נגד בדידות – מחשבות / גדי טאוב

גדי טאוב

ידיעות אחרונות, 2016 | 221 עמ'

אומרים שפילוסופים הם סופרים מתוסכלים. ואכן, הכתיבה הפילוסופית והכתיבה הספרותית הן שני מסלולים שונים, ואף משלימים, לביטוי עושר רוחני ורעיונות נוקבים. גדי טאוב, ממבקרי התרבות הבולטים והמקוריים בישראל, שולט בשתי הצורות ומשתעשע במעברים ביניהן.

לפני חמש שנים יצא לאור ספרו 'נגד בדידות – רשמים', שבו ביקש לתקוף את האינדיבידואליזם הקיצוני בצורה ספרותית, אימפרסיוניסטית, שכוחה רב אבל קשה לבצע בה הבחנות ולהציע פתרונות. עתה הוא משלים את המפעל ותוקף ישירות. בספרו 'נגד בדידות – מחשבות' מראה טאוב כי ניתוק מן החברה בשם החופש האישי הוא מצב קיומי בלתי-אפשרי. העמדה האינדיבידואליסטית המופרזת שטאוב תוקף ורואה בה "אי-הבנה" יותר מאשר אידיאל רציונלי אינה ממוקמת דווקא בימין או בשמאל הפוליטי. ליברטריאנים מימין וחתרנים ופעילים רדיקליים משמאל שותפים לאמונה כי היחסים החברתיים אינם הכרח. הם רוצים להשתחרר לחלוטין מן הכבלים החברתיים ולהשיג איזה חופש מוחלט.

טאוב מתעקש לפסוע בשדה המציאות וללמוד מהניסיון ההיסטורי, הפסיכולוגי והתרבותי. הוא מראה כיצד דווקא שיקום הסמכות החברתית מאפשר את שיקום החירות האישית, וכיצד היכולת להתאגד, לקיים יחסי גומלין, ליצור קשר, היא המפתח למימוש עצמי מלא. האינדיבידואליזם אינו חטא, תועלתו מרובה מנזקיו – אבל טאוב מבקש להראות שהוא אולי מוערך יתר על המידה.

כל מסה בספר עומדת לעצמה ומצליחה להביע רעיון שלם. אולם קריאתן בזו אחר זו בונה פסיפס שדרכו מתגלה משהו גדול יותר. זהו הפיל במרכז החדר, שגודלו אולי מקשה על תפיסתו במבט אחד. אבל האסופה כולה מצליחה בכל זאת להאיר עוד כמה זוויות של הקיום האנושי.