עוד נזדקק להגדלת הגירעון ולהעלאת מיסים

בתגובה ל"אפשרי והכרחי: תוכנית חירום כלכלית" מאת הודיה למפרט

ד"ר הודיה למפרט הצליחה להסביר את הבעיות הכלכליות שהתעוררו כתוצאה ממגפת וירוס הקורונה בסגנון ברור, בעברית פשוטה ובלי מונחים שרק כלכלנים משתמשים בהם. עם זאת ברצוני להעלות כמה הסתייגויות מקריאת-המצב שלה ומן ההמלצות שלה.

ראשית, קשה עד בלתי אפשרי לחזות איך תתפתח המגפה בחודשים או בשנה הבאה. כאשר למפרט כתבה (אולי באפריל) היא שיערה שהגירעון בתקציב המדינה בשנת 2020 יהיה כ-12% מהתוצר, ושהסכום שהממשלה תוציא בתשלומי העברה לעסקים ולמובטלים יהיה כ-80 עד 100 מיליארד שקלים. בינתיים אנחנו יודעים שפרץ גל שני של המגפה, והוצאות הממשלה גדלו. משרד האוצר, בהודעה שפורסמה ב-15.8, העריך כי הגירעון בתקציב יהיה בסך 190 מיליארד שקל שיהוו כ-14.3% מן התמ"ג, וכן כי עד אמצע אוגוסט הוצאו כבר 81.5 מיליארד בתמיכות לעסקים ולאזרחים. ב-25.8.20 פורסם באתר של העיתון כלכליסט שבמשרדי האוצר וראש הממשלה בוחנים תוכניות סיוע נוספות ומהלכים להאצת המשק בהיקף של מאות מיליונים.

שנית, ד"ר למפרט מתנגדת להגדלת הוצאות הממשלה ולהגדלת הגירעון ומימון הגירעון על ידי איגרות חוב. זאת, כיוון שלדבריה "השחקנים השונים במשק מבינים כי הוצאות הממשלה המתבססות על הגדלת הגירעון אינן אלא סוג של הלוואה, כלומר את הטוב שהממשלה מרעיפה כעת על הכול, יצטרכו אזרחי המדינה וילדיהם להשיב – בתוספת ריבית נכבדה – במשך עשרות השנים הבאות. כיוון שכך, דומה שאזרחי המדינה לא ימהרו להשתמש בכסף הזה בנדיבות".

האמירה הזאת מבוססת על ההנחה שהאזרחים המשתתפים בתהליכים הכלכליים, אם כצרכנים ואם כחוסכים שמשקיעים את חסכונותיהם, מחליטים על צעדיהם בצורה רציונלית. ההנחה הזאת הייתה מקובלת על הרבה כלכלנים עד לפני כעשרים שנה. אבל 18 שנה אחרי שהפסיכולוג דניאל כהנמן קיבל פרס נובל בכלכלה, כאשר הראה שהחלטות אינן מתקבלות בצורה רציונלית, ואחרי ההתקדמות במחקר ב"כלכלה התנהגותית", קשה להיצמד להנחה הזאת. ההנחה שהאזרחים "יבינו" שאם הגירעון ימומן על ידי איגרות חוב שהן סוג של הלוואה שהציבור ייתן לממשלה, הם יצטרכו לשלם בבוא זמן הפירעון, היא הנחה בלתי מציאותית. אזרחים שלא מבינים את הדו"ח השנתי שהם מקבלים מקרן הפנסיה או מקופת התגמולים שמנהלת את החיסכון שלהם לפנסיה, לא יבינו את המשמעות הכלכלית של מימון הגירעון בתקציב המדינה.

אבל גם בהנחה של התנהגות רציונלית אין הדבר פשוט. מי יקנה את איגרות החוב? כלומר, מי ילווה לממשלה? אם אלו איגרות חוב נקובות בשקלים, קרוב לוודאי שהרוכשים יהיו "המשקיעים המוסדיים": קרנות הפנסיה, קופות הגמל וחברות הביטוח המנהלות את חסכונות הציבור בעבור הפנסיונרים העתידיים. במילים אחרות, בני ה-25–60 מלווים למדינה כסף, והריבית על ההלוואה הזאת מתווספת לסכום החיסכון שהם מפקידים מדי חודש כדי לקבל פנסיה כאשר יפרשו מעבודה. ככל שהריבית הזאת תהיה גבוהה יותר, הפנסיה שלהם תהיה גדולה יותר.

שלישית, הכותבת מתנגדת להעלאת מיסים בנימוק ש"העלאת מיסים בעת הזאת תהיה לא רק בלתי פופולרית בעליל כי אם גם תשפיע לרעה על אפשרויות הצמיחה של המגזר העסקי". אינני יודע מה הכוונה שלה במילים "בעת הזאת". לדעתי אחרי שהמדינה תתגבר על המגפה, והמשק יתאושש והאבטלה תפחת לממדים נסבלים, צריך יהיה לטפל בהקטנת הגירעון בתקציב הממשלה, ולהקטין את חובות המדינה. בין הדרכים להקטין את הגירעון יש מקום גם להעלאת מיסים.

כאן יש להבחין בין סוגי המיסים השונים. קיימים מיסים כמו מס ערך מוסף שיש קונצנזוס רחב בין כלכלנים שיש להם מעט השפעות שעלולות לעוות החלטות של יזמים עסקיים, ולכן יש רק סיכוי קטן שהם ישפיעו לרעה על אפשרות הצמיחה של המגזר העסקי. מס ערך מוסף הוא מרכיב גדול בהכנסות המדינה ממיסים (בערך שליש). העלאת שיעור מע"מ באחוז אחד עשויה להגדיל את הכנסות המדינה ב-3.4 מיליארד שקל (כ-2.6% תוצר). גם במיסים הישירים יש אפשרויות להגדיל את הכנסות המדינה, בייחוד ביחס למוסדות פיננסיים המשלמים כיום "מס שכר ורווחים" במקום מע"מ הרגיל. לדעתי אפשר להעלות את שיעור המס הזה שהם משלמים מ-17% ל-20%. השלכתו היחידה של מהלך כזה טמונה בהיותו תמריץ להקטנת שכר העובדים, הגבוה ממילא ביחס למקובל במשק.

ד"ר אליהו בורוכוב שימש מרצה לכלכלה באוניברסיטאות תל-אביב ואוהיו.

צילום: שוק מחנה יהודה סגור בימי הסגר. קובי גדעון, לע"מ