סינגוגה פקוחת עיניים

דינה פורת, כרמה בן-יוחנן ורות בראודה (עורכות)

בעת הזאת: מסמכים ומחקרים על הכנסייה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה

תל אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2015 | 294 עמ'.  

עם התגברות כוחה של הנצרות והפיכתה לדת עצמאית, עוצבה על ידה דמותו של היהודי הסובל. אוגוסטינוס, בן המאה הרביעית, מאבות הכנסייה, ניסח את 'דוקטרינת הסבל' שעל פיה היהודים, בני הברית הישנה, משמשים בחייהם העלובים עדות חיה לגורל המתכחשים לישו המשיח[1]. תפיסה זו, המכונה גם 'תורת הבוז', הצמיחה בימי הביניים את מיתוס היהודי ה"אחשוור" – זה שלעג לישו בזמן צליבתו וכתוצאה מכך דבקה בו קללת נדודים עד יתגלה ישו כגואל. החל במאה התשיעית הופיעו בציור ובפיסול הנוצריים דמויות של שתי נשים ניצבות זו לצד זו: אקלזיה, כלומר הכנסייה, וסינגוגה, קרי בית הכנסת; גילומיהן של הנצרות והיהדות. אקלזיה עומדת תמיד בצד הטוב, צד ימין, זקופה וגאה, אוחזת בצלב ופקוחת עיניים. לעומתה הסינגוגה בשמאל, לוחות הברית נופלים מידיה, דגלה שבור, כתר שמוט מראשה ועיניה מכוסות צעיף. לעתים אפשר להבחין בשטן היורה חץ לעיני הסינגוגה, ולעתים נחש מכסה את עיניה. כמעט אלפיים שנה ייצגה הסינגוגה בעיני הנוצרים את היהודי הנרדף, המעונה בשל כפירתו, הראוי לכל בוז והמופרש מכל שררה.

ולפתע באה עת אחרת, העת הזאת. פני הכנסייה הקתולית נשתנו לבלי הכר. ראשית השינוי חסר התקדים בוועידת הוותיקן השנייה (1962–1965), עם פרסום 'הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות', המוכרת בכינויה שעל-פי מילות הפתיחה שלה, "נוסטרה אטאטה" (כלומר, "בזמננו אנו" – או "בעת הזאת"). בסעיף 4 של המסמך, הסעיף העוסק ביחסי הכנסייה עם היהודים, הכריזה הכנסייה כי בשום אופן אין לתלות ביהודים את האחריות למותו של ישו. אמנם הכנסייה, כך נכתב, היא עמו החדש של אלוהים, אך "אין להציג את היהודים כדחויים או מקוללים על ידי האל". להפך: היהודים אהובים על  האל, והוא אינו מתחרט על בחירתו בהם. כן גינתה הכנסייה את האנטישמיות לדורותיה והדגישה את המורשת הרוחנית המשותפת לבני שתי הדתות. הנה כי כן: מהפכה תיאולוגית של ממש. בעקבות רעידת האדמה התיאולוגית הזאת, שרק הדים חלושים ממנה הגיעו לאזני רבים מהיהודים, נרתמו רות בראודה ז"ל, דינה פורת וכרמה בן-יוחנן להוצאת הספר 'בעת הזאת'.

לספר שני חלקים. בראשון מובאים על פי סדר כרונולוגי דרשות, שיחות, נאומים והצהרות של שלושת האפיפיורים האחרונים: יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס ה-16 ופרנציסקוס. בחלק השני מובאים מחקרים מחמישים השנים האחרונות הדנים בהתנהגות הכנסייה הקתולית בזמן השואה ובעקבותיה. הספר פותח במאמרה של כרמה בן-יוחנן ונחתם במאמרו של הרב דוד רוזן, מדמויות המפתח היהודיות בדיאלוג עם הקתולים.

לא ייפלא כי ישנם יהודים שאינם ממהרים לאמץ את החיבוק הכנסייתי החם. אך כדי לגבש גישה מבוססת בנידון, שומה על בעל הדעה להכיר לכל הפחות את המסמכים המרכזיים בנושא. כאן נעוצה חשיבותו של הספר – בהנגשת מסמכים אלו, אשר רבים מהם רואים אור בעברית לראשונה ומאפשרים לקורא היהודי-ישראלי להתוודע לעומק השינוי המתחולל בכנסייה. "הידע על הנושא בציבור הרחב, במערכת החינוך ואפילו באקדמיה מוגבל ולעתים אינו מדויק" כותבת דינה פורת בהקדמה (עמ' 7); המסמכים, בתרגומם הנוכחי לעברית, מספקים הזדמנות מצוינת לגיבוש עמדה מבוססת.

באמצעות עשרות מסמכים שנבררו בקפידה וכונסו בספר, מתאפשר לקורא לעקוב אחר התפתחות השינוי, החל ביוחנן העשרים ושלושה, עבור בפאולוס השישי, יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס השישה-עשר, וכלה באפיפיור הנוכחי פרנציסקוס. בין המסמכים ניתן להצביע על אחדים הבולטים במרכזיותם. הראשון והחשוב שבהם הוא סעיף 4 של ה'נוסטרה אטאטה', המחולל הראשי של שינוי הגישה ליהדות. במובנים רבים, המסמכים שבאו אחריו הם לו כהערות שוליים, באים מכוחו ומתכתבים עמו. ראויים לציון גם שני מסמכים (האחד משנת 1974 והשני מ-1985) המפרטים כיצד יש להטמיע את מסרי ה'נוסטרה אטאטה'. מסמך מרכזי נוסף המופיע בספר הוא הסכם הכס הקדוש ומדינת ישראל, המהווה עליית מדרגה מהכרה תיאולוגית להכרה מדינית בישראל. בהקשר התיאולוגי יצוינו שני טקסטים של יוחנן פאולוס השני: תפילתו בכותל המערבי (2000) ונאומו בבית הכנסת ברומא (1986). בתפילה בכותל ביקש האפיפיור מחילה מן היהודים והטמין פתק באבני המקום, ואילו ברומא היה הביקור הראשון של אפיפיור מכהן בבית כנסת. עוד בולטים בין המסמכים דבריו של האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס (הקרדינל חורחה ברגוליו דאז) על השואה, במסגרת דיאלוג בינו ובין הרב אברהם סקורקה.

אף שלכל אפיפיור דגשים משלו, אפשר לדבר על מגמה אחידה בוותיקן של העמקת הקִרבה ליהדות ולישראל. ליהדות – על ידי ביקורי האפיפיורים יוחנן ה-23, בנדיקטוס ה-16 ופרנציסקוס בבית הכנסת ברומא, בכותל וב'יד ושם'; הללו, בדרכים שונות, הביעו חרטה על יחסה של הנצרות ליהדות לאורך הדורות ותקווה לקידום דיאלוג בין דתי. לישראל – על ידי חתימת הסכם וכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל לוותיקן (1993), וכן הקמת ועדה משותפת לדיאלוג בין הוותיקן לרבנות הראשית בידי יוחנן פאולוס השני. כפי שציינה דינה פורת בהקדמה לספר, "מים רבים זרמו בטיבר מאז עמד תיאודור הרצל לפני 110 שנים מול האפיפיור פיוס העשירי, כובעו בידו ותחינה בפיו, ושמע ממנו שהכנסייה לא תוכל בשום פנים ואופן להכיר בשאיפתה של התנועה הציונית להשיב את העם לארצו" (עמ' 8).

קתולים בלבד 

בבחירת המסמכים הקפידו עורכי הספר על הצגת מורכבותה של התמונה: לצד מסמכים בעלי מסר של תשובה על חטאי העבר ורצון לשינוי, מוארות גם זוויות מחמיאות פחות. דמותו של פיוס ה-12, האפיפיור בזמן השואה, אמנם מוצגת ממגוון פרספקטיבות, אך בסקירתה של בראודה מודגש כי מרבית החוקרים מטילים עליו אשמה של שתיקה ואדישות לגורל יהודי אירופה. גם דעות המזכות את פיוס ה-12 מובאות בספר, אך העובדה שארכיוני כתביו טרם נפתחו למחקר, כמו גם המחקרים הנגדיים המעלים נגדו ביקורת נוקבת, מעיבים על שמי הכנסייה. בספרו 'קתוליות עכשיו' טוען ד"ר אביתר מרינברג כי על פי המחקרים העדכניים פיוס ה-12 "היה יכול לעשות יותר, ואולי הרבה יותר. (…) לו היה פועל באופן פומבי (…) ניתן לשער כי חיי יהודים רבים, אולי אף רבים מאוד, היו ניצלים".[2]

ועם זה, יש בספר גם כמה החמצות. חסרה התייחסות מחקרית המבקשת לנתח לעומק את תהליך השינוי. בעוד המסמכים, הנאומים וההצהרות המובאים בחלק הראשון של הספר נוגעים בהיבטים רבים של שינוי הגישה הקתולית ליהדות, החלק המחקרי אינו עוסק בניתוח המסמכים הללו; תחת זאת הוא מתמקד בעיקרו בהתנהלות ראשי הכנסייה בזמן השואה וביחס אליה.

חבל גם שהספר עוסק אך ורק בכנסייה הקתולית. יש לכך נסיבות מקלות: כנסייה זו המהווה את מרבית מניינה ובניינה של הנצרות (יותר ממיליארד קתולים: למעלה ממחצית מהנוצרים בעולם), ורק בה קיימת סמכות מובנית היכולה לקבוע מדיניות. ועדיין, גם בזרמים אחרים חלו תמורות חשובות ביחס ליהדות; בראשם כנסיות מהזרם הפרוטסטנטי, השני בגודלו בעולם הנוצרי. כך למשל התנערו כנסיות לותרניות רבות מכתביו האנטישמיים של מייסד הזרם הפרוטסטנטי מרטין לותר, ובייחוד מספרו 'על היהודים וכזביהם' (1543). בייחוד ראויות לציון הכנסיות הבאות (בסוגריים מובאים התאריכים שבהם התנערו מדברי מרטין לותר): הפדרציה הלותרנית העולמית (1982), הכנסייה הלותרנית של מיזורי (1983), הכנסייה האוונגלית-לותרנית של אמריקה (1994), הכנסייה האוונגלית-לותרנית של קנדה (1995), הכנסיות האוונגליות של אוסטריה ובוואריה (1998). הכרזה משמעותית במיוחד הייתה של הוועדה של הכנסייה הלותרנית באירופה, המייצגת 25 כנסיות לותרניות ברחבי אירופה. ב-2003 היא מחתה נגד כל גילוי אנטישמיות, התנערה מכתבי לותר האנטישמיים ודחתה מפורשות את "תורת הבוז", כלשונה, אשר הופנתה כלפי היהודים לאורך הדורות. הכנסייה הלותרנית-אוונגלית-פרוטסטנטית (LEPC) צעדה צעד אחד קדימה, ובדומה לקתולים הכריזה כי היהודים עודם העם הנבחר בעיני האל. היא אף ביקשה מחילה מהיהודים על הסבל הממושך שנגרם להם בעטים של דברי לותר.

קול נוסף שחסר בספר הוא הקול היהודי. למעט מאמרו החותם של הרב רוזן, הספר כולו נכתב מנקודת מבט נוצרית. עורכות הספר אמנם מתייחסות לעובדה זו וטוענות כי "היעדר הדיון בספר מלמד על היעדר הדיון בעולם היהודי" (עמ' 19), אך נראה שנכון יותר לדבר על היעדר דיון בעולם היהודי-ישראלי שכן בתפוצות נשמע קולם של היהודים ברמה. דוגמה מובהקת לכך היא פרסום המסמך 'דַּבְּרוּ אֱמֶת – גילוי דעת יהודי על נוצרים ועל הנצרות'. המסמך יצא בשנת 2000 בארצות הברית על ידי קבוצת רבנים ומנהיגים יהודיים מכלל הזרמים, ואף פורסם ב'ניו יורק טיימס'. בהקדמה למסמך מובעת הכרה בכך שלאחר כאלפיים שנות גלות "מספר גדל והולך של גופים כנסייתיים רשמיים, קתולים כפרוטסטנטים, חיברו הצהרות פומביות שבהן הביעו את חרטתם על התייחסותה הנפסדת של הנצרות ליהודים וליהדות כאחד", וכי מעתה מכירה הנצרות בברית שבין האל ליהודים ובחשיבות תרומת היהדות לתרבות העולמית ולנצרות. בתגובה לכך מבקשים מחברי המסמך לעורר מודעות יהודית למאמצי הכנסייה בנושא. במסמך אפשר למצוא הצהרות כגון "יחסים מחודשים בין היהודים לנוצרים לא יחלישו את קיומה של המסורת היהודית", וקריאה כי "על יהודים ונוצרים לפעול יחדיו למען ייכונו צדק ושלום".

אין זה מדויק אם כן לדבר על התעלמות כלל-יהודית משינוי עמדות הכנסייה הקתולית. היחשפות של הקורא היהודי-הישראלי לתגובות יהודים מהתפוצות עשויה הייתה לזמן לפִתחו אתגר ולעורר אותו לבחינה מעמיקה: האם הוא מזדהה עם תגובות אחיו מעבר לים, או שמא לא? שאלות כגון זו ואחרות היו יכולות להרים תרומה משמעותית לחשיבותו של הספר.

האומנם מהפך? 

והשאלה הגדולה בעינה עומדת: האמנם כנות כוונותיה של הכנסייה?

הספר אינו מציע תשובה חד-משמעית, אם כי קריאת המסמכים והמחקרים מלמדת כמה רדיקלית היא התמורה שהתחוללה בכנסייה הקתולית, ועד כמה ה'נוסטרה אטאטה' וההצהרות העוקבות לה משליכות על התיאולוגיה והליטורגיה. ממחישים זאת דברי האב סטרנסקי, ממנסחי ה'נוסטרה אטאטה', אשר תמך בשינויים התיאולוגיים אך לצד זאת הביע חשש מכך שהקתולים יתקשו לעכל את גודל השינוי. במאמרו של ג'ון קונלי הוא מוזכר כמי ש"תהה אם יוכלו הקתולים להפנים לפתע רעיונות שסתרו את כל מה שחונכו להאמין בו. (…) אם תורת הכנסייה על היהודים, שעוצבה בעת הקמת הכנסייה הקדומה, ניתנת לעקירה ולעיצוב מחדש – מה נותר בטוח מפני שינוי?" (עמ' 213). הגם שמרחק הזמן מלמד כי סטרנסקי התבדה, חששותיו מלמדים על משמעותו הכבירה של ה'נוסטרה אטאטה' למאמין הקתולי.

את עומק השינוי ממחישים למשל גלגוליו של נוסח 'תפילת יום השישי' בעשורים האחרונים, המובאים בחלקו הראשון של הספר – גלגולים המדגימים שינוי מהותי בהתייחסותם ליהודים. דוגמה מאלפת נוספת, אשר אינה מופיעה בספר, קשורה בפסוק המתייחס ליהודים שדחקו בפילאטוס הנציב הרומי לצלוב את ישו. "עָנוּ וְאָמְרוּ כָּל הָעָם", אומר הפסוק, "'דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ'" (מתי כ"ז, 25). משפט זה שימש עילה לרציחות והשפלות במשך ההיסטוריה. "כמה נוראות היו התוצאות ההיסטוריות של דברי מתי בשביל תולדות ישראל וסבלם במשך הדורות!" כתב דוד פלוסר.[3] השופט חיים כהן העריך כי "אף אחד מן הטיעונים הרבים שהופנו לעבר היהודים (…) לא נזקף בעיקשות כה רבה כנגדם, כהוכחה חותכת לאשמתם ולאחריותם לצליבת ישו, כקריאתם שלהם 'דמו יהא עלינו ועל בנינו'".[4] והנה מעז יצא מתוק. בנדיקטוס ה-16 העניק לפסוק משמעות הפוכה לחלוטין:

דמו של ישוע אינו קורא לנקמה או עונש; הוא מביא עמו פיוס (…) דמו של ישוע אינו נשפך נגד איש; הוא נשפך בעבור רבים. בעבור כולם. (…) משמעות הדברים היא שכולנו זקוקים לכוח האהבה המטהר, שהוא דמו (…) הקריאה לאור האמונה (…) מראה שמילים אלו אינן קללה, אלא דווקא גאולה וישועה[5].

טלטול כה משמעותי של יסודות הקתוליות, במהלך מהיר של עשורים בודדים, יכול ללמד על תהליך שכוונותיו רציניות ואמתיות. הטלטול מתבטא גם בעולם המחקר הקתולי. לדברי שמואל הר, חוקר במכון הרטמן, מחקרים קתוליים חדשים על אודות פאולוס מבליטים את הבעייתיות הדתית והמוסרית שבעמדתו נגד התורה ומצוותיה, הרואה בהן קללה. לדברי הר, החוקרים מצהירים מפורשות כי "חלק ממטרות המחקר עצמו הן לתמוך במהלך הדתי המוסרי שעוברת הכנסייה".[6]

מנגד, מובאות בספר גם תפיסות אחרות, והמובהקת שבהן מיוצגת על ידי החוקר דוד קרצר. בדבריו המובאים במאמרה של רות בראודה דוחה קרצר את כנות כוונותיה של הכנסייה. לטענתו יחס הכנסייה ליהודים הכשיר במישרין את האקלים התרבותי של אירופה לרצח עם. כך, למשל, במהלך המאה ה-19 יצאו מכתב עת קתולי חשוב קריאות לשלילת זכויות היהודים, לבדלם על ידי ענידת טלאי צהוב, לגרשם ולכלאם בגטאות. קרצר סבור שהכנסייה מבקשת להתנער מחלקה בשואה ולפיכך הצהירה כי שינתה את טעמה ביחס ליהודים. לדברי קרצר, בהצהרותיה מאז ה'נוסטרה אטאטה' מוסיפה הכנסייה חטא על פשע, כאשר היא מנסה להצטדק ולהציג את האירועים באופן שיטייח את חלקה בשואה.

מקריאה בנאומים ובמסמכים המובאים בספר עולה כי רוח דבריו של קרצר אינה משוללת יסוד: הכנסייה מבקשת במפורש מחילה על עוולות היסטוריות מצד הנצרות, אך בכל הנוגע לשואה ההצהרות עמומות וחיוורות, או מובעות בשם האנושות כולה. ניכר שקשה לכנסייה להכיר בכך כי הנצרות מסוגלת להיות שותפה לזוועות השואה, והנרטיב המועדף על ראשי הכנסייה – מיוחנן פאולוס השני ועד בנדיקטוס – הוא כי רק אידיאולוגיה חילונית, ואף אנטי-נוצרית, עומדת מאחורי זוועות השואה. יחד עם זאת, לדעתי אין צורך להרחיק לכת ולטעון כי השינוי כולו מבוסס על רצון להתנער מאשמת השואה. התחזקות הקשרים ופיתוחם יכולים ללמד על זרמי עומק אשר, כפי שנראה, החלו עוד לפניה. כפי שאמר יוחנן פאולוס השני: "אנחנו עוד בתחילת הדרך" (עמ' 73); כשם שההכרה ביהדות מתרחשת שלב אחרי שלב זה חמישים שנים, אין סיבה להימנע מהמחשבה כי גם קבלת אחריות עמוקה יותר על חלקם של אידאולוגיות נוצריות בשואה, בוא תבוא.

שורשי השינוי 

הניסיון להבין מדוע התרחש השינוי בעמדות הכנסייה מעסיק כמה מאמרים בספר. גישה מרכזית מצביעה על השואה כקטליזטור מרכזי, אך מוצגות גם תפיסות מבוססות  אחרות. קונלי, למשל, מראה כי תהליכים שהתבשלו החל בשנות השלושים של המאה העשרים הכשירו את הקרקע לשינוי הרשמי. גישתו של קונלי מצטרפת לדעה מעניינת שלפיה יהודים מומרים, לצד פרוטסטנטים שהפכו קתולים, קידמו פרשנות מחודשת של מקורות נוצריים אנטי-יהודיים, וזו הכשירה בסופו של יום את הקרקע לקבלת היהודים כעם נבחר ולהבעת התנגדות לכל גילוי אנטישמיות. נקודה זו מעניינת במיוחד שכן היא ניצבת בניגוד גמור לתפקיד שמילאו מומרים בהיסטוריה. די אם נזכיר את ניקולס דונין, יהודי מומר, שהלשנותיו הובילו לשריפתם של כעשרת אלפים כרכי תלמוד בצרפת בשנת 1242.

סיבה אפשרית – שאינה מוזכרת בספר, אולי משום שלא נאמרה מפורשות בפי מי מהאפיפיורים – היא הקמתה של מדינת ישראל. כבר עמדה פרופ' אורה לימור על כך שמבחינת הצופה הימי-ביניימי סינגוגה ואקלזיה אינן מבטאות רק רעיונות תיאולוגיים, כי אם מהוות הסבר היסטורי ריאלי. התיאולוגיה כרוכה בריאליה – ניצחונה של אקלזיה הוא ניצחון הרוב הנוצרי, ותבוסת הסינגוגה היא תבוסת המיעוט היהודי. לא לחינם התבטא מזכיר הוותיקן הקרדינל פייטרו גספארי, בעקבות הצהרת בלפור, כי "הסכנה המפחידה אותנו יותר מכל היא הקמת מדינה יהודית בפלשתינה". היהודי הנודד לנצח יושב לפתע, אחרי שנות גלות ארוכות, כריבון על אדמתו. שמא נבואות המקרא מתגשמות במנותק מהברית החדשה? שמא העם היהודי עודנו עם נבחר? דוקטרינת הסבל קורסת כמגדל קלפים והמוצא הסביר היחידי הוא הסבר כי היהודים, לצד הנוצרים, עודם אהובים על האל. ניתן למצוא הד לדברים במסמך הוותיקן משנת 1985 ("הערות על הדרך הנכונה להצגתם של היהדות והיהודים בחינוך והטפה הקתוליים", סעיף 6) שבו נכתב: "התמדתו של עם ישראל בעוד שעמים עתיקים רבים כל כך נעלמו בלא להותיר עקבות, היא עובדה היסטורית ואות שיש לפרשו כחלק מן התכנית האלוהית. (…) העם היהודי נשאר עם נבחר" (עמ' 51).

התהליך המוצג בספר לא נעצר, ועודו בעיצומו. שלא בטובתו, נעדרת מהספר הצהרה חשובה שפורסמה בדצמבר 2015, לאחר צאתו לאור. הצהרה זו הנושאת את השם "אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ" (ציטוט מתוך אל הרומיים י"א, 29) הוצגה במסיבת עיתונאים בקריית הוותיקן שבה נכחו, לצד הקרדינל קורט קוך (הממונה על הדיאלוג עם היהודים), שני יהודים: הרב רוזן ופרופ' אדוארד קסלר מקיימברידג'. ההצהרה שפורסמה לציון חמישים שנה ל'נוסטרה אטאטה' שבה ואשררה את האמור בסעיף 4 המפורסם כי בחירת האלוהים בנוצרים אינה מבטלת את בחירתו הקודמת ביהודים.

אך לא רק חזרה על הראשונות יש בהצהרה. נוספו לה ההתנגדות למיסיון מאורגן, הכרה כי הדרך היהודית יכולה להוביל לישועה גם ללא ישו, ולבסוף ההכרה בלגיטימיות של הקריאה היהודית בתנ"ך ללא הברית החדשה. עד כה דובר רבות על הקשר שבין הבריתות, ועל כך שהברית החדשה יונקת מהברית הישנה ושורשיה נטועים בה. אך זו הפעם הראשונה שישנה הכרה רשמית בקריאה יהודית של כתבי הקודש. בהקשר זה – נאום שאולי ראוי היה לכלול בקובץ, ועמד על כך האב דוד נויהאוז (ראש קהילת הקתולים דוברי העברית בישראל), הוא נאומו של בנדיקטוס ה-16 בפני יהודים בפריס (2008). בנאום זה הוזכר לראשונה מקור תלמודי על ידי אפיפיור. בהצהרה האחרונה, זו שפורסמה אחרי צאת הספר, כבר ניתן היה לשמוע ציטוטים רבים מהתלמוד; אותו מוסד שהמליץ על שריפת התלמוד מצטט ממנו מאות שנים לאחר מכן, ומעריך את חכמי התורה שבעל פה. מי פילל?

לנוכח השינוי: חשדנות וקיבעון  

הנצרות הביאה עמה רעות וטובות. את הרעות חוו היהודים מאות בשנים, אך אל לנו לשכוח את הטובות: הנצרות היא שהפכה את התנ"ך לנחלת הכלל, והניעה את עובדי אלילים לקרוא בשם אלוהי אברהם. ספרות עשירה ואדירה דוגמת הספרים החיצוניים, כתבי פילון ויוספוס, לא הייתה משתמרת אלמלא הנצרות. לא לחינם ראה בה הרמב"ם דת שבאה "ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד".[7] רבי יעקב עמדין (היעב"ץ), מהמתנגדים הבולטים לשבתאות, אף שיבח את ישו על כך ש"חיזק תורת משה בכל עוז" ועל ש"לאומות העולם היטיב הרבה, שביטל עבודה זרה והסיר הפסילים מהם, וחייב אותן בשבע מצוות שלא יהיו כבהמות שדה, וזיכה להם במידות מוסריות".

ובימינו אנו, לברית יהודית-נוצרית נודעת חשיבות כפולה. ראשית ביצירת קריאה אמונית הנובעת מן המכנה המונותאיסטי המשותף. אכן, חידושים טכנולוגיים מעניקים לאדם המערבי חיי נוחות ורווחה שטרם נודעו כמותם. התפתחות המדע מגשרת על זמן ומרחב, קצב החיים מואץ ומידע בכל נושא נגיש לכל דורש. העושר האדיר נושא בכנפיו הזדמנויות, אך לצדן גם סכנות. עושר אינו ערובה לאושר, וריבוי המסכים מגביר לא אחת תחושות של דיכאון וחרדה, בדידות, חוסר ריכוז וריקנות. שותפות אמונית-מוסרית תהיה שופר למשמעות לבאי-עולם, ותעורר אנשים לחיים של ענווה, פליאה ויראת קודש; חיים של אהבת הזולת ושאיפה לתיקון וריפוי. ברית כזו מסוגלת לשמש זרקור של מופת כלל-אנושי לקראת "עולם חסד ייבנה".

שנית, ולא במנותק, ישראל מתמודדת עם מגמות אסלאמיסטיות-רדיקליות המבקשות לקעקע את יסודות קיומה. היענות לתמיכה נוצרית מסוגלת לגבש חזית שתסייע להחליש את המבקשים לראות את היהודים נפוצים מעל אדמתם. כשהרב שלמה ריסקין החל לשתף פעולה עם גופים נוצריים הוא התחשב בעובדה כי אנו בחיים ב"אקלים בינלאומי שבו הלגיטימיות שלנו כעם מעורערת" וכי ישנה מלחמה ש"היא בעיקרה מלחמת דת שבה האסלאם הווהבי, שהפך את אלוהיו לשטן, מבקש להמליך שטן זה על פני א-לוהי החסד, הרחמים, המוסר והשלום שלנו".[8] משהאסלאם הרדיקלי "הכריז מלחמה על המערב ועל ערכיו", כלשונו של אסף שגיב, על היהדות והנצרות להיאבק ביחד "על הנכסים התרבותיים והפוליטיים היקרים ללבם".[9]

למרות הברית המתבקשת בין יהודים לנוצרים, בפועל הנצרות זוכה בישראל לאדישות במקרה הטוב ולשנאה במקרה הרע. על פי רוב היהודים בישראל אינם מודעים לשינויים שהתחוללו בכנסייה הקתולית, ודאי לא למשמעותם. כך נוצר מצב שיאיר שלג היטיב להגדירו כ"סיפור שיר השירים":

היו דורות רבים שהיהודים כמהו למילה טובה מצד הכנסייה, וזו לא רק שלא באה אלא הוחלפה בפוגרומים ורדיפות. ואילו היום נראה שהנוצרים, לפחות ממסד הכנסייה הקתולית, מחזרים אחרי היהודים, בעוד רבים מהיהודים, במיוחד היותר אורתודוקסים, שומרים על יחס חשדני ועוין[10].

אי אמון, בוז ובעיקר חוסר היכרות עודם שכיחים ביחס לנצרות. מאז הוועידה דור חלף ועוד דור, אך החומה עודנה בצורה. אף החשש ממיסיון והשפעה נוצרית על היהדות עצמה עוד קיים, והוא בולט במיוחד בבית מדרשו של הרב צבי טאו, נשיא ישיבת 'הר המור' ואחד הרבנים המשפיעים בציונות הדתית.  ב'הר המור' ושלוחותיה עוד מדמים לזהות בכל תכנית חינוכית שאינה צומחת בבית מדרשם מזימה נוצרית להמרת דתם של יהודי ישראל. באופן אירוני, דווקא מי שגאים בנשיאת דגל גאולה וזקיפת קומה יהודית פועלים תוך תודעת שרידות גלותית, שיש בה מן הפרנויה. אם ישכילו להקשיב לקולות השינוי בנצרות של העשורים האחרונים, ואם יסכינו להעמיק בהיכרות, עשויים הלוחמים בנצרות לגלות שמלחמתם הייתה בטחנות רוח; אולי יופתעו לגלות כי הנצרות מביטה בהם בהערכה, עברה רובץ עליה כצל כבד והיא מבקשת שינוי מהותי ועמוק. יחידים יכולים להשתנות, וכך גם אומות ודתות.

כפי שהדגישו עורכות הספר, המפגש אינו גוזר ויתור על זהותנו היהודית ואין בו כדי להשכיח את מוראות ההיסטוריה. חרף הרצון ללימוד והערכה הדדיים, הנוצרים והיהודים ייוותרו איש בדתו ואמונתו, או כלשונו של יוחנן פאולוס השני בשיחתו בבית הכנסת ברומא (1986) "לא באתי אליכם משום שההבדלים בינינו התפוגגו. אנו יודעים היטב שלא כך הדבר" (עמ' 73). ברוח זו הזהיר השל כי אל לו למפגש היהודי-נוצרי להביא לעמדה פשרנית. להפך: רק מי שאמונתו חזקה יכול לקיים שיח בין-אמוני, שכן שיח כזה "מוכרח לנבוע מן המעמקים".[11] כשישנו חלל פנוי מאמונה "עלול השיח הבין-אמוני להיהפך לתחליף לאמונה, להדחקת האותנטיות למען הפשרה. בעולם של נוחות, עלולה הדת להידרדר בקלות למכנה המשותף הנמוך ביותר". שיח צריך שיתקיים תוך הפרדה, ושיתוף פעולה תוך שימור האינדיבידואליות.

ויתורה של הנצרות על דחיית היהודים אינו מעיד על התפרקות מנכסיה אלא על ראייה נכוחה. יש צורך ביושרה ובאומץ לא מבוטלים כדי להעמיד במבחן עקרונות יסוד דתיים, והקתולים עשו ועודם עושים זאת באופן מעורר השתאות. בהצהרה האחרונה שפורסמה אחרי צאת הספר נאמר כי ה'נוסטרה אטאטה' העלתה שאלות תאולוגיות רבות אך לא על כולן השיבה. מסר שנכתב מפורשות בהצהרה האחרונה, היה כי היהודים זכאים לישועה הגם שאינם מאמינים בישו. כיצד מוסברת אמירה זו העומדת בניגוד לפסוקים מפורשים מהברית החדשה? על כך נכתב בהצהרה כי "הדרך בה הדבר (זכות לישועה. מ"מ) ייתכן ללא הכרה מפורשת במשיח, הייתה ועודנה מסתורין אלוהי בלתי נתפס". ושמא בדיוק לזה אנו זקוקים – מתן מקום למסתורין; מוכנות לדיאלוג, גם אם חששות נלווים לו תוך מתן מקום לשאלות בלתי פתורות.

כיום, המציאות מאירה את הסינגוגה והנה איננה עוד כסוית עיניים וכפופת גו; עיניה פקוחות ועמידתה זקופה. כשתרגיש מוכנה תפנה לאקלזיה שלצדה, ותדרוש דיון נוקב וארוך אך פתוח וכן. הדיאלוג, כך אני מאמין, ייטיב עמנו.

[1] במאמר הביקורת נעשה שימוש בשם 'ישו'. במהלך הדורות הפך השם לכינוי גנאי, אך עם זאת החלופה 'ישוע' אף היא אינה חפה מקונוטציות, ומשמשת בעיקר מאמינים-נוצרים ויהודים משיחיים. הבחירה להשתמש כאן  ב'ישו' נעשתה מטעמי נוחות בלבד.

[2] אביתר מרינברג, קתוליות עכשיו (ירושלים: כרמל, תש"ע), עמ' 243-244.

[3] דוד פלוסר, "הנצרות ושנאת ישראל", מחניים ע"ו, תשכ"ג (זמין גם באתר 'דעת').

[4] חיים כהן, משפטו ומותו של ישו הנוצרי, תל אביב: דביר, 1968.

[5] Joseph Ratzinger – Pope Benedict XVI, Jesus of Nazarath – Holy Week: From the Entrance into Jerusalem to the Resurrection, Ignatius Press, March 2011, p. 187.

[6] שמואל הר, "על נוצרים ויהודים", דברים אחדים, 26 יוני, 2014.  http://tinyurl.com/gvxf975.

[7] משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם י"א, יא.

[8] הרב שלמה ריסקין, "דיאלוג יהודי-נוצרי: חשיבה מחודשת", מאנגלית: צור ארליך, מקור ראשון, מוסף שבת הגדול גליון 2, אייר תשע"ב. http://tinyurl.com/j4pyxke.

[9] אסף שגיב, "ברכת המינים", תכלת 36, קיץ תשס"ט, עמ' 23-31.

[10] יאיר שלג, "ברית חדשה", מוסף שבת – מקור ראשון, 8.4.2016,  http://tinyurl.com/h3pk4jr.

[11] אברהם יהושע השל, אלוהים מאמין באדם, מאנגלית: דרור בונדי, דביר, מכון שכטר ובית מורשה, 2011, עמ' 168.