חיים טובים. אם במקום ההרתעה היו משכילים ליצור הסברה, שיתוף והבנה היה הניצחון יעיל יותר, פורה יותר ומדויק יותר.

אין הסברה. בתחום יחסי המינים קיימת רגישות רבה. הרומנטיקה והאינטימיות יוצרות מטבען פגיעות רבה והזדמנויות רבות לחוסר הבנה בין הפרטנרים. ישנם בהחלט "רעים", אנשים הפוגעים בזולת במזיד ובדעה צלולה. הללו אינם נושא מאמר זה. הטיפול בהם צריך להיות ככל טיפול בפשיעה: יד קשה עד מיגור הסכנה. וביערת הרע מקרבך.

אבל הרעים הם מקרי הקיצון. לעומתם, יש הרבה מקרים טראגיים של פגיעות שהתרחשו כמעט בלי 'פוגע' מודע. כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להעיד על כך מניסיון החיים האישיים: סיטואציות שלא פורשו באופן נכון, חוסר טקט, חוסר מודעות לתחושות הצד השני וטעויות אנושיות גסות ודקות – כל אלו הן תופעות נפוצות המחוללות לעתים פגיעה; תופעות שההתמודדות הנכונה איתן היא הסברה.

אנשים מבינים את רעיהם לפי תחושתם הם. "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" אינו רק כלל התנהגותי אידיאלי, אלא גם המדד היחיד שדרכו יכול אדם לנחש מה טוב לרעהו. אלא שבשאלת ההתנהגות הראויה בין המגדרים בנושאים רגישים אלה, המדד הזה נעשה בלתי-אמין: קיים פער עצום בין גברים לנשים במצבים שמוגדרים "מה ששנוא עליך". דבר שגבר יחווה באדישות עלול אצל אישה לחולל טראומה. הפער הזה צריך להיות מדובר. אותו צריך ללמד. הדרישה שכל אחד יבין אותו מעצמו היא דרישה מוגזמת.

הדבר בולט במיוחד בקרב צעירים בתחילת דרכם המינית או צעירים שגדלו במערכת חינוך שמרנית מאוד ויצאו לעולם הגדול; אבל גם סתם אדם בוגר שאינו קולט מעצמו רגישות זקוק להסבר. הצגת חוסר רגישות כרוע זדוני מונעת את האפשרות לחיים תקינים בחברה הכוללת גברים ונשים. אדם שספג יחס כזה לא ילמד לכבד נשים, אלא לפחד מהן ולתעב אותן בשקט. אבוי לניצחון כזה.

קמפיין מי-טו חשף עד כמה נשים חשופות להטרדות. אבל בעקיפין הוא גם חשף כמה רבים הם מחוללי ההטרדה הלא-מודעים, אלה שגרמו פגיעה מתוך חוסר רגישות. ובכן: ברוע נלחמים באגרסיביות, אך בחוסר מודעות, מביכה ככל שתהיה, לא נלחמים אלא מסבירים. והסבר שיבוא בנחת, בעדינות, ללא צביעת השומע כישות בלתי מרוסנת – יש לו סיכוי מצוין להתקבל ולהיות מופנם.

אין פרופורציה. אי אפשר לנהל הסברה בצורה שאינה מבדילה בין רוע לבין טעות, בין טעות גדולה לטעות קטנה, ובין התנהגות בעבר, בעידן שהנורמות בו היו אחרות, להתנהגות בהווה. במאבק המי-טו מעשים אכזריים, אונס ופדופיליה מתערבבים בסל אחד עם מקרים של אי-הבנה או טעם רע. היגד גס רוח במסיבה משמש סיבה לחקירה משטרתית ולהדחת פוליטיקאי, כמו היה מעשה אונס. אדם מאבד את שמו הטוב ואת היכולת לחיות חיים שפויים ולהתפרנס גם כשהמעשה שנטען שעשה רחוק מלהצדיק זאת.

בכך אומנם יוצרים הרתעה, אך על הדרך הקמפיין כולו קורס: אנשים מתחילים להזדהות עם ה'פוגע' שנתפס בעיניהם  כקורבן למתקפה חסרת חמלה ופרופורציה. עד מהרה מתרחבת הזדהות זו גם לפוגעים הקשים, הראויים למתקפות אלו. אכן: כשחוטאים בהעדר מידתיות לא רק מחמירים עם הקל אלא גם מקילים עם החמוּר. המידתיות היא הגבול הדק בין תיקון עולם לבין מלחמת מינים שבה שני הצדדים מפסידים בה.

ההסברה ושיתוף הפעולה יכולים לפרוח רק על מצע מאוזן. כשם שקנאי ירושלים לא מתרשמים כאשר גדול הפוסקים מכריע להתיר דבר-מה, וממשיכים להרעיש עולם ומלואו נגד 'הפרצה בחומות הדת', כך קנאי ה'מי-טו' יפנו את חיציהם גם נגד משפטנית דגולה שניסחה, יזמה וקידמה את החוק למניעת הטרדה מינית, בטענה שהיא לא מספיק לוחמנית מול המטרידים. קריאותיה לשיח מאוזן הם כקול הקורא במדבר.

על קורבנות ושיימינג

לא כל הגברים מטרידים, אבל רוב המטרידים גברים. נוסיף לזה את הפטריארכליות ששלטה בחברה המערבית לאורך דורות רבים וקיבלנו מתכון טוב ליצירת מצג ובו שני צדדים ברורים: קורבן ופוגע; כלומר – אישה קורבן, גבר פוגע.

אך האם תמיד האחריות כולה מוטלת על צד אחד? גם במקרי אי-הבנה? גם במקרי אי-מידתיות? האחריות להבהרת הרצונות מוטלת על שני הצדדים במידה שווה, ולקדושת הקורבן חייבים להיות גבולות. אדם שנגנב ממנו סכום כסף הוא קורבן, אך אם בתגובה הוא מוציא סכין והורג את הגנב הוא הופך לתוקף.

בפורים תש"ף מצאתי את עצמי במסיבת פורים נחלאותית מלאת אלכוהול. נער ונערה שתויים ישבו על ספה והתמזמזו. הבחורה ביקשה מהבחור "לעלות למעלה ולהמשיך". הבחור סירב. "אני לא סטוץ", חזר וטען בלהט של שיכורים שלא רואים בעיניים. שניהם היו במצב של חוסר שיקול דעת, דבריהם נאמרו בקול גדול וגרמו למבוכה גדולה. התעורר ויכוח בין הפיכחים שבחבורה אם צריך להתערב ולהפריד ביניהם. אבל על דבר אחד לא היה ויכוח: ההתערבות נועדה להציל את הבחורה מידי הבחור. כי גם במצב כזה, שבו היא יוזמת והוא מסרב, היא זו שצריכים "להציל". עד כדי כך היכה שורש הנרטיב של האישה הנפגעת מהגבר הפוגע.

יש לאסימטריה הזו סיבות טובות, היסטוריות וגם מהותיות. ועדיין, אוטומטיזציה של אישה-קורבן וגבר-תוקף היא מתכון להפיכת הגברים לבעלי תחושת רדיפה. וכך, שכשמתפרסם סיפור מרובה הוכחות ונתונים על גבר מפורסם המוכה בידי בת זוגו, עולים לפתע כפורחים הקולות הקוראים לא להתעסק במריבה זוגית פרטית. הגבר נפגע? שיתמודד. הוא לא הקורבן ולעולם לא יהיה, אלא אם הוא שייך למגזר 'מוחלש', כמו עולה חדש או בן מיעוטים.

משיחות עם חברים וחברות כאחד עולה תמונה מדאיגה של תסכול גברי מצטבר לנוכח החד-צדדיות הזאת. משפטים כמו "להן מותר הכול" נשמעים בתכיפות רבה.

לאחרונה פורסם באחת הקבוצות שאני חבר בה פוסט בוטה נגד גבריות. הוא עורר תסיסה של תגובות חריפות ואף איומים של חברים לפרוש. בשיחה עם אותם כועסים חזרה ועלתה הטענה שאם מישהו היה כותב ככה על נשיות הוא היה נזרק מהקבוצה לאלתר, ואם היה מדובר באיש ציבור צרותיו אף היו קשות יותר. לא התוכן פגע באנשים, אלא העובדה שמה שאסור כלפי כל אוכלוסייה אחרת מותר כלפי "גברים". סופה של הסאגה – שהתרחשה בעיקר מתחת לפני השטח, כי גברים לא יַראו חלילה בפומבי שהם נפגעו – הייתה בשיחה ישירה עם כותבת הפוסט שהופתעה לשמוע שגברים עלולים לחוש שלא בנוח מפוסט כזה, ומיהרה למחוק. אכן, לפעמים שיחה אחת פשוטה וכנה יכולה להבהיר לצד השני את טעותו. לא תמיד יש צורך במלחמה.

אך הנפגעות אינן הקורבנות היחידים. ישנה תופעה, כנראה קטנה יותר בממדיה, אבל חמורה דיה כדי לתת עליה את הדעת: נפגעי סיפורי הטרדה. אנשים שבמחי אי-הבנה אחת נהרסו חייהם ללא תקנה. הסביבה הוקיעה אותם כמטרידים וצבעה אותם בצבעים מעורפלים של ספקות שמשמעותם אשם. נפגע כזה מפתח פחד להראות עצמו בציבור, כי השמועות רוחשות סביבו באשר יופיע. הוא מאבד אמון באנשים וכמובן נרתע מלרקום קשרים חדשים עם נשים. הוא נפגע טראומה לכל דבר. לצערי, אני חש שאין כלל הבנה מה עובר אדם שהוטל בו דופי כזה. בשעה שאנו נאבקים למנוע טראומות נפוצות יצרנו במו ידינו, בהעדר טוהר-נשק וריסון פרופורציונלי, טראומות חדשות שאינן פחותות בחומרתן. "חייבים להאמין למתלוננת", אומרים מצדדי שיטת משפט-השדה במקרים אלה. אך על פי אותו היגיון, חייבים להאמין למתלונן שמאשימים אותו לשווא.

ועל כך מתווסף חוסר הפרופורציה: בכיכר העיר, על אותו עמוד קלון וביוש, נתלים סר-הטעם, המטריד והאנס. אינני בא לזלזל בחומרת ההטרדה; אני בא להפליג בחומרת השיימינג. המודעות הפסיכולוגית שלנו מפותחת דיה להבין שאונס הוא סוג של רצח – אך אולי לא מפותחת דיה כדי להבין ששיימינג הוא אלימות קשה הקרובה לרציחה. אנשים יעדיפו למות ולא לעבור שיימינג.

הביוש הפומבי הוא כלי נשק המוני, שמעבר לכך שהוא נטול משפט והליך תקין הוא גם נטול פרופורציות ואיזון. הוא יוצר הרתעה רבה – אך זו חלה גם על גברים הגונים שיודעים שבמחי טעות סבירה אחת הם עלולים לאבד את עולמם. ועוד לא הזכרנו את האיום הטמון בעצם האפשרות לקיום שיימינג שקרי, בתחום שבו אין כמעט דרך להוכיח חפות. בהרצאת-בית על 'פורום תקנה' שמעתי את הרב יובל שרלו מספר שעקב פעילותו יש לו הרבה אויבים, ועל כן הוא משוכנע שיבוא יום ויעלילו עליו דברים. "בראשי אני כבר מנסח את ההודעה שאוציא ביום שהתרחיש הזה אכן יקרה, ובה אספר שמעולם לא נגעתי באישה שאיננה אשתי וכו'". אכן, איננו יודעים כמה אנשים ראויים ונקיי כפיים נמנעים מלפעול במקומות רגישים מחמת החשש הזה.

*

עם השנים, אינפלציית הפשקווילים על קירות מאה שערים הורידה את ערכם. מותקפי פשקווילים למדו לא להתרגש, ולכל היותר להגיב בדברים מנומקים ומיושבים. שכבות הפחד התקלפו אט אט, והתברר שהקונצנזוס רחוק מאוד מדעות הלוחמים והציבור מזדהה עם המותקפים. מותקפים של אתמול צוחקים היום בקול גדול, ומתקיפים דאשתקד מותקפים היום אך כבר אין מי שיתרגש. אין עתיד לצורת מאבק כזו. כך גם כאן: לא לאורך זמן יסכימו גברים לחיות בהרכנת ראש קיומית.

לא קל להיות גבר בעידן המי-טו. לא מפני שקשה לשמור את הידיים בכיסים, אלא משום שקשה להיות מזוהה עם הצד היצרי, האגרסיבי, המביך, חסר הגבולות והמועד לפורענות. "זה לא הזמן לעסוק באיזון", יטענו חסידי המי-טו. "המצב כל כך קטסטרופלי שקודם עלינו לבער מן העולם כל סרך שאולי מתקרב להטרדה". אך עוול לא מתקנים בעוול, ומאבק חסר מידתיות גוזר את סוף עצמו.

כפטריות אחר הגשם צצות יוזמות לשיח בין מגזרים ובין עמים, מפגשי קרבה וסדנאות דיון; ורק במתיחות הכי קרובה לבית, המתיחות הבין-מגדרית, יורים ויורים עד שייכנע האויב האחרון. אולי כשהיריות תיפסקנה יוכלו הגברים להתפנות בלב חפץ למשימה החשובה: להקשיב, להבין, להיות רגישים לצד השני-הנשי ולהביא לחיים של הרמוניה, כבוד ושוויון.

ואולי מכאן תצא קריאה כפולה לגברים. אם הבחנת שנפגעים ממך, זו סיבה טובה לעצור ולפשפש בהתנהלותך,  ובמקרה הצורך לפנות להכוונה מקצועית. טעית? תהיה אנושי ותתנצל, תתקן. זהו. תהיה ענייני וממוקד ובעיקר לא מגזים. כי כשם שחובה להתנצל, חובה גם לא לשתף פעולה עם העדר הפרופורציות. אל תמהר להודות ברצח ארלוזורוב, להציג את התיק הרפואי שלך, להתפטר ולצאת לגלות. את הקיצוניות זה לא ישביע, ואתה רק תגביר את תאבונה לכיוון הטרף הבא. תתפלא לראות שדווקא לקיחת אחריות פרופורציונלית מתקבלת באהדה גדולה. לצד התיקון, ההתנצלות וקבלת האחריות זכותנו וחובתנו לדרוש את המידתיות ואת ההוגנות.

תמונה ראשית: Hashtag #MeToo, Wolfmann, באדיבות ויקימדיה CC BY-SA 4.0.