שורשים עבותים ופירות מתוקים

בתגובה ל"גיל ההתבגרות של החקלאות העברית" מאת אשר מאיר

מאמרו של אשר מאיר, המערער על חשיבות תרומתה הייחודית של החקלאות, מתבסס בחלקים רבים על הנחות שגויות. אני מבקש להציגן.

בפרק שכותרתו  "החקלאות – תמונת מצב" מתאר הכותב ירידה משמעותית בהיקף העובדים בענף כתוצאה טבעית של התפתחויות טכנולוגיות וכלכליות, היסטוריות וכלל-עולמיות. הירידה בשיעור המועסקים בחקלאות היא אכן מגמה טבעית הצפויה להימשך, אך אין משמעותה בהכרח ירידה במספר המתפרנסים מחקלאות. אוכלוסיית העולם גדֵלה, כלומר יש צורך ביותר מזון כדי להאכיל יותר פיות. משמעות הדבר שלמרות הקיטון בשיעור התוצר החקלאי מכלל התוצר, צפוי גידול אבסולוטי בכמות החקלאות. היקף העוסקים בה אמנם עשוי להצטמצם, אך הדבר אינו הכרחי והוא תלוי בפרמטרים רבים של יעילות הגידולים, שיפור המיכון ועוד.

המחבר מבחין בין חקלאות השדה לבין ענפי הרפת והלול, שלטענתו "זיקתם להתיישבות ולנוף הארץ זהה לזו של מפעלי תעשייה". קביעה זו מנותקת מהמציאות. השוואת ענפי הלול והרפת לתעשייה מוטעית: אי אפשר לכבות תרנגולת ולצאת לחופשת פסח כמו שמכבים מכונה במפעל. יתרה מכך, ענפי הרפת והלול מגדילים במידה ניכרת את ענפי גידולי השדה – שהרי יש להאכיל את בעלי החיים. כיום, כחצי מיליון דונם מעובדים למטרה זו.

אך הרבה מעבר לכך, עצם ההתייחסות לחקלאות כאל עוד ענף במשק היא מוטעית. תנאי הייצור בענף זה הם חריגים: הוא מושפע באופן ישיר מתנאי אקלים וקרקע, כרוך בסיכוני נגיפים ומחלות ועוד. הוא מתבסס על מיליוני דונמים של קרקעות – שעה שבענף התעשייה הקרקע הינה משאב חלקי בלבד. כותב המאמר מתעלם מכך כאשר הוא תוקף את ההסדרים "היקרים והמיותרים" של תמיכת המדינה בחקלאות, ובתוכם השתתפותה בפרמיות הביטוח החקלאי נגד נזקי טבע. סבסוד זה נחשב בקרב המומחים בעולם לכלי תמיכה "ירוק" שאיננו מעוות החלטות של יצרנים. הטענה כאילו הדבר גורם לחקלאים לנהל את משקיהם בסיכון יתר מבטאת חוסר הבנה בסיסי במהות הביטוח החקלאי מפני נזקי טבע, מזיקים ומחלות. הפיצוי שהחקלאי יכול לקבל מהביטוח הוא לעולם נמוך מן הגמול שהיה מקבל על מכירת תוצרת מִשקו אלמלא ניזוק. מנגנוני הביטוח מחושבים כך שימנעו מן החקלאים לקחת עודף סיכונים ועושים זאת באופן יעיל.

לביטול הסובסידיות והתמיכות בחקלאות הישראלית, כפי שמאיר מציע, עלולות להיות השלכות קשות על מעמדה בזירה העולמית כל עוד מדינות אחרות ממשיכות לתמוך בחקלאות המקומית שלהן בשיטות אלו. לטענת הכותב, התמיכה בחקלאות מזיקה למשק ומהווה נטל כבד ובלתי-מוצדק על הצרכן ועל משלם המיסים, בפרט משום שהחקלאות עצמה מהווה חלק זעום מהתוצר הלאומי. אלא שהחקלאות היא מגזר נתמך כמעט בכל המדינות המפותחות (בצורות ובשיטות שונות). הסיבה לכך היא שמדינות רוצות שתהיה להן חקלאות מקומית. האם בכל העולם טועים? נראה שלא. ברוב המדינות המערביות התמיכה בחקלאות אף גבוהה באופן משמעותי מזו הנהוגה בישראל. על פי מדד PSE של ארגון ה-OECD, המודד איזה נתח מהכנסות החקלאים נובע מתמיכות ישירות ועקיפות, ישראל תומכת בחקלאים רק בכ-10 אחוזים, כמחצית מהממוצע במדינות הארגון ובאיחוד האירופי.

בהקשר זה, גם טענות הכותב בפרק "חקלאות כתשתית לאומית: מזון והשפעה בינלאומית" אינן מבוססות דיין. נכון: ישראל, כמו רוב מדינות העולם, אינה מספקת את צורכי המזון של עצמה, במיוחד במדד הערך הקלורי. אבל האם רק הערך הקלורי הוא החשוב לנו? או חשובה גם האיכות ובריאות המזון לאורך זמן? קיומה של חקלאות מקומית היא תנאי לאספקה רציפה של מוצרים טריים לצרכנים המקומיים. מוצרים אלה ניתנים לייבוא גם היום, חלקם אולי אפילו במחיר נמוך יותר ממחיר הייצור המקומי; חשוב לציין שכיום אין מגבלות על ייבוא מוצרים (פרט לשיקולים פִֿיטוֹסָניטָריים, דהיינו ענייני מזיקים ומחלות צמחים), אלא הגנה מכסית נמוכה יחסית המאפשרת יבוא במחירים סבירים גם במכס. אבל האם ניתן להבטיח רציפות ייבוא במחירים סבירים לצרכן כל שנה? אם לא יגדלו מלפפונים בארץ, האם ניתן להבטיח שבכל רגע נתון יהיה מקור זמין לייבוא של מלפפונים? מה יקרה אם תהיה עליית מחירים פתאומית בחו"ל? מה יקרה אם יהיה מחסור נקודתי בארצות הייצור? הרי הן תדאגנה קודם כול לתושביהן. אם מגדל מלפפונים ייפגע מייבוא לאורך עונות רצופות, ולא יוכל להמשיך בעיסוקו, הוא לא יחזור לגדל מלפפונים. וכשיהיה כאן מחסור, נהיה בבעיה אמתית. ברוב מדינות העולם מייצרים את רוב התוצרת הטרייה באזור שבו היא נצרכת. הדבר הגיוני גם לנוכח עלויות ההובלה למרחקים ארוכים והשפעותיה הסביבתיות השליליות.

הטענה כי החשיפה לתחרות ללא הגנה "תחייב את המשקים החקלאיים להיות יעילים יותר", כלומר מעטים וגדולים יותר ורבגוניים פחות בגידוליהם, אינה מבוססת דיה. לגודל יכולים להיות גם חסרונות, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל. בהרבה שווקים בארץ (בנקאות, סיטונאות וכו') נוצרים קונצרנים גדולים מדי המנצלים כוח מונופוליסטי ואינם מביאים אל הצרכן את פירות ההתייעלות המובטחת. סביר להניח כי אם החקלאות תהפוך להיות שוק תחרותי קלאסי ישתלטו עליה בטווח הארוך בעלי עניין, וההנחה שהצרכן הישראלי ישלם הרבה פחות ויקבל הרבה יותר תושם לאַל. התארגנות של חקלאים בפטור מהגבלים עסקיים מקובלת בכל העולם וחשובה לשמירה על יחסי הכוחות בין החקלאים למשווקי התוצרת, ואין בה משום יצירת חשש להפקעת מחירים לצרכנים: הן לא קרה כך בכל שנות קיום מדינת ישראל.

בסעיף "עוצמה רכה" מגמד הכותב את יוקרתה הבינלאומית של ישראל בתחום החקלאות. לטענתו, "ישראל אינה 'מעצמה' של טכנולוגיה חקלאית במובן של מדינה שמוצריה חיוניים לחקלאות". ייתכן. ובכל זאת נזכיר את הטפטפות, שקשה לתאר את החקלאות המודרנית בלעדיהן, ואת ענף החלב הישראלי שבעקבותיו פותחה בארץ תעשייה של טכנולוגיות חליבה וייצור זִרמה. ייצוא התשומות החקלאיות עולה על מיליארד וחצי דולר בשנה: יותר מערך היצוא של תוצרת טרייה. יתרה מכך, כדברי פרופ' אלי פיינרמן, ראש מנהל המחקר החקלאי,  "בשנים האחרונות הולכים ומחריפים האתגרים הגלובליים הכרוכים באספקת כמות מספקת של מזון בריא לאוכלוסייה צומחת ולביקושים גוברים תוך התמודדות עם תופעות אקלימיות קשות והחובה לשמור על איכות הסביבה לדורות רבים. האתגרים הניצבים בפני ישראל – אתגרי אקלים מקצין ומתעתע, מחסור במים שפירים ובקרקעות זמינות – הופכים את המחקר החקלאי בארץ רלבנטי למדינות רבות. למעשה, ישראל היא מעין מעבדה טבעית גדולה לפיתוח חקלאי בגלל מגוון אזורי האקלים שלה, מגוון הקרקעות, מגוון סוגי המים והמגוון האקולוגי העשיר שלה. אין ספק כי קיים פוטנציאל רב להתאים את הידע והיכולות שפותחו בישראל (בעיקר לצרכים מקומיים) לצרכים גלובליים".

אשר מאיר ממשיך וטוען כי גם אם יש לישראל עליונות בטכנולוגיה חקלאית, "העליונות הזו אינה תולדה של התמיכות הממשלתיות". הנה דוגמאות אחדות המלמדות אחרת. ב-1973 הקצתה הממשלה תקציבים לפיתוח של זני ירקות שיתאימו לאקלים הארץ-ישראלי. פרופ' נחום קידר מהאוניברסיטה העברית זכה במענק מחקר גדול ובעזרתו הצליח להחדיר גן מעכב הבשלה, המצוי בעגבניית הבר הירוקה, לתוך העגבנייה המסחרית – ובצורה זו להאריך את חיי המדף שלה מיומיים-שלושה לשבועיים. כאשר חברת 'הזרע' עמדה על סף פשיטת רגל, היא קיבלה זכויות למכור זרעים של עגבניות שרי עם חיי מדף ארוכים והפכה להצלחה מסחרית מסחררת. במשך יותר מעשור שלטה החברה בתחום זרעי עגבניות השרי, על כל ההשלכות הכלכליות הנגזרות מכך. ללא התמיכה הממשלתית הראשונית במחקר הצלחה זו לא הייתה קיימת.

הדוגמאות הללו מהוות הוכחות היסטוריות לעובדה שאתגרים מקומיים, הקשורים לגידולים ולתנאים  של השוק המקומי, הם התשתית למחקר-ופיתוח ולחדשנות טכנולוגית בתחום. פיתוחים אלו לא היו יכולים להתרחש ללא תשתית של חקלאות איתנה ומבוססת, המאפשרת להבין את הצרכים, הקשיים והאתגרים בתחום ולנסות לפתור אותם. אם אי אפשר לעשות ניסויי שדה ולהוכיח הצלחה בשטח, אין דרך לפרוץ לשוק העולמי. לפיתוחים אלה, וכן להשקעות הפרטיות הרבות המגיעות לארץ בעקבותיהם, ישנה השפעה על כלכלת המדינה.

בהקשר זה, ההשוואה לחברת 'טבע' איננה במקומה. לטענת הכותב, "למקם חברות ישראליות בין החברות המובילות באמת בתחום [החקלאות] הוא שיגעון גדלות … השוק העולמי לתרופות החיוניות שמייצרת החברת הישראלית 'טבע' מגמד את השוק לכל מוצר ישראלי שהוא בתחום החקלאות – אך לא שמענו שהישגה העצום של חברת 'טבע' מקדם את ישראל בזירה הדיפלומטית". אלא שיש הבדל חשוב. המדינה לא מעוניינת למכור את הטכנולוגיה של 'טבע' למדינות או חבָרות אחרות, כי הן יתחרו בה ויגרמו לה הפסדים. לעומת זאת, יש מקרים רבים שבהם לא ייגרם נזק לחקלאות מקומית אם נספק למדינות אחרות הדרכה או נמכור להן טכנולוגיות שיכולות לשפר את החקלאות שלהן. גם היום חברות גלובליות העוסקות בתחום החקלאות והמזון שולחות לארץ את השדרה המובילה של אנשי המחקר-ופיתוח שלהן לחפש טכנולוגיות ופיתוחים חדשים, וישראל רק מרוויחה מכך במישור הכלכלי ובמישור המדיני כאחד.

האתגרים המרכזיים בייצור החקלאי בעולם דומים לאתגרי ישראל, ולכן הטענות בפרק "כלכלה וסביבה" אינן משכנעות. בעיית המדבור ובעיית המחסור במים כתוצאה משינויי אקלים הן בעיות עולמיות שישראל מתמודדת איתן באופן מוצלח במיוחד – כדי כך שהיא יכולה להביא את הבשורה לעולם, על כל ההשלכות הכלכליות הנגזרות מכך. כאן מפתחים חקלאות בקרקעות מליחות וזנים מיוחדים המותאמים לתנאי גידול קשים. טענה נוספת של הכותב, כי החקלאות פוגעת במשק המים, נשענת על מסמך רשמי מטעם שרי החקלאות של ה-OECD משנת 2016. הדבר נכון אולי במדינות אירופה. בישראל, החקלאות תורמת למשק המים. היא צורכת כ-90 אחוז ממי הקולחין, ובכך הופכת אותם ממטרד למשאב. בשני העשורים האחרונים התייעלה החקלאות במאות אחוזים בתחום צריכת המים. שיעור המים המושבים המשמשים לחקלאות הוא כ-60 אחוז מסך צריכת המים, והוא נמצא בעלייה כל שנה.

בניגוד לנאמר כי כל היתרונות הסביבתיים של החקלאות אינם משמעותיים, נציין כי לחקלאות תפקיד סביבתי ביצירת מסדרונות אקולוגיים, שטחים פתוחים, חידור מי גשמים, יתרונות נופיים, מורשת ועוד. התפקיד של התמיכות בחקלאות הינו לספק לחקלאים תמורה על השפעות חיצוניות אלו ולעזור להם להקטין את ההשפעות הסביבתיות השליליות שקיימות היום בחקלאות (וכבר עתה אינן עולות על התועלות). חשוב לציין כי בענפי החי, הנחשבים מזהמים יותר, נעשו שינויים טכנולוגיים, וכיום משקי החלב ויתר משקי החי כמעט שאינם מזהמים את הסביבה.

האמירה כי החקלאות אינה אטרקטיבית בהיבט התיירות שגויה אף היא. תחום התיירות החקלאית מתפתח מאוד בשנים האחרונות – בזכות חיבתם הגלויה של הישראלים לחיי הכפר והתעניינותם בחוויה החקלאית, וגם בזכות התמיכה והעידוד של משרד החקלאות.

כללו של דבר: ענף החקלאות הוא הרבה מעבר לעוד ענף כלכלי. לחקלאות ערך אידיאולוגי, תרומה חיצונית חיובית, ויתרונות בשמירה על השטחים הפתוחים ובאספקת מוצרים טריים בזמינות גבוהה לאזרחים.

אורי צוק בר הוא סמנכ"ל מחקר, כלכלה ואסטרטגיה במשרד החקלאות.

תמונה ראשית: Bigstock