מלמטה למעלה

לנוכח תפיסות פרוגרסיביות הרואות את המוסדות החברתיים כדכאניים ומסוכנים, על השמרנות הישראלית להעמיד חזון מלהיב משלה. המשפחה כמקור של חום, זהות ושייכות יכולה לשמש כערך מוביל זה

ארווינג קריסטול היה עורכו של כתב-עת חשוב ו"הסנדק של השמרנות החדשה". פעם הגיע לשולחנו מאמר מופתי של השמרן הבריטי מייקל אוקשוט. קריסטול קרא את המאמר, התענג עליו – ודחה אותו. השמרנות של אוקשוט הייתה בריטית מדי בשבילו. נקודת המוצא של אוקשוט הייתה: "שינוי הוא דבר מעייף".[1] שמרנות בסגנון כזה הייתה מאוד לא אמריקנית בעיני קריסטול: היא הייתה חילונית מדי והיא הייתה פסימית מדי. ההגות השמרנית נולדה בבריטניה, אך הייתה צריכה להשתנות כדי שתהיה רלוונטית לאמריקנים. באותה מידה, גם שמרנות ישראלית תהיה שונה מזו האמריקנית.

הרובד הבסיסי ביותר של השמרנות משותף לכולם, אך לעולם אינו מספיק. העמדה השמרנית הבסיסית היא: "זהירות, האטו, זה מסוכן!". אם מסתפקים באמירה הזו, מדובר בשמרנות של דודות. כל הדודות בעולם מזהירות את האחיינים המשתוללים: "היזהרו, זה ייגמר בבכי". הן תמיד צודקות, זה תמיד נגמר בבכי, אבל מה עוזרת האזהרה? האחיינים לעולם אינם מקשיבים לדודותיהם, וככל הנראה לעולם גם לא יקשיבו.

שמרנות יכולה להפוך לכוח משמעותי רק כשהיא שוזרת את האזהרות הללו באמירה רחבה יותר; רק כשהיא מעניקה לאנשים דגל, ולא רק נזיפה. הוגה הדעות והפוליטיקאי האנגלי אדמונד ברק לא הסתפק באזהרת המהפכנים בצרפת מההרס שהמהפכה עתידה לחולל בארצם. הוא כתב על טבע האדם וטבע החברה, והראה כיצד אדם תמיד שייך למרקם חברתי נתון ומורכב, וכיצד השייכות הזו מעניקה לנו את זהותנו. כשם שילד לומד לדבר מתוך השיחות הטבעיות של המבוגרים סביבו, ולא מתוך ספרי לימוד שכתבו בלשנים, כך גם חברות מתפתחות מתוך מרקם החיים הממשי שלהן, ולא מתוך תיאוריות מבריקות שהגו פילוסופים. ברק לא רק הזהיר: הוא הסביר, הוא יצר מוקדי הזדהות, הוא הלהיב, וכך אולי חסך מהעולם מהפכה אנגלית מדממת.

שמרנות יכולה להיות כוח משמעותי, כשהיא מעניקה לאדם חזון: מדוע ראוי לו להיות שמרן? בארצות הברית החזון הזה הוא לעיתים קרובות חירות כלכלית. השמרנות הפכה לכוח חברתי ופוליטי חזק באמריקה, הרבה בזכות תמיכתה בשוק החופשי. כבר אדמונד ברק, אבי השמרנות, היה מקורב לאדם סמית, אבי השוק החופשי, והצירוף של שתי מערכות ההגות הללו הוא טבעי למדי (אף שברמה התיאורטית יש המערערים עליו). כשם שברק סלד מכפייה של תיאוריות על המציאות החברתית החיה והחופשית, כך סמית סלד מכפייה ריכוזית של מדיניות ממשלתית על המציאות הכלכלית החופשית. עמדה זו היא כנראה מוקד הכוח המרכזי של השמרנות האמריקנית.

לא בטוח שזהו החזון המתאים לשמרנות הישראלית. יש ישראלים רבים שמאמינים בשוק חופשי, אך בדרך כלל לא זה מה שמעיר אותם מוקדם בבוקר, ולא עליו הם חולמים בלילה. ארצות הברית היא מדינה שנוסדה מתוך זעם על גביית מיסים ללא ייצוג; ישראל היא מדינה שנוסדה מתוך חזון לאומי ודתי עתיק ומקודש. בזמנים של רגיעה ביטחונית יחסית ושלווה מדינית, כמו לפני הבחירות האחרונות, הישראלים מתפנים לעסוק בכלכלה. וטוב שכך, כי שאלות כלכליות הן חיוניות לקיומנו; אך הן לא תופסות בישראל את המקום המרכזי שיש להן בנפש האמריקנית.

רוב המתפללים בבית הכנסת שלי הם יוצאי ארצות הברית. בליל פורים, הסולידיים שבין המתפללים, ואני ביניהם, מקיימים מניין נפרד של קריאת מגילה שקטה ומהירה, בלי רעשנים ופיצוצים. רק רעש אחד מחריד את שלוותו של המניין הזה. לקראת סיום המגילה מופיע הפסוק הבא: "וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים" (אסתר י', א). לשמע המילה "מס" מתמלאים המתפללים יוצאי אמריקה חרון, חורגים מגדרם וזועקים פה אחד: "בּוּווו!". אף אחד לא אוהב לשלם מיסים, אך יחס אמוציונלי כזה לשאלות של מיסוי אינו נפוץ בקרב ישראלים.

***

מה צריכה להיות נקודת המוקד של שמרנות ישראלית? נדמה לי שלא הכלכלה, אלא המשפחה. כבר בשנת 1999 כתבה סוציולוגית ישראלית: "מדהים להיווכח כי בישראל נשמרת המשפחתיות".[2] אף שעִם השנים מיטלטלת המשפחה הישראלית בטלטלות שעוברת המשפחה בעולם המערבי, היא עדיין הרבה יותר יציבה ממקבילותיה במערב. בתחום הילודה הפער בולט במיוחד: מאז תחילת המאה העשרים ואחת קורס שיעור הילודה כמעט בכל מדינות המערב, בעוד שבישראל שיעור הילודה דווקא עולה. ערכי המשפחתיות הם מרכזיים בהוויה הישראלית, ומשתלבים באופיה הדתי-מסורתי של החברה הישראלית. לסעודות שבת משפחתיות ולמפגשים משפחתיים בחגי ישראל יש מקום מרכזי, כמעט מקודש, במשפחות ישראליות רבות מאוד.

איך משתלבים ערכי המשפחה בחשיבה שמרנית? המחלוקות הרעיוניות הגדולות בעולמנו היום נכרכות סביב שאלת המוסדות החברתיים. הפרוגרסיביים רואים בהם שורש כל רע. הניאו-מרקסיזם מחלק את העולם למדכאים ולמדוכאים, ושופט את כל מאורעות קיומנו בסרגל שיודע למדוד רק כוח. בתמונת העולם הזו, "האישי הוא הפוליטי": יחסי גברים ונשים הם דיכוי פטריארכלי, לאומיות היא דיכוי קולוניאליסטי, וכן הלאה. אין טבע, אין אהבה, אין מסורת, אין תמימות. מוסדות החברה הם מכשירי הדיכוי הזה, ולכן חייבים לפרק אותם. גם השוק החופשי הוא רק מסווה לדיכוי כלכלי ערמומי. על כל אלה מנסים הפרוגרסיביים להסתער, בעזרת כוח ממשלתי ריכוזי. נשיא ארה"ב הפרוגרסיבי לינדון ג'ונסון הסביר שהממשל אולי נראה כפוגע בחירותם של האזרחים, אך למעשה הוא דווקא משחרר אותם מהעריצות של קהילתם.[3]

החשיבה השמרנית היא הפוכה לגמרי. אכן, יש בעולם עוולות וסבל. זה הוא לדאבוננו טבע האדם וטבע העולם. מוסדות חברתיים אינם הסיבה לסבל הזה, אלא המכשול האחרון מפני שלטונו העריץ. הם אלה שמצמצמים את הסבל לממדים נסבלים. מחקרים לאין-ספור מלמדים שאין מקום טוב יותר לילד לגדול בו מאשר בית משפחתו, עם אביו ואמו. לאחר המהפכה הקומוניסטית ברוסיה בשנת 1917 החלו הקומוניסטים לפרק את מוסד המשפחה המסורתית "הדכאנית". חמש שנים לאחר מכן נמצאו ברוסיה שבעה מיליון ילדים חסרי בית.

התפיסה הפרוגרסיבית במאה העשרים ואחת מציגה את המשפחה המסורתית לא כמקור של חום, תמיכה וזהות, אלא כאיום, כזירה של התעללות וניצול. בשנת תשע"ה (2014) הגישה ממשלת ישראל את הצעת חוק "הורים וילדיהם", שמיישרת קו עם התפיסות הפרוגרסיביות בנוגע למבנה המשפחה. הצעת החוק דורשת שאם יש חילוקי דעות בין הילדים להוריהם, יש ליישב אותם ככל האפשר בהסכמה; מוצע להיעזר לצורך כך במגשר.

הפרוגרסיביים מדברים בשם החירות, אך זוהי חירות מסוימת מאוד: שלילתה של כל זהות קיבוצית, תוך שימוש כוחני במוסדות ממשלתיים. בעולם שלהם יש רק יחידים בודדים, ולעומתם מנגנונים ממשלתיים. הם שואפים לפרק את כל מעגלי הזהות שעוטפים את היחיד. השמרנים, לעומתם, מצמצמים את כוחה של המדינה, אך לא רק בשם חירותו של היחיד, אלא כדי לפנות מקום למעגלי הזהות הטבעיים שלו. פחות התערבות ממשלתית, ויותר מקום למשפחה, לקהילה, למועצה המקומית, להזדהות הלאומית. לאדם שלם יש כמה מעגלי שייכות, והם המכוננים את קיומו ואת זהותו.

כל זה מתקשר באופן טבעי גם למחלוקת הגדולה בין ימין לשמאל על הסכסוך היהודי-ערבי. השמאל רואה אותו כסכסוך בין אינטרסים, וסכסוך כזה קל לפתור בפשרה הגונה. הימין מבין את עוצמתו של מעגל הזהות הלאומית, ומבין שהעימות היהודי-ערבי הוא התנגשות בין שתי זהויות לאומיות. סכסוכים כאלה קשה מאוד לפתור, ודאי כל עוד הפלשתינים מגדירים את זהותם הלאומית באמצעות התנגדותם למדינה היהודית. התובנה המעשית של הימין, שלסכסוך אין פתרון בדורות הקרובים, אינה נובעת רק מפיכחון מדיני. היא קשורה בהשקפה השמרנית בנוגע לטבע האדם.

עם הקמת מדינת ישראל, ההתלהבות הגדולה ממדינה יהודית לאחר אלפיים שנה הצטרפה לנטיות הסוציאליסטיות שהיו באופנה באמצע המאה העשרים. התוצאה הייתה הגזמה גדולה בערכם של מוסדות ממשלתיים. בחברה הדתית-לאומית עדיין רווח בלבול בין עם ישראל, שהוא מוקד של זהות רוחנית וערגה נצחית, לבין מדינת ישראל, שהיא אחד המכשירים של העם. אנשים דתיים רבים, למשל, מתעקשים שהפיקוח על הכשרות צריך להיות "ממלכתי", היינו: מונופול ממשלתי. האינטואיציה שלהם אומרת שזו הדרך היחידה לקשור את הלכות הכשרות המעשיות לרוחו של העם.

משימה שמרנית דחופה בישראל של היום היא להבהיר את הבלבול הזה. הדרך הטבעית שבה פועל עַם היא מלמטה למעלה, ולא להפך. יחידים שייכים למשפחות, משפחות מתאגדות לקהילות, קהילות שייכות לעיר, וכן הלאה. אין שום סיבה לנהל באופן ממשלתי-ריכוזי את מערכת הכשרות, כשם שאין סיבה לנהל כך את בתי הכנסת. כוחות החיים שלנו צומחים מלמטה, מתוך הקשרים הממשיים שלנו עם האנשים שאנו מכירים ואוהבים. דווקא דרך זו תעצים את זהותה היהודית של מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי.

לא כל מה שיצרו אבותינו בגלות ראוי לגנאי. היהודים שרדו את הגלות הארוכה גם בזכות ההתארגנות המופתית שלהם בקהילות. ההיסטוריון הנודע שלום בארון העיד בספרו הגדול על ההיסטוריה היהודית: "בכל תולדותינו, כנראה מעולם לא גווע יהודי ברעב בעודו חי בקהילה יהודית".[4] הסופר עמוס עוז ציין בהתפעלות שבקהילות היהודיות של הגלות מעולם לא היה איש שלא למד קרוא וכתוב, ומעולם לא היה איש שגווע ברעב. ובזה, הוסיף, עלתה "ממלכת הצללים" היהודית הענייה של מזרח אירופה על המדינות המתוקנות של ימינו, ובכללן ישראל.[5]

לא טוב עשינו כאשר הקהילות שמטו את האחריות מעל כתפיהן, והעבירו אותה אל ממסד המדינה. כאשר החינוך היה משימה קהילתית – הצליחו אבותינו העניים, בפינות הנידחות של גלויותינו, להפוך לעם המלומד ביותר בעולם. כאשר מדינת ישראל שללה מההורים ומהקהילות כל מעורבות בחינוך ילדיהם, והתעקשה על חינוך ממשלתי ריכוזי – צנחו ההישגים הלימודיים של תלמידי ישראל, והם מפגרים אחרי רוב מדינות המערב.

מלומד גדול ונשכח, פרופ' דניאל אלעזר, קבע בעצב כי המופת של הקהילות היהודיות נזנח במדינת ישראל: "הגם שהחלוצים הציוֹנים נשענו על המסורת המדינית היהודית, לפחות במרומז, הרי בעת כינון המדינה הם פנו לדגמים האירופיים המוכרים להם… דפוס ריכוזי ביורוקרטי ביותר".[6]

מתוך הציר המרכזי של ערכי המשפחה נבנית תמונת עולם שלמה. אדם אינו אטום בודד שצף בחלל; הוא שייך למשפחה, לקהילה, לעם ולמסורת חיה. המוסדות החברתיים הללו מספקים את מרקם החיים שלו. התערבות ממשלתית כוחנית אינה גואלת את היחיד, אלא מסכנת אותו ואת מעגלי קיומו. היהודים יודעים כל זאת כבר מזמן, ולכן גם הישראלים כבר בעצם יודעים זאת. השפה השמרנית אינה זרה לישראלים. כשמתרגמים אותה לישראלית, ישראלים רבים מגלים שבעצם זה מה שהם חשבו תמיד.

תמונה ראשית:מביקסטוק

[1] ראה: ארווינג קריסטול, מחשבות על השמרנות החדשה, תרגום: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"ה, עמ' 110; מייקל אוקשוט, הרציונליזם בפוליטיקה, תרגום: ערן שועלי, ירושלים: שלם, תשע"ב, עמ' 155.

[2] סילביה פוגל-ביז'אוי, בתוך דפנה יזרעאלי ואחרים (עורכים), מין מגדר ופוליטיקה, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ט, עמ' 113.

[3] M.J. Sandel, Democracy's Discontent, Cambridge Massachusetts 1996, p. 283.

[4] S.W. Baron, A Social and Religious History of the Jews vol. 2, Columbia University Press, New York 1952, p. 100.

[5] עמוס עוז, באור התכלת העזה, תל-אביב: כתר, תשמ"ט, עמ' 33.

[6] דניאל אלעזר, עם ועדה: המסורת היהודית והשלכותיה לימינו, ירושלים: המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, תשנ"א עמ' 39-38.