סכנה: צבא בלי רוח לחימה

Getting your Trinity Audio player ready...

לעליונות צבאית אין ערך בחברה שבה לא מובן שחיילים צריכים להיות נכונים להקרבה

לפני כאחת-עשרה שנה נעניתי לבקשתו של שר הביטחון וקיבלתי על עצמי את תפקיד נציב קבילות החיילים. ראיתי בתפקיד אתגר אדיר והזדמנות לעסוק בקודש הקודשים הצה"לי: הנורמות והערכים המדריכים את התנהגותם של החיילים והמפקדים העומדים על משמר ארצנו. מהר מאוד הבנתי שאם אטפל באופן פרטני באלפי הקבילות שחיילים מגישים נגד מפקדיהם, ידיי תמיד יהיו מלאות עבודה, אך יהיה זה טיפול בסימפטום בלבד. כדי לפתור את הבעיה עצמה עליי לרדת לשורשה, ועל כן שאלתי: מדוע כל כך הרבה חיילים קובלים על מפקדיהם? אף כי כל קבילה עומדת לעצמה, הגעתי למסקנה המשותפת לכולן: חייל הקובל על מפקדו הוא חייל שאיבד אמון במפקדו. הוא אינו רואה בו דמות לחיקוי, אינו נושא אליו את עיניו, אינו סומך עליו – ולכן עליו לחפש דמות חיצונית (למשל נציב קבילות החיילים) כדי שהלה יטפל בבעיותיו.

אובדן האמון של החיילים במפקדיהם הוא תופעה חמורה שיש להעמיד בראש סדר היום של הדיון הציבורי בצה"ל. היא חשובה עשרת מונים משאלת שילוב הנשים, גיוס החרדים או גובה הפנסיה לאנשי הקבע. זו שאלה הנוגעת לעצם קיומו של צה"ל כצבא מרתיע ואפקטיבי – ובעיקר, כצבא מנצח העשוי להגן על מדינת ישראל בפני הסכנות העומדות בפניה מצד אויביה. הסיבה לכך היא שאובדן האמון הוא רק ביטוי נוסף להתרסקות רוח הלחימה של חיילי צה"ל, רוח שנשבה בו מיום הקמתו ואשר בעזרתה הוא הלך מחיל אל חיל ובלעדיה הוא עתיד להידרדר מדחי אל דחי.

מחקרים מוכיחים שרוח לחימה איתנה בקרב הלוחמים היא קריטית להשגת ניצחון בשדה הקרב. גם צבא עתיר טכנולוגיה, מאומן כהלכה ובעל יכולת מקצועית גבוהה לא ינצח בשדה הקרב ללא רוח לחימה: היא זו המפיחה חיים בכלי הנשק ומדרבנת את החיילים להסתער, לחתור למגע לשאוף אל הניצחון בכל מחיר. טועה טעות קשה מי שמניח את כספו אך רק על קרני אמצעי הלחימה הטכנולוגיים, ויהיו הטובים והמשוכללים ביותר; ללא רוח לחימה של החייל האוחז בהם, הם משולים לאבן שאין לה הופכין.

המסורת הצבאית שלנו הכירה מאז ומעולם בעובדה זו, עוד מימי מלחמת ישראל בעמלק שבה מתואר כי "כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל", ועד ניצחון החשמונאים שהושג מעטים מול רבים – רק בגלל רוח לאומית חזקה. דוגמה מצוינת מההיסטוריה הקרובה יותר היא מלחמת וייטנאם: לאורך כל שנות המלחמה צבא ארה״ב היה גדול יותר, מחומש יותר, מאומן יותר ובעל ציוד מתקדם יותר מזה של הווייטקונג. רק רוח הלחימה של הלוחמים הצפון-וייטנאמים, שהייתה עדיפה וחזקה לאין ערוך על זו של לוחמי צבא ארה״ב, הביאה בסופו של דבר לסילוק החיילים האמריקנים מווייטנאם, עד האחרון שבהם. צבא הצפון רצה יותר לנצח, חייליו הקריבו יותר למען הניצחון, מפקדיהם טיפחו בהם את רוח הלחימה – ורק משום כך הם ניצחו.

חיזוק רוח הלחימה בצה"ל הוא בעיניי משימה לאומית עליונה, העומדת על שתי רגליים: קידוש ערך הניצחון ותחיית אתוס ההקרבה העצמית. אני מודע היטב לכך שהסביבה התרבותית שבה גדלים חיילי צה"ל בהווה ובעתיד אינה הולמת ערכים אלו; להפך, היא משמשת אבן נגף המכשילה את שתי הרגליים האלו ומונעת את הילוכן הסדיר. ואף על פי כן – את הניצחון וההקרבה יש לשוב ולהעמיד כאבן הראשה של ערכי צה"ל.

נמיכות הקומה של רוח הלחימה אינה תופעה בת יומה. היא מחלחלת כארס בדמו של צה"ל מאז מלחמת יום כיפור, ואת ביטויה המלא מצאה בתפקוד הלקוי במלחמת לבנון השנייה. תא״ל במיל' אלישיב שמשי כתב בספרו 'עוד ניצחון כזה', המתאר את התנהלות כוחות צה״ל באותה מלחמה, "גיליתי נורמות לחימה ירודות שלא היינו רגילים אליהן במלחמות קודמות". מה הסיבה לכך? את האצבע המאשימה מניח שמשי על חוסר המוכנות של הציבור הישראלי ומפקדי צה"ל לשלם מחיר עבור השלמת המשימה והשגת הניצחון. בארץ פשטה ההסכמה כי כאשר חלילה נהרגים אזרחים מירי טילים מדובר ב"חלק מהמלחמה", אך פגיעה בחיילים היא מציאות בלתי נסבלת. הורים שחששו אך ורק לילדיהם ולא ראו את טובת הכלל, פוליטיקאים אחוזי אימה מוועדות החקירה, מפקדים בכירים שהתחבאו מאחורי מסכי הפלזמה ולא היו מוכנים לסכן את פקודיהם ואת קידומם העתידי – כל אלו הם חלק מהרוח השפופה שהובילה לאחת התבוסות הצורבות ביותר בהיסטוריה של צה"ל.

לצערי הרב, המוטיבציה להילחם, החתירה למגע ורוח הלחימה ממשיכות להידרדר בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה. מהיכרותי עם צה"ל של השנים האחרונות אני יודע כי המצב כיום חמור בהרבה מזה שתיאר אלישיב שמשי. מי שיבקר היום בבסיסי ההכשרה והאימון לא ירגיש אפילו משב קל של רוח לחימה, ומכאן אפשר להבין את כשירות היחידות הירודה ואת חוסר המוטיבציה של הלוחמים להתכונן כראוי למלחמה הבאה. המצב בקרב הקצונה הגבוהה אף חמור יותר: הם מקווים שהנס יקרה והמלחמה לא תפרוץ בתקופתם ותחת אחריותם.

זה המצב בתוך צה"ל עצמו. מחוצה לו המציאות אינה מסבירת פנים יותר: אנו עדים לירידה דרסטית במוטיבציה של המועמדים לגיוס לשרת ביחידות קרביות. אם זה לא מספיק, התבשרנו לאחרונה שאחד מכל שלושה מלש"בים (מועמדים לגיוס) לא מתגייס לצה"ל ומתוכם רבים מאוד משתחררים על פטור נפשי. כמות גדולה של בני נוער עם ליקויים נפשיים כביכול, מעידה על כך שהם לא באמת בעלי בעיות נפשיות, אלא הם פשוט לא מוצאים סיבה מספקת להקריב מעצמם לטובת הכלל ו"לבזבז" את שנותיהם היפות ביותר במדי זית. זוהי רוח הזמן – ההפוכה בתכלית לרוח הלחימה הרצויה.

המושגים שליחות וערך השירות, והמוכנות לסכן את החיים למען המדינה ואזרחיה, הולכים ונעלמים מהלקסיקון הציבורי שלנו. כך אי אפשר לנצח בשום אופן. במלחמות ישראל שבהן ניצחנו עשינו זאת הודות ללוחמים עזי הנפש שחירפו את נפשם כדי להגן על משפחתם ועל מולדתם. הם נלחמו למרות האימה, למרות פחד המוות, בתוך ערפל הקרב כאשר חבריהם נהרגים ונפצעים לידם. הם המשיכו לירות עד אחרון הכדורים כי הם ידעו שאין אחרים במקומם. הם הבינו שהם החומה הבצורה בין האויב לבין מולדתם. הם הבינו, וזה הדבר החשוב ביותר, שיש מחיר להגנת המולדת ושחלק מהם לא יחזור בשלום הביתה. אבל זה לא הרתיע אותם מלסכן את חייהם מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך ואהבת המולדת. לצערי הרב, היום המצב אינו כך. אף אחד אף פעם לא יצא אל הקרב כאשר השאלה שהנחתה אותו הייתה "מה אני ארוויח מכך?".

בסיום תפקידי כנציב קבילות החיילים הוצאתי דו"ח חמור מאוד על אי מוכנות צבא היבשה למלחמה. רבים הוכו בתדהמה לנוכח המסקנות החד-משמעיות של הדו"ח, רבים יצאו נגדי בשצף קצף, אבל אני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי: צבא ההגנה לישראל בכלל, וצבא היבשה בפרט, אינו מוכן למלחמה. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להתחיל מיד במלאכת התיקון – ולא להתרכז בפירותיה הבאושים של הבעיה אלא בשורשיה הרקובים: אובדן רוח הלחימה, ביטול ערך הניצחון ושחיקת נכונות ההקרבה העצמית. אלו מובילים אותנו היום אל עבר פי פחת ולחוסר מוכנות צבאי, וטיפול בהם ישיב לצה"ל את עוצמתו וכושר הרתעתו שכה נחוצים להמשך קיומה של מדינת ישראל.


אלוף (מיל') יצחק בריק שימש כנציב קבילות החיילים.


תמונה ראשית: באדיבות IDF Flickr, אורי שיפרין


[1] לדיון רחב בדילמת ההישרדות הפיזית והקיומית ראו מיכה גודמן, מלכוד 67, תל-אביב: דביר, 2017.

[2] היעד של סיום הסכסוך מוזכר בהסכם אוסלו א' (במבוא ובסעיף 15), כמו גם במבוא להסכם אוסלו ב'.

[3] הסמכויות השיוריות שהשאירה ישראל בידיה הן בעיקרן ביטחוניות-הגנתיות במהותן, וכוללות בין השאר את הסמכויות הבאות: (א) שליטה ברום האוויר, במים הטריטוריאליים ובגבולות היבשתיים (שליטה המאפשרת הגנה לא רק מפני איומים צבאיים אלא גם מפני איומים דמוגרפיים, כגון הגירה בלתי רצויה); (ב) הסמכות לכרות בריתות מדיניות וצבאיות עם מדינות אחרות; (ג) חברות בארגונים בינלאומיים כגון האו"ם, בית הדין הבינלאומי לצדק, בית הדין הפלילי הבינלאומי וכד'. לדיון רחב בסוגיית הסמכויות השיוריות ראו מאמרה של רות לפידות, "לסוגיית הסמכויות השיוריות בהסכמים בין ישראל לאש"ף", מחקרי משפט, 1998. יצוין שהסכם אוסלו ב' תואם את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, שהסכם זה מפנה אליהן, כיוון שגם בהחלטות אלו אין כל אזכור להקמת מדינה פלסטינית; להפך, בהחלטה 242 מודגש הצורך בהבטחת שלמותן הטריטוריאלית של המדינות הקיימות באותה עת, מבלי ששלמות זו תיפגע על ידי הקמת ישות מדינית נוספת באזור.

[4] על כוונותיו האמיתיות של אש"ף ניתן היה ללמוד לא רק משורה ארוכה של התבטאויות מצד ערפאת (ערב חתימת הסכמי אוסלו וסמוך לאחר מכן), אלא גם מהתבטאויותיהם של בכירים אחרים בארגון טרור זה. כדי להבין כוונות והתבטאויות אלו של הנהגת אש"ף יש להבחין תחילה בין שתי אוכלוסיות דוברות ערבית שונות שהיו בארץ ישראל ערב מלחמת 1948: מחד גיסא, היישוב דובר הערבית הישן (תושביה הכפריים של ארץ ההר), שאותו מייצגת המנהיגות המסורתית המתונה, ומאידך גיסא היישוב דובר הערבית החדש (תושביה העירוניים של ארץ המישור), שממנו צמחו ארגוני הטרור הרדיקליים בעקבות מלחמת 1948. שעה שתושבי היישוב הישן, המוכרים כ"ערביי הפנים", מהווים חטיבה הומוגנית יחסית – הרי שתושבי ארץ המישור היוו ערב-רב של מהגרי עבודה (רבים מהם גברים בלבד), שזכו לשם "ערביי החוץ".

רוב מנהיגי ארגוני הטרור מוצאם ב"ערביי החוץ", כשם שרוב כוח האדם שלהם גויס מתוכם. ארגוני הטרור לא צמחו אפוא מתוך תושביה המקומיים של הארץ, אלא מחוצה להם – בקרב מחנות הפליטים שהתמקמו מחוצה לה (במצרים, בסוריה, בירדן ובלבנון). דיון רחב בסוגיית הפרטנר הלא נכון ניתן למצוא בספרו של יובל ארנון-אוחנה אש"ף – דיוקנו של ארגון (תל-אביב: ספריית מעריב, 1985), כמו גם בספריי ארץ הר ומישור: ההיסטוריה הדמוגרפית של ארץ ישראל (נתניה: ליעד, תשע"ג) והג'יהאד התקשורתי: כתב הגנה לישראל (נתניה: ליעד, תשע"ז), העוסקים בהיסטוריה הגאוגרפית-דמוגרפית של ארץ ישראל המערבית.

[5] על הניסיונות להגיע להסדר בין ישראל למנהיגות המקומית בשנים 1967–1985 ראו ספרו של משה מעוז, המנהיגות הפלסטינית בגדה המערבית,  תל-אביב: רשפים, 1985.

[6] על השקר בדבר קיומו של לאום פלסטיני, שלצורך מימוש לאומיותו הוא זקוק למדינה פלסטינית, ראו ספרי הג'יהאד התקשורתי, פרקים 5-4. עיקר טענתי הוא שהמונחים "לאום" ו"מדינת הלאום" זרים למסורת הפוליטית הערבית-אסלאמית, ולכן אין הם לגיטימיים בעולם הערבי. המונחים "לאום פלסטיני" ו"מדינת לאום פלסטינית" אומצו רק במסגרת המלחמה להשמדת ישראל. ראו למשל את דבריו של זוהיר מוחסין, מהבולטים שבמנהיגי ארגוני הטרור: "העם הפלסטיני אינו קיים… רק למטרות פוליטיות וטקטיות אנו מדברים היום על קיומו של עם פלסטיני… במציאות אין כל הבדל בין הירדנים, הפלסטינים, הסורים והלבנונים… ירדן, שהיא מדינה ריבונית בעלת גבולות מוגדרים, אינה יכולה להעלות טענות לגבי חיפה ויפו. לעומת זאת, אני כפלסטיני יכול, ללא כל ספק, לדרוש את חיפה, יפו, באר שבע וירושלים. בכל מקרה, ברגע שנממש את זכותנו לגבי שטחה של פלסטין, לא נחכה אפילו רגע אחד כדי לאחד את פלסטין וירדן".

[7] על השקר בדבר קדושת ירושלים בעולם האסלאם, שנוצר במטרה להופכו לנשק במלחמתו של האסלאם נגד ישראל, ראו ספרי הג'יהאד התקשורתי, פרק 6. על השקר בדבר קדושת ירושלים ראו למשל דבריו של צאדק ג'לאל אל-עזם: "מדוע הרמנו קול זעקה מיוחד על כיבוש ירושלים בידי ישראל? אין אנו מעדיפים חלק אחד של המולדת הערבית על חלקה האחר – ואין ירושלים טובה מגרגרי החול בסיני, משכם, מקונטרה, או מחיפה, או, בסופו של דבר, מיפו".

[8] אם ישראל שוללת מהרשות הפלסטינית את הסמכויות הביטחוניות (הסמכויות השיוריות), הרי שהיא עושה כן לא רק מכוח תביעתה הלגיטימית לבעלות על שטחים אלה, אלא גם מכוח הצורך להגן על קיומה. בהסכימה להקמת אוטונומיה זו העניקה ישראל לתושבי יש"ע חופש קיבוצי מלא (אוטונומיה) – למעט החופש לרצוח את אזרחיה ולאיים על המשך הקיום שלה עצמה. העובדה שהסכמי אוסלו אמורים היו להיות שלב ביניים בלבד – בדרך להסדר קבע בין הצדדים שייקבע לאחר משא ומתן ביניהם – אין בה כדי לפגוע באוטונומיה הקיימת בשטחים אלה, מכוח הסכם אוסלו ב', זה כמעט 25 שנה.

[9] אם לשפוט לפי דבריהם של ארבעה מתוך ששת ראשי ממשלת ישראל מאז הסכמי אוסלו, ישראל אף פעם לא התכוונה להוציא מידיה את סמכויות הביטחון, כיוון שהייתה מודעת לכך שהעברת סמכויות אלו לרשות הפלסטינית תהווה איום קיומי עבורה. תחילה יצחק רבין (בעת הצגת הסכם אוסלו ב' בכנסת, 5.10.1995), לאחר מכן אהוד ברק (בריאיון שנתן לעיתון הארץ ביום 4.10.1996), לאחר מכן אריאל שרון (מאמר בהארץ, 15.1.1999), ולבסוף בנימין נתניהו, שהשמיע את הביקורת החריפה והמנומקת ביותר נגד הקמת מדינה פלסטינית. כך, למשל, במאמר שפִרסם במקור ראשון ב-24.5.2002, תחת הכותרת "למה לא מדינה פלסטינית", כתב נתניהו: "גם אלה שדוגלים במדינה פלסטינית אינם מוכנים בשום אופן לתת לפלסטינים את הסמכויות האלה, אבל צריך להבין, שלריבונות יש כוח עצמי משלה. אפילו אם ייחתם הסכם המגביל במפורש זכויות ריבוניות מסוימות, הרי שתוך זמן קצר תתבע המדינה הפלסטינית את כל הסמכויות הללו וגם תממש אותן, בין שנסכים ובין שלא נסכים. ומה העולם יעשה אז? שום דבר. העולם לא יפריע למדינה הפלסטינית לנכס לעצמה את כל הסמכויות הללו שבכוחן להחריב את מדינת ישראל, אבל הוא בהחלט יפריע לנו, אם ננסה למנוע ממנה להפר את ההסכם וליטול לעצמה את הסמכויות האלה… בסופו של דבר החשבון ההיסטורי ברור וחד: 'כן' למדינה פלסטינית פירושו 'לא' למדינה יהודית, ו'כן' למדינה יהודית פירושו 'לא' למדינה פלסטינית".

[10] בניגוד למה שמקובל לחשוב, לצו נשיאותי אין תוקף מחייב אפילו לגבי ממשלו של הנשיא בתקופת כהונתו-הוא – קל וחומר לא לגבי ממשלים שיבואו אחריו. כדי להפוך צו נשיאותי למחייב, יש להופכו לחוק באישורם של הקונגרס והסנאט.

עוד ב'השילוח'

מי ישמור על העבר שלנו?
פתרון הדירקטוריון: מבנה חדש לממשלה
יעשה הרוב כדעתו

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

2 תגובות

  1. שמעון

    19.05.2020

    ברור כשמש שאין יותר רוח לחימה, וזה מגיע מהפיקוד העליון. שאיבד כל ערך לאומי ציוני ויהודי.
    ולא מעביר ללוחמים את הערכים של לאומיות, פטריוטיות, וצדקת הדרך, אלא בדיוק להיפך ערכים פרוגרסיבים הומניים של דאגה לאויב.
    אין יותר נחישות, הקרבה, ורוח קרב
    שאפיינה את צה״ל בעבר.
    כך לא מנצחים מלחמות.

    הגב
  2. תותח

    15.09.2021

    הבעיה היא בשלטון המשפטנים.

    מאז האירוע של אלאור עזריה מבין החייל הפשוט שאם יטעה, יופקר ויעמוד מול כתב אישום בלתי מתפשר שלא לוקח בחשבון את הנסיבות.

    מהמקרה של בראל לומדים שהצבא שם את חיי המחבלים לפני חיי החיילים.

    המדינה לא עושה הכל, סוחרת עם המחבלים,בעזה מכניסה עובדים ומוציאה סחורה כאילו אין מלחמה וזה לא שטח אויב. מעניקה להם תנאי לוקסוס בכלא עד כדי סרסור בסוהרות.

    את האנשים במדינה מעניין רק כסף.

    אז למה שאני כאזרח קטן יסכן את עצמי?

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *