פרוטקשן: הקריסה

Getting your Trinity Audio player ready...

מעזה ועד ירושלים, מיפו ועד עכו, התנפצה על פנינו התולדה האכזרית של התנהלות רבת שנים של ממשלות ישראל שבחרו לקנות שקט בחנופה. שינוי הפרדיגמה הכרחי, אך הוא מחייב נכונות לשלם מחירים ואומץ ציבורי עצום

א

לפני שני גיליונות פרסמנו ב'השילוח' מאמר על סוגיית הבדווים בנגב. מדובר, ללא ספק, באחת הבעיות הקשות המלווה את ישראל בשנים האחרונות: אוכלוסייה שסובלת מעוני וממיעוט הזדמנויות, שפועלת באופן שיטתי בניגוד לחוק ולעיתים קרובות באלימות, שמתגוררת בכפרים לא מוכרים ומנהלת משטר קרקעי עצמאי ומופקר וכן הלאה. ביקשנו להבין מה הסיפור. מדוע מאמצים של שנים רבות אינם נושאים פרי; מדוע מתווי הסדרה קורסים בזה אחר זה; האם התקציבים הממשלתיים לתוכניות הקידום השונות, מאוריינות ועד שיכון, מביאים תועלת; וכיצד אוכלוסייה שלא גדלה על נרטיב פלסטיני-אסלאמי הופכת להיות עוינת יותר ויותר. רצינו מאמר שיסיר את ערפל הדיסאינפורמציה, ייתן את התמונה האמיתית, וגם יסביר למה הבעיה הזו אינה נפתרת.

עקיבא ביגמן הרים את הכפפה, ופרשׂ במאמר רחב יריעה חלק נרחב מהתמונה. מה נעשה ומה נכשל, מה אמת ומה שקר, למי שייכות הקרקעות ומדוע יישובי הקבע המוקמים נותרים ריקים. מן הדברים התבהרה נקודה אחת מטרידה במיוחד: הפשיעה המאורגנת ויחס המשטרה אליה. מסתבר שהרצון הטוב של רבים, בממשלה מצד אחד ובחברה הבדווית מצד שני, רצון המלווה גם בתקציבים גדולים ובתוכניות שאפתניות, מתרסק מול כוחם של ארגוני הפשע הדומיננטיים במגזר, שפשוט מעוניינים בשימור המצב הקיים. אלו מאיימים על פעילים המקדמים שינוי, מציגים אותם כ'משתפי פעולה' בזויים, ומחבלים באלימות בהשקעות הממשלתיות והאזוריות העשויות להביא ברכה לאוכלוסייה הזקוקה להן.

והמשטרה? היא מעדיפה לשמור על 'יחסי עבודה' תקינים עם ארגוני הפשע הגדולים, ולהגביל את מאמצי האכיפה אל דגי-רקק או עבריינים חלשים. ארגוני הפשע הללו, מאמינים במשטרה, מסייעים ביצירת 'שקט תעשייתי'. אין למשטרה כוח או אומץ להיכנס בהם, ולכן היא מעדיפה לאפשר להם לפעול, ולנהל מולם סוג של תן וקח. במילים פשוטות, מדובר ב'פרוטקשן': כניעה לבעלי הכוח האלימים, על מנת שהללו לא יפנו אלינו את כוחם, ואדרבה – ירסנו את עצמם ואת האחרים מפני ערעור עמוק עוד יותר של הסדר.

לכאורה, מדובר בהכרעה טקטית סבירה – הרי המשטרה צריכה להחליט על סדרי עדיפויות, ולא להילחם מלחמות שאין לה סיכוי לנצח בהן. אבל לאמיתו של דבר מדובר לא בהכרעה טקטית אלא בהכרעה אסטרטגית – הכרעה מסוכנת ואנטי-מוסרית, המעצימה את הכוחות ההרסניים ומחלישה את שומרי החוק. ואכן, כפי שאפשר לראות במאמר, ההכרעה ה'קטנה' הזו יוצרת את תגובת השרשרת שבולמת כל אפשרות של שינוי לטובה. כל עוד לא יעזו רשויות המדינה להתעמת עם ארגוני הפשע הבדוויים, דבר לא ישתנה, והתוכניות, התקציבים והתקוות ימשיכו להישפך לשווא בחולות הנגב.

בתרבות של פרוטקשן, להתנהלות העבריינית אין גבול. כולם נתקלו, מן הסתם, בצילומים ובסרטונים המראים את חממות הקנאביס שמגדלים בדווים בתוך שטחי אימונים של צה"ל, תוך הפרה סיטונית של שורה ארוכה של חוקים, מאלה המגינים על זכויות מקרקעין דרך אלה המגינים על ביטחון המדינה ועד אלה שנועדו להילחם בסחר בסמים. כולנו מכירים גם את הגניבות ממחנות צה"ל, ואת העובדה שהללו נעשות לעיתים לאור יום ובחבורה גדולה של רכבי שטח חדישים. עזות המצח היא תולדה ברורה של ההבנה מי באמת בעל הבית, ועם מי המשטרה לא תטרח להתעסק.

וזה כמובן לא עניין של הנגב בלבד, ולאו דווקא של בדווים. לפני חודשים מעטים בער הגליל מהצתות של מכוניות משטרה, בשעה שהללו חנו ליד ביתם הפרטי של הקצינים. מציאות מעוררת אימה זו הייתה תולדה של ניסיון אמיץ וייחודי של משטרת ישראל להילחם בכנופיית גובי דמי החסות שפועלת כבר שנים מטובא זנגריה.

אבל מהלך אמיץ זה אינו יכול לטשטש את המציאות העגומה, ההופכת אותו ליוצא דופן. מדובר במציאות הנמשכת כבר שנים רבות, והביאה בין השאר להקמתו של ארגון 'השומר החדש' ב-2007, מתוך ההכרה בכך שחקלאים בישראל מופקרים לפשיעה חקלאית נרחבת, עם כלים מעטים מאוד להתמודדות.

האלימות הגואה במגזר הערבי, שעלתה לכותרות בשנה האחרונה, היא ללא ספק תוצאה של אותה חולשה עמוקה של הרשויות בישראל, הנמנעות מלהתעמת עם כנופיות הפשע, ומעניקות בכך פרס לרשעים ולמפירי הסדר ועונש לתמימים ולשוחרי הטוב. אם בעיות ידועות – כמו אחזקת הנשק הבלתי חוקי בכמויות עצומות במגזר הערבי – קיימות שנים רבות ואינן באות לידי פתרון, אפשר להניח שהסיבה לכך אינה מבצעית או תקציבית, אלא חוסר נכונות לפעול בתקיפות ובשיטתיות כנגד התופעה, וזאת בשל חשש מפגיעה באותם בעלי כוח שלמדינה נוח לשתף איתם פעולה. פרוטקשן.

ב

אין מדובר בבעיה של המשטרה, אלא בבעיה של הדרג הפוליטי הבכיר במדינת ישראל. כאשר מתעדפים נושאים בזירה הלאומית, עלולים מנהיגים לבחור באימוץ הפרוטקשן בתחומים שאין להם כוח להתעסק בהם, שאין להם פתרון בעבורם, או שאין הם מוכנים לשלם בהם מחירים מתבקשים.

נתניהו בוחר כבר שנים להשקיע את איכויותיו הגבוהות כמנהיג בבלימת האיראנים ובקידום מעמדה הבינלאומי של ישראל. לעומת זאת, את הזירה הפנימית, מחינוך ויחסים חברתיים, דרך האופי הדתי ועד לביטחון הפנים, נתניהו מזניח. ואיך מזניחים? על ידי הותרת הזירה לכוחות החזקים הפועלים בה, בין שהם פועלים בצדק או ברשע, והימנעות מכל פעולה המערערת את סדר הכוחות הקיים שכן זו מחייבת נחישות ומנהיגות.

זה ניכר בכניעה האוטומטית לחרדים – ולעיתים דווקא לגורמים הקיצוניים והכוחניים בתוכם – בכל הקשור לענייני היהדות במדינה. וזה ניכר עוד יותר, ולהבדיל, בהתנהלות של המשטרה שתיארנו קודם. "זה עובד – אל תיגע", אומר היגיון-ההזנחה הזה; אבל ברגע מסוים זה לא רק מפסיק לעבוד, אלא חושף שמתחת לדגל הכחול לבן צמחה לה סדום: ארץ אוכלת יושביה.

מה שהתרחש בישראל אך זה עתה, בימי מבצע 'שומר החומות', מעיד על עומקו של הריקבון. העדויות שהצטברו ממקומות שונים ברחבי ישראל, מהגליל ועד הנגב דרך המרכז, מצביעות כולן על אותו דפוס עצמו: כניעה לאלימות ובריחה מעימות.

יהודים בגליל, החיים באזורים שבהם השכנים הערבים התפרעו, כמו בגוש משגב, הונחו על ידי המשטרה להכניס את עצמם לעוצר לילה: לחזור הביתה מוקדם ולא לצאת מהיישובים עד הבוקר שלמוחרת; וזאת לא בלילה אחד שהתקשו להיערך אליו, אלא ברצף ארוך של לילות. בשיטה זו אומנם נשללה חירותם של היהודים – אבל נשמר "השקט": לא היו פגיעות בנפש, והמציאות הקשה כמעט ולא הגיעה לחשיפה תקשורתית. במקרה אחר התגלה כי מפקדים הנחו את חייליהם שלא לנסוע במדים דרך עורק תחבורה ראשי בישראל, כביש נחל עירון, העובר ליד אום אל-פחם. מכוניות של יהודים הותקפו גם בצמתים רבים אחרים בישראל, הן בגליל והן בנגב, ובכמה מקרים נחלצו נוסעים תמימים ברגע האחרון מלינץ' רצחני, רק בעזרת תושייתם או היחלצות של עוברי אורח.

וכמובן, את מה שהתרחש בלוד אסור לשכוח: לאורך ימים ארוכים התנהלה נגד התושבים היהודים בעיר מלחמה, או שמא 'פרעות', שכללו תקיפה על ידי המון, השלכת אבנים ובקבוקי תבערה, הצתה וגם ירי חי, לעיתים ממש לתוך חלונותיהם של אזרחים. מוסדות לימוד ובתי כנסת הועלו באש, פעם אחר פעם, מכוניות הוצתו, הולכי רגל מצאו עצמם בסכנת חיים מוחשית. כל זה התרחש גם לאור יום וגם תוך כדי קריאות מבוהלות למשטרה, שידעה על כל האירועים אך פשוט לא הגיעה לחלק נכבד מהקריאות, מותירה את המותקפים לגורלם ודוחקת את הקהילה להכרח לארגן לעצמה שמירה ולגייס מתנדבים מכל הארץ.

שוב ושוב נשמעו התיאורים המלמדים כי אותה משטרה שנעדרה מן הזירה בשעה שהמון ערבי תקף בתי יהודים, התגלתה לפתע כבעלת נחישות ונוכחות מול יהודים שבאו לעיר לסייע בהגנה; בעיר אף נפוצה הערכה שחלק מהתנהלות המשטרה קשור בכך שהערבי שנורה ונהרג בידי יהודי, באקט מובהק של הגנה עצמית, היה בן למשפחה העשירה והחזקה ביותר בקרב הערבים בעיר. אם נכון חשד זה ואם לא, מן העובדות לא ניתן לברוח: המשטרה כשלה כשלון קולוסאלי במילוי תפקיד ההגנה על הסדר הציבורי ועל שלום האזרחים, וזאת מתוך חוסר רצון וחוסר יכולת להתמודד עם האלימות שבאה מן הצד הערבי, המחזיק בכמות גדולה של נשק בלתי-חוקי. הניסיון המביש של המפכ"ל להציג את מחדלי המשטרה – זו שפשוט עמדה מנגד בימים הראשונים – כ"הצלחה", ולטשטש את המציאות הטראגית של פרעות של הערבים ביהודים לכלל "צדדים אלימים" שהמשטרה "הפרידה" ביניהם, רק מחריף את הכישלון.

כמו בכל תרבות של פרוטקשן, גם כאן התברר מעל לכל ספק שהאלימות היא המנצחת.

ג

לעיתים הפרוטקשן הוא כניעה, ולעיתים הוא פתרון שבוחרים בו, אסטרטגית או טקטית. זה, ככל הנראה, מה שקורה בחזית עזה. כיוון שישראל אינה מוכנה להתעסק עם רצועת עזה, ולשוב ולנהל אותה, היא בוחרת להשלים עם שליטת החמאס בה, אף כי מדובר בארגון טרור החותר להשמיד את ישראל ומשעבד את תושבי הרצועה לסדר היום הקיצוני שלו. וכשרוצים בשלטון החמאס, בדיוק כמו כשרוצים ב"שקט" שמציעים ארגוני הפשע הגדולים, צריכים לקבל את התנאים שלו – ולוותר על עקרונות המוסר. לוותר על העיקרון הבסיסי של מחויבות המדינה לביטחון אזרחיה – כן, גם אלה שגרים ב'עוטף עזה' – ולממש את עסקת הפרוטקשן בצורה המוחשית והעלובה ביותר: העברת מזוודות של כסף, בצורה שיטתית, לארגון המחכה לרגע שבו יוכל להרוג את אזרחיך.

הכרוניקה העגומה של הפרוטקשן מול חמאס אינה מתחילה, כמובן, במזוודות הכסף הקטארי, אלא במה שהוא ככל הנראה הכישלון המוסרי החמור ביותר של ממשלות נתניהו: עסקת שליט, שבה שילמנו בדם הנפגעים העתידיים כדי לפדות חייל, תוך כדי השלמה עם ההתנהלות האכזרית של חמאס בכל הנוגע לשבויים ולנעדרים. ההשלמה הזו מתבטאת גם בהימנעות העקבית של הממשלה, למרות התחייבויות מפורשות, מהפעלת לחץ הומניטרי על חמאס בעניין השבת החיילים שנהרגו בצוק איתן; ממשלות ישראל שחררו אסירים, העבירו תרופות וחיסונים וכן הלאה, בלי שהתנו את הדבר בהשבת הבנים – כדי לא להתעמת יתר על המידה עם החמאס.

הבחירה בנתיב הפרוטקשן כדי לא להתמודד עם בעיה שאין לך פתרון לה עשויה להיות הכרעה סבירה באופן זמני, אבל אימוצה דרך קבע מייצר מחלה ממארת, שבסופו של דבר אי אפשר לחמוק מזרועות המוות שלה. השלמה עם 'טפטופים' ועם שנים ארוכות שבהן אזור שלם בארץ מגדל ילדים אל מציאות של איום, גובה את מחיריה – ופוגעת, בראש ובראשונה, בהרתעה של מדינת ישראל כמו גם בחוסן הלאומי שלה, במיוחד כאשר הדבר עטוף בשכבה עבה של העמדת פנים ושקר.

לא קראתי את הספר שכתב נתניהו המסביר איך המערב צריך להתמודד עם הטרור. אבל אין לי ספק שכתוב בו שראשית לכול אסור להיכנע לדרישותיו, ואסור לשגות באשליה שסיפוק הדרישות הללו יביא שלום. זוהי, כך אומרת הדוקטרינה של המאבק בטרור, כניעה לפרוטקשן, שרק מחזקת את האויב ומחלישה את המתמודדים מולו. מה שצריך לעשות הוא ההפך: להילחם בטרור ללא פשרות, ולא לראות בו פרטנר לדיאלוג. כן, ממש כמו התנהלות הפשע המאורגן, וממש כמו שלימדה ישראל את העולם כולו ב-1976, בעת ששחררה את החטופים במבצע אנטבה.

ד

אכן, כפי שמלמדת ההיסטוריה של הפרוטקשן, ושל מאבקים בכלל – הגעה להסדר המבוסס על פשרות עשויה להוליד שלום טוב ומיטיב, אבל כאשר מדובר בכניעה בלתי-מוצדקת לכוחות עוינים ואלימים, הדבר אינו מוליד שלום אלא מזמין עוד אלימות.

אולי יותר מכל דבר אחר מיטיב להדגים את האפקט ההפוך של הכניעה מה שמתרחש בהר הבית, מקום שניצב בלב הסכסוך – וגם בלב הקריסה של אסטרטגיית הפרוטקשן.

הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. אבל הוא גם מקום קדוש לאסלאם, וסמל דתי מרכזי עבור הערבים בישראל. ואכן, בהתאם להבטחות מגילת העצמאות ולאופי הליברלי של החברה הישראלית, הריבונות הישראלית על ירושלים לא הביאה מעולם להגבלת חופש הפולחן של המוסלמים בהר, ואפילו לא לנטילת השלטון בו מידי הוואקף. ישראל, מסתבר, הייתה תמיד 'צדיקה מן האפיפיור' בתחום זה.

אבל הר הבית הוא גם המקום שבו מדינת ישראל מתנהלת בפחד ומתוך כניעה לכוחות המאיימים עליה במהומות. לא רק שישראל נמנעת מהצגת דגליה בהר, ואף רואה בהנפת דגל כזה פעולה "המסכנת את שלום הציבור" – היא גם הפכה את ההר למקום היחיד בארץ שבו מופר חופש הפולחן כלפי יהודים, תוך פגיעה שיטתית וקבועה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. התירוץ להפרת החוק – לא חוק צדדי אלא חוק יסוד, ולא במקום צדדי אלא בנקודת מפתח שאין מרכזית ממנה, ולא באופן זמני אלא דרך קבע – הוא תירוץ הפרוטקשן הקלאסי: העדפת 'הסדר הציבורי' על פני מימוש ערכי היסוד. או במילים אחרות, בוטות יותר: יש כאלה שאסור לעצבן אותם.

מדיניות ישראל בהר השלימה עם עוד הפרות חוק רבות, בהן כאלו שהן בעלות השלכות דרמטיות. עבודות נרחבות בהר לא רק הפרו את חוק העתיקות, אלא גם הרסו – אולי אף במתכוון – אוצרות ארכיאולוגיים שלעולם לא ייוודעו. ממשלת ישראל השתדלה לחמוק מאכיפה בעניין, ולהגן ככל האפשר על היחסים עם הוואקף ועם הירדנים. היא ויתרה על בדיקת נשק לנכנסים להר (פרשת המגנומטרים), כפי שוויתרה על אכיפת תקנות הקורונה – גם כאשר עלו להר אלפי אנשים, בהתקהלות מאותו סוג שהיווה אז נורה אדומה בוהקת בעיני רשויות הבריאות בישראל שעשו מאמץ אדירים לבלום את המגפה.

ההתנהלות הפחדנית, הבלתי חוקית, הנכנעת, של ממשלות ישראל בהר הבית לאורך שנים, לא הביאה מהעולם המוסלמי זרי פרחים של תודה על הכבוד העמוק שרוחשת ישראל לקדושת אל-אקצה. להפך: כל מה שישראל נזהרה מלעשות, הפך להיות בעיני תעמולת השקר הפלשתינית בדיוק מה שהיא כן עושה: מגבילה את המוסלמים, מבקשת להרוס את אל-אקצה ומקדמת בעוז את בניית בית המקדש היהודי על חורבותיו. כך קרה שעצם עלייתו של פוליטיקאי יהודי בישראל להר הבית הפכה לטריגר למהומות ענק (אינתיפאדת אל-אקצה), ואילו אותו רמדאן שבו המשטר הישראלי מנע מיהודים להתקרב להר ולעיר בעיצומו של יום ירושלים – התגלגל להיות היום שהבעיר את הארץ כולה, שוב בטענה שהיהודים פוגעים ב'אל-אקצה'. במציאות שבה ישראל ויתרה על כל שליטה אפקטיבית בהר, גם כניסה הכרחית של כוחות משטרה כדי לבלום התארגנות להפרות סדר הופכת להיות "פגיעה קשה בקודשי האיסלאם" – והצדקה לתחילתו של גל אלימות נוסף.

ה

דומה שמלחמת האזרחים המחרידה שהתעוררה כאן במהלך מבצע 'שומר החומות' מלמדת שאין לנו ברירה, ועלינו להשתחרר מהנוחות של עסקאות הפרוטקשן. אם נשים לב, לא היינו צריכים להיות מופתעים: המלחמה הציפה בדיוק את אותן סוגיות לא פתורות, המעיבות על ההצלחות הגדולות של ישראל: סוגיית הבדווים בנגב; האלימות במגזר הערבי; הדרום המטווח כבר שנים ארוכות. כל הפצעים הללו העלו פתאום מורסה והקיזו דם.

אך האם ישראל יכולה להתנהל אחרת? האם הציבור שלנו מוכן ל'דם יזע ודמעות', והאם יש לנו מנהיג שיוכל להעביר אותנו מתרבות של 'שקט' בלתי מוסרי אל תרבות של הכרעה אמיצה?

השאלה של נכונות הציבור היא שאלה קשה. החברה הישראלית התרגלה לנוחות שבהכחשה, וחלקים נרחבים בה נטשו את אתוס המאבק לטובת אתוס הנורמליות. הנטייה המטרידה שנחשפה במהלך המהומות, לחפש את האשם אצל "המתנחלים" או "הגרעינים התורניים" גם כאשר המציאות הפוכה בתכלית, נובעת אולי בעומקה מהעניין הזה: לדידם של מי שמאסו במאבק, עד כדי העדפת הרמייה העצמית על פני ההכרה במציאות, הקבוצות הללו מסמלות את הרע; לא בגלל מעשיהן, אלא מפני שהן אינן מאמצות את אשליית הנורמליות וממשיכות לטפח בקרבן תפיסה של ציונות כפרויקט תובעני.

אך ישנו ציבור לא קטן המכיר בחשיבות המאבק, ואולי ציבור רחב עוד יותר שיהיה מוכן – כמו בעת מלחמה – לשלם מחירים כדי לגַבות מנהיגות שתבחר לחדול מתרבות הפרוטקשן. מנהיגות שתעורר אמון, ושמהלכיה יובנו על ידי הציבור כמכוונים לטיפול שורש במקומות שהוזנחו.

האם יש לנו מנהיגות כזאת? פוטנציאל למנהיגות כזאת?

בנימין נתניהו הוא ללא ספק המנהיג הגדול ביותר שנמצא כעת בזירה – אבל בכל הנוגע לכשלים שדובר בהם כאן, הוא זה שנכשל עמוקות.

גם כאן, אין מדובר בהפתעה. אפילו עבדכם הנאמן, על גבי במה זו עצמה, כותב כבר כמה שנים שנתניהו מזניח את ענייני הפנים ומגלה חולשה מסוכנת בכל הנוגע למאזן ההרתעה בדרום, ואשר על כן עליו לפנות את מקומו – למרות הישגיו הגדולים, בעיקר בזירות המדיניות והכלכליות.

והנה כעת ההזנחה הזאת, והכניעה הזאת, התפוצצו לכולנו בפנים, במה שהוא אולי אקורד סיום טראגי של כהונה שמסתבר כעת מעל לכל ספק שהיא ארוכה מדי. אכן, בהעדר אלטרנטיבה מנהיגותית מרשימה, הישראלים עלולים לבחור שוב בנתניהו; אך בדיוק כמו בפרוטקשן, הבחירה בנזק המוכר כדי לברוח מאתגר מאיים, גם כאן הבחירה הנוחה אינה הבחירה הנכונה.

אכן, רוב הדמויות המבקשות להחליף את נתניהו מצויות שמאלה ממנו במגרש המדיני, ושמאלנות זו משמעה לא פעם הפיכת ריצוי האויב ופיוסו למושכל יסוד, כלומר הענקה אפריורית של פרס לטרור והפיכת מה שתיארנו כאן ככשל הפרוטקשן לתפיסת עולם מדינית ומוסרית, המסרבת להכיר בחשיבותה של הרתעה ובהבטחת השלום האמיתי הצפונה בקיר ברזל של ממש.

ובכל זאת, אירועי מאי 2021, מהקריסה במירון ועד הקריסה בלוד ובמאבק עם חמאס, חייבים לשמש פעמון אזהרה ענק, המבהיר כי 'השטחים העיוורים' של שלטון נתניהו יוצרים למדינת ישראל סכנה קיומית, לא פחות מהאיום האיראני.

אין לישראל ברירה, אלא להתפכח מאשליות ולהשיב לעצמה את ההתנהלות האמיצה שהביאה לה תהילה באנטבה. מתוך הריק שאחרי נתניהו, ניאלץ להצמיח מנהיגות שתהיה אמיצה ממנו – ושלא תפחד להציב אפילו בפני הציבור הישראלי שוחר המנוחה אתגר של דם יזע ודמעות, כדי להבריא את ישראל ממחלות כרוניות ולהשיב אותה אל נתיב בטוח של שגשוג. מנהיג שיניף את דגל ישראל בהר הבית – לא מתוך התרסה אנטי-אסלאמית אלא מתוך ביטחון בכך שמדינתו יודעת להעניק חופש פולחן אמיתי ולכבד את המקומות הקדושים, ומתוך הבנה שהתשתית היהודית-ציונית של המדינה אינה נתונה למשא ומתן; מנהיג שישיב את המשילות לכל ערי ישראל, ואת הביטחון האישי לכל תושביה, כשהוא יודע גם לדרוש נאמנות וגם להעניק שוויון והזדמנות; מנהיג שיחדל מנתיב הפרוטקשן ויציע למדינת ישראל חזון של עוצמה ונדיבות, בדרך להפיכתה למגדלור מוסרי של מלחמה ברע והעצמת הטוב.

לא, לא מדובר במשיח, אלא במנהיג שהארץ הטובה הזו ראויה לו וזקוקה לו. וכן, אפשר גם להתחיל בצעדים קטנים. העיקר לשנות מסלול.

 


תמונה ראשית: סדום ועמורה עולות באש, ג'ייקוב דה וט השני, גרמניה 1680. באדיבות ויקימדיה, ו public domain.

עוד ב'השילוח'

דרושה אליטה נייחת
מי ישמור על העבר שלנו?
משבר ושברו: בין המפלגה הדמוקרטית לישראל

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

4 תגובות

  1. רבקה

    01.06.2021

    לא כתבתי מאמר רהוט כמוך, אבל טוענת אותם הדברים זה זמן רב. צודק לחלוטין.!

    הגב
  2. אור יחזקאל אר"צ הירש

    02.06.2021

    ישרכח יואב יקירי! מעניין ומעורר, בע"ה. מה הבעיה לדבר על משיח בפועל?

    הגב
  3. אזרח

    25.06.2021

    ידועה האמרה: יש רק דבר אחד הגרוע מאלימות. כניעה לאלימות.
    והחס על רשעים סופו שיתאכזר לצדיקים

    הגב
  4. אבינעם בן חיים

    13.07.2021

    הכותב קורא לממשלת ישראל לְאַפְשֵׁר "חופש פולחן כלפי יהודים" בהר הבית.
    למיטב ידיעתי "פולחן יהודי" נקרא מאז ומעולם בפינו "עבודת השם" והיא במעשה המצות בלבד.
    כל יהודי שעובד את השם שלא במעשה המצות עובד עבודה זרה.
    איזה מצוה מדאורייתא או מדרבנן ידועה למר יואב שורק שמחייבת "פולחן יהודי" על הר הבית כשבית המקדש עומד בחורבותיו ??
    וזה לבד מהעובדה שרוב מוחלט של "פוסקי הדור" אוסרים אפילו להציב כף רגל יהודית על ההר.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *