פרומים / יאיר אטינגר

המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית

דביר, תש"ף | 300 עמ'

יאיר אטינגר, המשמש כיום כתב דת ומדינה בתאגיד השידור הציבורי, גורס בספרו החדש כי התחושה הרווחת שהציונות הדתית מתעצמת ונוכחותה גוברת בכל מוקדי הכוח (בתי המשפט, התקשורת, הצבא, האקדמיה ועוד) היא רק פני השטח של הסיפור. התעצמות זו אומנם מעוררת באליטה החילונית חרדה של ממש וחששות מפני "הדתה", אך היא מסתירה תהליכי עומק טקטוניים. מתחת לפני השטח "רוחש מאבק דתי ותרבותי". אותה "אליטה הגמונית חדשה", לדבריו, "מתלהטת מבפנים וקרובה לנקודת רתיחה".

בידוע שהמאבקים הפנימיים בתוך הציונות הדתית גרמו למפלגת ימינה להיות יצור כלאיים שלא החליט אם חשוב לו יותר להוביל את כלל הציבור הישראלי או לדאוג למגזר פנימה. אבל השבר שאטינגר מבקש להגדיר נוגע לא רק בהגדרת ה"מחנה" החברתי-פוליטי, אלא לשורשי הגדרת הזהות הדתית המשתנה בין האגפים ה"שמרניים" כלשונו, דהיינו התורניים, לבין האגפים הליברליים.

עיקר כוחו של הספר 'פרומים' בתיאור רוחבי של שלל הקונפליקטים הדתיים-תרבותיים המסעירים את הציבור הדתי-ציוני בעשור האחרון – מעמדן של הנשים בבתי הכנסת, בבתי המדרש ובצבא, היחס ללהט"ב, המחלוקת סביב העלייה להר הבית, שקיעת הרבנות הראשית, וגם, כאמור, הפיצולים הפוליטיים.

אטינגר מדגיש במבוא כי השיח הציבורי הרווח בישראל "עוסק בדת כפלטפורמה צדדית שמעליה מתרחש העיקר – כיפוף ידיים של דתיים נגד חילונים". הוא מבקש לבחון זווית אחרת: "הדת ודאגותיהם של הדתיים הם העומדים במוקדו של הספר". בכתיבה קולחת, רצופה אנקדוטות וסיפורים אישיים, נכנס אטינגר לשטיבלך ומשאיר לנו את הדלת פתוחה. מלחמות הקידושים, מריבות על עליית ילדות לשירת "אנעים זמירות" ושליחת הילדות לצבא או לשירות הלאומי, אשר כשלעצמן וללא מסגור ה"הדתה" מעוררות בציבור הכללי בישראל בעיקר פיהוק, מקבלות את הבמה בכל הכבוד הראוי להם.

היתרון הרוחבי של הספר המקיף הופך לחיסרון כשעוברים לממד העומק. אפילו בפרק "הרב והפרופסור: שני סוגים של שמרנות", המביא קטעים נרחבים מדבריהם של הרב יעקב מדן, ראש ישיבת 'הר עציון', ופרופ' תמר רוס מאוניברסיטת בר-אילן, הדיון אינו צולל לשאלת המניעים הנפשיים, או אל התיאולוגיה העומדת בבסיסן של הגישות השונות, אלא מכוון לעתיד ומנסה להבין איך תיראה הציונות הדתית בשנים הקרובות, והאם פניה מועדות לפיצול של ממש.

אכן, לצד פרקים מהודקים הבנויים היטב (כגון אלה העוסקים במקומה של האישה בבית המדרש ובבתי הכנסת) ישנם פרקים שנדמים יותר כמקבץ כרונולוגי של כמה מכתבותיו של אטינגר ואינם ממוסגרים כראוי. בפרט מפריע לרצף הפרק העוסק ביהדות ארה"ב: פרק מעניין למדי, שאפשר להניח כי יש קשר בין ההתרחשויות המתוארות בו לבין התהליכים הרוחשים בישראל – אך קשר זה לא נידון כמעט כלל.

ובכל זאת, לאטינגר כמה תובנות מעניינות באשר למערך יחסי הכוחות הפנימי.

הציונות הדתית שלאחר ההתנתקות, הוא טוען, עוברת תהליך עמוק של הפרטה. המונופולים הדתיים קורסים באופן התורם הן ל"ליברלים" הן ל"שמרנים", אך פוגע בכוחה של הציונות הדתית כמכלול. ההפרטה הזאת יוצרת גיוון וגידול במוסדות החינוך, בבתי הכנסת ובמספר הרבנים והלומדים, אבל נפגעת הלכידות הכלל-מגזרית. כוחם של מוסדות חינוך מרכזיים מצוי בירידה, וסמכות הרבנים נשחקת.

בהמשך ישיר לכך מצביע אטינגר על המלכוד הטמון בכניסת הנשים לעולם בית המדרש. תהליך זה התאפשר בעקבות הלכי רוח פלורליסטיים הרואים ערך בעצמאות מחשבתית של הפרט, לרבות כמובן של נשים. במקביל, אותם הלכי רוח עצמם הובילו להתערערות סמכות הרבנים: התערער הרעיון של היצמדות למסורת אחת ולפסיקה הלכתית אחת, קל וחומר הנטייה לקבלת עצות רבניות בעניינים שאינם הלכתיים גרידא. הנכונות להתחייב לקיים את הוראות הרבנים ירדה פלאים. וכך, בדיוק בשעה שנשים מצליחות להיעשות למדניות ונשות-הלכה, כוחם הציבורי של הלמדנים ואנשי ההלכה מתפוגג. לאחר שנים שידן האחת אוחזת בדפי הגמרא וידן השנייה עוד נאבקת על מקומן בבית המדרש, מרימות הנשים הלמדניות את ראשן ומגלות כי בשוך תרועות ההידד הציבור שלהן הולך לראות סרט טוב והן נותרות מנהיגות של אף-אחד.

הבחנה מעניינת נוספת נוגעת למהות קו השבר בסוגיות פמיניסטיות ולהט"ב. לדברי אטינגר "הדיון איננו על ביטול הקווים האדומים, אלא על השאלה אם הם באמת אדומים". כלומר, הוויכוח אינו בהכרח הלכתי, על מיקומם של גבולות ההכלה; בעיני ה"שמרנים", הליברלים פשוט לא מכירים בקווים אדומים ברגע שנוהַג דתי מסוים נוגד את ערכי הנאורות. בעיניהם, התגמשות לכיוונים הנזכרים תהיה בגדר הכנסת סוס טרויאני השואב מערכי המערב החילוני ונועד לפורר את המסורת והמחויבות.

לקוראים שגדלו בעולם הדתי-לאומי, הספר בעיקר יחבר אירועים ידועים וזיכרונות אישיים מבתי הכנסת ובתי המדרשות למכלול רחב יותר. ואילו לקוראים מבחוץ הספר יחשוף עולם שלם, שוצף וגודש, ואולי יהפוך את הפיהוק לפעירת פה משתאה. אלו ואלו יועשרו בהבנה מורחבת של החברה הישראלית.