פרשת לוקאצ'ב / אמנון לורד

אמנון לורד

א' אורן, 2020 | 253 עמ'

להיות קומוניסט וציוני גם יחד בארץ ישראל – זו תמיד הייתה אומנות של הליכה על חוט דק שלפעמים פשוט נקרע. האנטי-לאומיות המוצהרת של הקומוניזם, והאנטי-ישראליות והאנטישמיות שהמשטרים הקומוניסטיים נהגו בפועל, הותירו לשוחרי הזיווג בין הציונות לדיקטטורת הפרולטריון מרחב תמרון זעום: המשולש שבין רמייה עצמית, פיצול-אישיות ופעלתנות קונספירטיבית.

ובכל זאת, הזיקה בין חלק מתנועת העבודה לבין ברית המועצות, מקום הגשמתה של מהפכת הצדק החברתי, הייתה נרחבת לפחות עד 1956, עת הסתייגו גם הסובייטים עצמם מפשעי סטלין. המפלגה הקומוניסטית בישראל נקרעה עוד שנים אחר כך בין ציונים לשאינם; אך גם הזרמים המרכזיים יותר בתנועת העבודה, זרמי ההגמוניה ביישוב ובמדינה, היטלטלו בשאלת הזיקה לקומוניזם והנאמנות לברית המועצות – מחלוקת שהיה בכוחה להטות אל הגוש הסובייטי את מדינת ישראל כולה, ואשר פוטנציאל מלחמת האזרחים סביבה היה חזק לפחות כמו פוטנציאל המלחמה בין ימין לשמאל. אם את הימין הִדביר שלטון מפא"י בעזרת ההסתדרות והפנקס האדום, הנה לשם דיכוי השמאל המפ"מי הלוטש עיניו לצבא האדום הוא נזקק לזרוע הברזל השקופה של השירותים החשאיים. ארסנל הנשק הפוטנציאלי של הימין, אם היה כזה, הוטבע עם הספינה אלטלנה; הארסנלים של המהפכה האדומה נותרו מוכנים-ומשומנים בסליקים בקיבוצים.

המריבה בתוך תחומיה של תנועת העבודה בשאלת הקדימות, מעמד או עם, ובשאלת האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, הייתה אקוטית בהרבה מזו שבין מפא"י לימין נטול התשתית; אך כיאה לריב בתוך המשפחה, היא הייתה סבוכה וסמויה יותר. ברומן החדש של אמנון לורד ממחישה זאת למשל פרשת רצח ארלוזורוב ב-1933, האירוע שכונן את הקיטוב ימין-שמאל ואת הגמוניית השמאל ביישוב ובמדינה לאורך עשרות שנים ושמא עד עצם היום הזה. במסווה דק רומז הרומן, הבדיוני אך תיעודי-למדי, כי הנהגת תנועת העבודה ידעה מהרגע הראשון שיד הקומוניסטים שליחי ברית המועצות ברצח, אך נהנתה כל כך מהדבקתו לפעילי ימין ומהסרת הכתם מסביבתה הקרובה, שעשתה תמרוני ענק, מעל ומתחת לאדמה, לגונן על האשמים – תמרונים המפעילים נתח נכבד מעלילתו המותחת של הספר.

הרומן מתחקה אחר המתח הקומוניסטי-ציוני משלהי ימי 'השומר' עד ערב מבצע סיני, ומתגלגל מאוהלי גדוד העבודה דרך ברלין ומוסקבה והגולאג הסיבירי עד מרתפי הש"ב ומרתפיו של מכון פסיכואנליטי ירושלמי המתגלים ככסות למשהו אחר. דמות אחת המגלמת בתוכה את כל המתח הזה לתהפוכותיו היא גיבורו הראשי של הרומן, יחיאל לוקאצ'בסקי, בקיצור לוקאצ'ב, בקיצור גמור לוקא, המבוסס על דמות אמיתית. דמות-צללים של טרוריסט ושודד, מהפכן ומרגל, אסיר וחייל. האיש מעורב במעללים אידיאולוגיים ופליליים חשאיים של יוצאי השומר, מנהיג את פרישתו של גרעין שמאלי מגדוד העבודה לברית המועצות, ועד מהרה נופל בידיהם של מנהלי-העניינים באמת, אנשי הביון הסובייטי. זוהי דמות יצרית ומסוגפת בעת ובעונה אחת, איש הנושא בייסוריו את חוליו של השמאל הציוני-קומוניסטי ומקבל ייסורים אלא באהבה ואפילו ברצון.

המרקחת הספרותית של אמנון לורד מיוחדת במינה. לורד מתגלה כאן כבית לורדים שלם: עיתונאי, היסטוריון-חובב, כותב מגזיני, סופר, איש-רעים להתבדח בקוֹדים, פובליציסט, מבקר קולנוע וסוג של נוסטלגיקן ביקורתי – מכל פניו אלה מושפע אופיו של הרומן. לצד תיאורים ספרותיים המתאפיינים ביופי חריף ומקורי, ההווי התקופתי משוקע בספר בשלל רמיזות, דרכי ביטוי של הגיבורים ופנינות שנינה סמויות של המספר. ייתכן שיש יתרון לקורא הבקיא בכול, היודע תמיד לזהות איזו דמות במנעד שבין קובה ריפתין לדוד בן-גוריון מגולמת-למחצה בדמות בדיונית זו או אחרת ברומן, ופשרו של כל הסלנג מוכר לו מבית-אבא ומבית-הילדים. קורא זה ירגיש כמי שיושב עם המחבר על קערת גרעינים שחורים ומרכל על הסבים והסבתות שלהם. אולם גדול ממנו יתרונו של הקורא הישראלי הממוצע יותר, שייהנה לשעֵר בעצמו את פשרם של הביטויים, בעזרת ההקשר, וכך להוסיף את חדוות הניחוש והפענוח על ריגוש התגלגלותה של העלילה.