ניפגש בעירייה

שאלות הזהות הניצבות לפני החברה הישראלית יוכלו ליהנות מהדיאלוג הממשי המתרחש בשלטון המקומי

מצבה של מדינת ישראל בשנים האחרונות הוא מציאות חדשה ומורכבת, המביאה עמה אתגרים חדשים. זאת, דווקא כיוון שהוא מעולם לא היה טוב יותר.

מאז ייסודה של המדינה עמד הביטחון במרכז סדר היום הלאומי שלה, בליבת התקציב ובבסיס האתוס. והנה, לשמחתנו הרבה, אך לצערנו במחיר גבוה מאוד, קריסת המדינות הערביות סביבנו שחררה את מדינת ישראל מעול האיומים האסטרטגיים המשמעותיים. בהחלט עוד תיתכנה התנגשויות עם חיזבאללה בצפון או עם חמאס בדרום, אבל במידה שצה"ל יפעיל את מלוא יכולותיו, אין בכוחם של יריבים אלו להיות איום אסטרטגי. המציאות היא שכיום במרחב הרלוונטי אין צבא היכול להתמודד עם צה"ל.

הקמת מדינה פלסטינית אינה עומדת ברצינות על הפרק, ובמקביל איום הטרור נוטרל כמעט לחלוטין. למרות הניסיונות החוזרים ונשנים להבעיר את השטח ולחולל אינתיפאדה, הציבור הפלסטיני הרחב אינו שש להצטרף. ציבור זה אינו אוהב את מדינת ישראל, בזה אין ספק; אבל כפי שמתואר בהמשך גיליון זה, מחלחלת בתוכו ההבנה כי מדינת ישראל היא עובדה קיימת שאינה בת-שינוי. יתרה מזאת: כאשר הרוב הפלסטיני הדומם מפנה את מבטו מזרחה וצופה במתרחש סביבו במזרח התיכון, או מערבה לרצועת עזה, הוא מעדיף לא להתרחק יותר מדי מהשלטון הישראלי היציב והבטוח. יציבות זו בזירה הפלסטינית מאפשרת ניהול סטטוס קוו סביר ולטווח ארוך, בלי צורך להידחף למהלכים בהולים ודרמטיים. המעוניינים לייצר תחושת דחיפות הם דווקא מובילי השמאל הישראלי, אשר לצד המנהיגות הפוליטית הפלסטינית חוששים שיישארו חסרי תעסוקה ומקורות מימון.

גם בתחום הכלכלי מדינת ישראל נמצאת במצב חסר תקדים. קשה להפריז בחשיבות הנתונים הכלכליים החיוביים שאנו עדים להם בתקופה האחרונה, וביניהם ירידה ביחס חוב-תוצר, עלייה עקבית בתמ"ג תוך התקרבות למספרים של המדינות החזקות באירופה, שפל באבטלה ועלייה בשכר. עוד נכונו למדינת ישראל מדרגות רבות לעלות בתחום הכלכלי-חברתי, ועם זאת השקפה כללית מלמדת שהמצב טוב ומשתפר.

המציאות החיובית הזאת מזמנת לחברה הישראלית אתגרים חדשים. במהלך 69 שנות קיומה של ישראל, ביסוד הלכידות הלאומית עמדה תחושת ההכרח והניסיון "לפתור את בעיית היהודים" – מהבחינה הביטחונית או הכלכלית. את השיח הציבורי העסיקו המאבקים עם מדינות ערב, אש"ף, חמאס או חיזבאללה, לצד האתגרים הכלכליים הקיומיים: מהצֶנע אחרי קום המדינה ועד האינפלציה של שנות השמונים. מאמץ לאומי רחב הושקע בקליטת גלי עלייה מאירופה, מארצות ערב ומברית המועצות – אך גם הוא נכלל במסגרת פרוייקט ההתנעה הראשוני, לצד פריסת התשתיות הפיזיות. כיום, לאחר שמשימות אלו הושלמו בעיקרן, אנו חשים שהגיע הזמן להתמקד בנושאים אחרים: עלינו לברר כיצד יוכלו רעיונות, ערכים וזהות – ולא זיכרון השואה או האיום הביטחוני – להוות מצע לאחדות האומה. תמיד מחמם את הלב לראות את עם ישראל כולו מתגייס לתמוך בחיילים במבצעים צבאיים; אולם זוהי דוגמה ללכידות מהסוג הישן, הנטועה בעולם המושגים השלילי של הכורח. אנו נדרשים ליצור לכידות חדשה, המחליפה את הכורח במהות.

בעיניי, האתגרים המהותיים גדולים ומורכבים מהאתגרים הקיומיים שעמדנו מולם בעבר. שאלות כמו המתח בין שמירת הזהות הלאומית לבין היחס למיעוטים, או צביונה היהודי של המדינה, אינן פשוטות כלל ועיקר. בתקופה האחרונה עלו לתודעה הציבורית נושאים קונפליקטואליים רבים נוספים: מדיניות גיוס הנשים לצבא, מאבקים בעניין נישואים אזרחיים, ההתמודדות הנמשכת בסוגיית מהגרי העבודה, חיבור יהדות התפוצות למדינת ישראל ועוד ועוד – ואפשר לצפות כי שאלות כאלו ושכמותן ימשיכו לצוף ועם הזמן יהפכו קשות ומורכבות יותר. ללא הידרשות נכונה הן עתידות לפלג את העם בצורה חריפה, תוך הגברת הניסיון הכוחני של כל צד לכפות את דעתו על הצד השני. ניסיונו של הנשיא ריבלין להתמודד עם סוגיות מסוג זה ב"נאום השבטים" נבחן בביקורתיות בגיליון הקודם של "השילוח", אולם עצם הניסיון ראוי לשבח, מכיוון שהוא נובע מהכרה זהה באתגר הגדול הבא של מדינת ישראל.

תוצאות התהליכים החברתיים הללו אינן ידועות לנו, ובמידה רבה גם אין לנו שליטה עליהם. אך ישנה דרך שבה ניתן להשפיע – לפחות באופן מוגבל – על נתיב השיח ובכך על תוצאותיו. זהו הנתיב המקומי.

כאשר באים לעסוק בשאלות מהותיות – אך גם מבקשים ליישם אותן "בשטח" – יש לוותר על ההתרכזות ברובד הלאומי. השיח ברמה הלאומית נוטה להתמקד בעקרונות מופשטים, ולא בדרכים פרקטיות למימושם, ועל כן הוא עקר ומתסכל. אני מציע "להוריד" את שדה הדיון מדרגה אחת, אל המרחב העירוני המנוהל בידי השלטון המקומי. בשדה הזה, על אף המורכבות והפערים השוררים בין הצדדים, המציאות כופה עלינו למצוא דרכי פתרון לשביעות רצון הרוב. הסיבה לכך פשוטה: כאשר מאן דהוא מתווכח עם שכניו, בידיעה כי למחר בבוקר הוא צריך לקום ליד אותם שכנים בדיוק, טבע המציאות דוחק בו להגיע לפשרה ולמצוא פתרונות בני קיימא.

העצמת השלטון המקומי, ומתן סמכויות לקביעת סטטוס קוו בתחומו, יאפשרו לפתח דינמיקה של פתרונות, מתוך כבוד למציאות ומרחק טבעי מהקצנה. יתרה מכך; בשלב מאוחר יותר, צבר הפתרונות שיפותחו ברשויות המקומיות השונות ייצרו שוק גמיש של רעיונות שיזינו זה את זה.

העברת מוקד הדיון לרשויות המקומיות לא תפתור את בעיותינו החברתיות כבמטה קסם; אולם כוחה בחיבור לאנשים ולמציאות, ובסופו של דבר היא עשויה להוביל לבניית זהות לאומית דינמית ועמוקה, מתוך תחושת שותפות ואחריות אמתית של כל תושב.

אנו רגילים להניח לנבחרי הציבורי בכנסת ובממשלה לעסוק בבעיותינו ולנסות למצוא להן פתרונות. אני מבקש להפוך את הפירמידה: עלינו לסגל הרגלים של לקיחת אחריות אזרחית – בראש ובראשונה בסוגיות הקרובות לפתח ביתנו במרחב העירוני. אין לי ספק שהתנסות זו, אם תבוצע נכון ובשום שכל, תעמיק גם את לקיחת האחריות האישית על תהליכים לאומיים.

קרדיט תמונה ראשית:

יעקב סער, לע"מ.