שיחה עולמית, אוקטובר 2016

Getting your Trinity Audio player ready...

היתרון האסטרטגי של ירושלים

בגיליון יוני של כתב העת היוקרתי 'פ‏ורין אפיירס', שבהוצאת המועצה ליחסי חוץ בניו-יורק, הציע פרופ' מרטין קרמר נקודת מבט עולצת-משהו על מצבה האסטרטגי של ישראל. מצב המצטייר בעיניו כחיובי אפילו לאחר עידן הפאקס-אמריקנה במזרח התיכון. לדבריו, ישראל נהנית מפער איכותי על פני כל צירוף אויבים שאפשר להעלות על הדעת.

"התפיסה הרווחת בחוגים נרחבים, כאילו הישראלים חיים במצב מתמיד של אימה משתקת, מטעה את ידידיה של ישראל ואת אויביה כאחד", כותב קרמר. "מנהיגי ישראל זהירים אך בוטחים, אינם מִתְבַּהלים בקלות, ומשופשפים היטב במשחק המזרח-תיכוני. המנטרה החלולה שעל פיה הסטטוס קוו באזור אינו בר-קיימא מתקבלת אצלם באדישות גמורה. שרידותה של ישראל תלויה מאז ומתמיד בנכונותה לקיים את הסטטוס-קוו שיצרה, המוליך את אויביה לכניעה ולפשרה".

קרמר, המכהן כנשיא המרכז האקדמי שלם בירושלים, מוסיף כי "הישראלים נושפים בבוז כשארצות הברית רומזת שהיא מבינה את האינטרסים ארוכי-הטווח האמתיים של ישראל ואילו ישראל מבולבלת או מוכת-טראומה מכדי להבחין בהם. אף כי ישראל עשתה הרבה טעויות טקטיות, ברור שהאסטרטגיה שלה היא הצלחה מסחררת. לנוכח הרקורד המפוקפק של ארצות הברית בהגדרת האינטרסים שלה במזרח התיכון ובמימושם, קשה לומר דבר דומה על האסטרטגיה האמריקנית".

תמונה מלבבת זו של ישראל היא במידת מה תשובה למאמר אחר המופיע באותו גיליון, מאמר עקום-אף וחמוץ מאת עורך 'הארץ' אלוף בן. ישראל על פי בן היא מדינה הנתונה בקיפאון מדיני ובפיגור תרבותי; מדינה ששולטים בה פוליטקאים שיכורי כוח, רבנים גזענים, רוסים פשיסטים למחצה ומתנחלים משיחיים לחלוטין.

"קינות ונבואות זעם על השחתתה המוחלטת של ישראל הן מסימני ההיכר של מבקרי ישראל ושל אנטי-ציונים מושבעים כבר שבעים שנה", כותב קרמר, "אך לאחרונה הם שברו שיא חדש של ניתוק מהמציאות. נכון, ישראל השתנתה – אבל, חד-משמעית, לטובה. בכל מדד שהוא, ישראל גלובלית, משגשגת ודמוקרטית יותר מכפי שהייתה אי פעם".

"בשעה שהמזרח התיכון שוחה בנהרות דם של אלימות שבטית ודתית", הוא מזכיר, "המיעוטים בישראל שוכנים לבטח. בשעה שאירופה כורעת תחת נטל המהגרים המוסלמים הלא-רצויים, ישראל מקבלת בברכה אלפי עולים יהודים מאירופה. בשעה שמדינות ים-תיכוניות אחרות נאבקות בחובות ובאבטלה, ישראל משתבחת בצמיחה ובגל השקעות זרות".

http://tinyurl.com/hmtnd3w


תהליך השלום הוא מכשול לשלום

"הנחות כוזבות" עומדות ביסוד מאמציהם של האמריקנים להשכין שלום בין ישראל לפלסטינים. כך סבור פרופ' מייקל מנלדבאום מבית הספר הבינלאומי ללימודים מתקדמים ג'ונס הופקינס – והוא מפרק אותן אחת-אחת. מאמרו של מנדלבאום, המופיע בגיליון מאי של 'קומנטרי', מעובד על פי ספרו החדש 'כישלון במשימה: אמריקה והעולם בעידן שלאחר המלחמה הקרה'.

"ממשל אחר ממשל כושל בתהליך השלום, כי הם אינם מבינים, ואינם מרשים לעצמם להבין, שבלב הסכסוך מזדקר כברוש בערבת עשב הסירוב הפלסטיני לקבל ריבונות יהודית כלשהי במזרח התיכון", הוא כותב. "עמדתם של הפלסטינים מובעת בהתמסרותם למה שמכונה 'הסתה': תעמולת-השפלה בלתי פוסקת נגד היהודים וישראל, הכחשת הזיקה ההיסטורית של היהודים לירושלים ולסביבותיה, והתעקשות כי כל השטח בין הים לנהר שייך לערבים – תעמולה ההופכת את היהודים החיים שם לישות נתעבת הראויה לרצח ולגירוש".

לדברי מנדלבאום, הגישה האמריקנית ה"אורתודוקסית" לתהליך השלום מבזבזת את הנכס היקר ביותר שבידי הממשל, הלא הוא זמנם של פקידיו הבכירים, ו"נותנת בלא-יודעין רוח גבית לאסטרטגיה הפלסטינית הנוכחית, של חיסול המדינה היהודית באמצעות דה-לגיטימציה שלה". הוא מציע שהממשל האמריקני הבא יעבור מעסקי השכנת-שלום לעסקי "אמירת אמת".

ארצות הברית, הוא אומר, צריכה להכריז כי "כדי להגיע לשלום חייבים הפלסטינים לקבל עליהם את החוק הבינלאומי: ישראל היא מדינה לגיטימית שזכתה להכרה בינלאומית. הם חייבים לקבל את הנוהג הבינלאומי: ישראל היא מדינת-הלאום של העם היהודי, ומדינת-הלאום היא הצורה המקובלת להתארגנות פוליטית. הם חייבים לקבל את הנורמות המקובלות של ההגינות וההיגיון: ליהודים יש זכות לריבונות כמו לכל עם אחר. כדי להגיע לשלום נדרשים אפוא הפלסטינים לשנות את עמדתם מיסודה – לא פחות מכך". והוא מוסיף: הנשיא הבא צריך להעמיד כתנאי לחידוש המשא ומתן הודעה פלסטינית בדבר ויתור על מה שמכונה זכות השיבה".

מנדלבאום מסביר כי "באורתודוכסיה התהליך-השלומית, 'בעיית הפליטים' מקוטלגת כאחת מסוגיות 'פתרון הקבע' – בעיות שהן קשות כל כך, שאפשר לטפל בהן רק משייושבו כל הסוגיות הקלות מהן. אלא שההתעקשות על 'זכות השיבה' מבטיחה כי המשא ומתן ייכשל, שהרי משמעותה היא התעקשות פלסטינית על מה שאינו נתון למשא ומתן, קרי היעלמות ישראל – ובמשא ומתן כזה אין טעם אפוא להתחיל".

http://tinyurl.com/js9ruqw


מדוע מתרחקים יהודי אמריקה מישראל?

אליוט אברמס, לשעבר סגן היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית, התמודד בגיליון אפריל של כתב העת המקוון 'מוזאיק' עם השסע הגובר בין הישראלים לבין בני-הדוד היהודים-אמריקנים. נוסח עברי של המאמר המקיף הועלה באתר 'מידה'.

אברמס דוחה את המוסכמה הרווחת כי הבעיה הבסיסית היא אופייה של מדינת ישראל ומדיניות ממשלתה. "ישראל, כך אומרים, נעשית לאומנית וימנית יותר ויותר; 'הכיבוש' מחלל את הערכים הליברליים; ו'הממסד' היהודי-אמריקני, עם ארגוני ההגנה הישנים והמוכרים שלו והאפולוגטיקה הישנה והמוכרת שלהם, איבד מגע עם הדור הצעיר הסולד מהסיסמאות הציוניות העבשות ומהדרשות המקשישות על אחווה יהודית". אברמס מראה מדוע מוסכמה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות, וטוען שהסיבות להתרחקות נעוצות, כמעט כולן, בשינויים בקהילה היהודית האמריקנית עצמה.

בעזרת נתונים מסקר Pew, שפורסם לא מכבר ותיאר את פניה העדכניים של יהדות ארצות הברית, מראה אברמס שיהודי ארצות הברית, ובפרט הדור הצעיר, לא רק "התפכחו" ביחס לישראל – אלא עזבו את כל רכיבי הליבה של הזהות היהודית הדתית או האתנית, ואובדן הזיקה לישראל הוא רק אחד הרכיבים של התופעה.

"ייתכן", כותב אברמס, "שהסיבה העיקרית לנטייתם של הצעירים היהודים בארצות-הברית לעמדות יוניות יותר וביקורתיות יותר כלפי ישראל היא ששיעור ניכר מהם, הרבה יותר מכפי שהיה אצל הוריהם, הם ילדים לנישואי תערובת. לנישואים בין-דתיים יש בלי ספק השפעה על העמדות הפוליטיות והשקפת העולם של הילדים הנולדים מהם. יהודים אמריקנים צעירים שרק אחד מהוריהם יהודי הם לא רק ליברלים יותר מיהודים אחרים, אלא גם קשורים לישראל הרבה פחות. אין תמה אפוא כי העמדות כלפי ישראל והסכסוך הפלסטיני-ישראלי בתת-קבוצה זו באוכלוסייה היהודית האמריקנית שונות מאלו הרווחות אצל יתר היהודים בארצות-הברית".

מאמרו של אברמס מתייחס לשני ספרים שהתפרסמו לאחרונה על הנושא, מאת מייקל ברנט מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון ודב וקסמן מאוניברסיטת נורת'ווסטרן. הוא מציין כי בעיני יהודים אמריקנים רבים מאוד, "תיקון עולם" בדמות פעילות למען "צדק חברתי" הוא רכיב-זהות חשוב יותר משמירת מצוות או תמיכה בישראל. "יש מתח מובנה, לעתים חזק יותר ולעתים פחות, בין תפיסה זו של תיקון עולם לבין הצורך והרצון להגן על יהודים הנתונים בסכנה", הוא מסביר, ומצטט את ברנט: "וישראל הנוהגת יותר ויותר כמדינה אתנו-לאומית אינה היעד המושלם לכיסופים קוסמופוליטיים שכאלה".

אברמס חד כתער. "אדם שבחר להתנתק לגמרי מהקהילה היהודית המאורגנת, אינו משתייך לבית כנסת, מחשיב עצמו (במינוח של מחקר 'פְּיוּ') 'יהודי חסר דת', לא ביקר בישראל מעולם, התחתן עם גוי או גויה שלא התגיירו, אינו מגדל את ילדיו כיהודים – האם אנו באמת מאמינים שהסיבה לכך שאדם כזה מחובר לישראל פחות מהוריו היא ההתנחלויות ו'הכיבוש'? שדי בכך שמפלגת העבודה או מרצ ינצחו בבחירות כדי שהאיש ייעשה תומך נלהב של ישראל ויבלה בה את חופשותיו?"

והוא מסכם: ייתכן שהשסע בין יהודי אמריקה לבין ישראל יוסיף ויתרחב, ושהביקורת שלהם כלפיה תחריף. יש לפעול, בכל האמצעים, לסיכול המגמות הללו או למזעורן. אבל הבעיות שאנו מתמודדים איתן לא תיפתרנה בהטחת האשמה בישראל או בפוליטיקה שלה. הבעיות מתחילות אצלנו בבית, וכך גם הפתרונות".

http://tinyurl.com/zkl3ysg


איך יצר האסלאם את אירופה?

האסלאם, בכיבושיו בשחר ימיו, חילק את העולם הים-תיכוני לשניים – ועכשיו הוא שב ומעצב את יבשת אירופה. כך טוען רוברט ד' קפלן בגיליון מאי 2016 של 'האטלנטיק'. והוא שואל: בשעה שמיליוני מוסלמים נוהרים לאירופה, מה יוכל להיות הגורם שאירופה תתאחד סביבו, כפי שהייתה אז רומא?

קפלן, עיתונאי-היסטוריון ידוע ועמית המרכז לביטחון אמריקני חדש בוושינגטון, מסביר שעד לימי הביניים הציוויליזציה האירופית כללה את דרום-אירופה שלחופי הים התיכון, וגם את צפון אפריקה. כאשר כבשו המוסלמים את צפון אפריקה, במאות השביעית והשמינית, וסילקו משם את הנצרות כמעט לגמרי, הם פיצלו את המרחב הזה בין שתי ציווליזציות, נוצרית בצפון ומוסלמית בדרום. והים התיכון, כשמו, עמד בתווך, ושימש מעתה לא חוליה מקשרת אלא חומת הפרדה.

שיסוע העולם הים-תיכוני התניע לדברי קפלן את תהליך לידתו של "המערב" המוכר לנו, בצפון אירופה דווקא, תהליך שהתגלגל דרך הפיאודליזם והלאומיות אל הדמוקרטיה המערבית בת זמננו. אך תפקידו של האסלאם בהיסטוריה של ה'מערב' אינו מתמצה בתיחומה הגיאוגרפי של אירופה. גם איחודה של אירופה יצא לדרכו ההיסטורית עם התגבשות תפיסתה העצמית של הנצרות כ"אופוזיציה ההכרחית" לאסלאם – תפיסה ששיאה היה מסעי הצלב. זהותה של אירופה נבנתה אפוא במידה רבה כתחושה של עליונות על פני העולם המוסלמי שבגבולה.

"בעידן הפוסט-קולוניאלי, תחושת העליונות התרבותית של אירופה השתמרה בעזרת מדינות-המשטרה החדשות בצפון אפריקה ובלבנט. כל עוד כולאות הדיקטטורות הללו את עמיהן בגבולות הבטוחים שסימנו שליחי הקולוניאליזם האירופי, יכולים האירופים להרצות לערבים על זכויות אדם בלי לחשוש מניסויים מבולבלים בדמוקרטיה שיחוללו גלי הגירה. היעדר זכויות האדם בארצות ערב הוא שאפשֵר לאירופים להרגיש בעת ובעונה אחת עליונים על פני הערבים ובטוחים מפניהם.

אלא שעכשיו, ממשיך קפלן, "האסלאם עוזר לבטל את מה שהוא עזר פעם ליצור. הגיאוגרפיה הקלאסית משיבה את עצמה לחיים כשכוחות הטרור וההגירה מאחדים שוב את אגן הים התיכון, ומחברים בשנית את צפון אפריקה ואת הלבנט עם אירופה".

לדבריו, "מאות אלפי מוסלמים, שאין להם שום עניין להיות נוצרים, מסתננים היום אל מדינות אירופה הנתונות בקיפאון כלכלי, ומאיימים לערער את השלווה החברתית השברירית. האליטות האירופיות משתמשות זה עשורים ברטוריקה אידיאליסטית המתכחשת לכוחה של הדת ולכוחה של האתניות, אך כוחות אלה הם שסיפקו למדינות אירופה כל השנים הללו את לכידותן הפנימית שלהן עצמן".

תגובתה של אירופה, הוא אומר, היא "שִחזור מלאכותי של הזהויות הלאומיות-תרבותיות בקצוות הפוליטיים, מימין ומשמאל, כמענה לאיום מצד הציוויליזציה שעד לא מכבר אירופה שלטה בה. אף על פי שרעיון קץ ההיסטוריה, ועמו קץ כל הסכסוכים האתניים והטריטוריאליים, התגלה כפנטזיה, ההבנה הזו איננה תירוץ לנסיגה אל הלאומיות. הטוהר התרבותי שאירופה נכספת אליו לנוכח זרם הפליטים המוסלמים הוא פשוט בלתי-אפשרי בעולם שבו יחסי הגומלין הבין-אישיים רבים, מגוונים וסבוכים מאי-פעם".

סביב מה תוכל אפוא אירופה לשמר את זהותה? "אירופה צריכה למצוא דרך לשילוב דינמי של עולם האסלאם בתוכה, בלי לגרוע מדבֵקותה במערכת המבוססת על שלטון החוק שהתפתחה בצפון אירופה, מערכת שבה זכויות היחיד וחופש הפעולה שלו עומדים בראש מדרג הצרכים. אם פניה של אירופה לא יוסבו אל הערכים האוניברסליים, החלל יתמלא בשיטיון אידיאולוגי ובלאומנות גסה – וזה יהיה האות לקצו של 'המערב' באירופה".

http://tinyurl.com/zld6zxh


מה המדע אומר על להט"ב ובריאות הנפש?

הרבעון האמריקני 'ניו אטלנטיס', המתרכז בממשק שבין טכנולוגיה, מדע וחברה, מקדיש את כל גיליון הסתיו שלו, שראה אור כבר בסוף אוגוסט, לדו"ח מיוחד בן כמאה וארבעים (!) עמודים על "מיניות ומגדר", פרי עטם של שני מומחים בפסיכיאטריה מאוניברסיטת ג'ון הופקינס, לורנס מאייר ופול מקיו, שהראשון שבהם גם מתמחה במחקר סטטיסטי.

הדו"ח היומרני מבקש למפות שורה ארוכה של מחקרים מדיסציפלינות שונות, במטרה לעמוד על מאפייני בריאות הנפש הקשורים באוכלוסייה הלהט"בית. המחקר מחולק לשלושה חלקים: הראשון עוסק בעצם הנטייה המינית; השני בבריאות הנפש של אנשים בעלי נטיות שונות; והשלישי בנושא של זהות מגדרית – כלומר, הזדהות של אדם עם מין שאינו מינו הגופני (טרנסג'נדר).

"ההבנה של הנטייה המינית כמאפיין נתון, ביולוגי, של בני אדם – כלומר המחשבה שאנשים 'נולדים כך' – אינה נתמכת על ידי המחקר המדעי", קובעים החוקרים בפתח הדו"ח שלהם, קביעה שכבר מקימה עליהם ביקורת רבה. לדבריהם, הנטייה המינית היא נזילה ברוב המקרים; ופגיעה מינית בילדות היא נתון ביוגרפי המאפיין את הלהט"בים בשיעור שבין פי שניים לפי שלושה מאנשים בעלי נטייה מינית רגילה.

גם "ההשערה שלפיה זהות מגדרית היא מאפיין נתון של בני אדם, ושאדם עשוי להיות 'גבר כלוא בגוף של אשה' או להפך" – טענה מרכזית בקהילה הלהט"בית –  מדגישים החוקרים, "אינה נתמכת על ידי המחקר המדעי".

החלק השני של המחקר מביא נתונים כואבים על השכיחות הגדולה של בעיות נפשיות, אובדנות ודיכאון אצל להט"בים, ובמיוחד אצל טרנסג'נדרים. בשיח הלהט"בי מקובל לראות את המצוקה הנפשית כתולדה של הדרה חברתית ותו לא, אך המחברים אינם משוכנעים בכך. "יש ראיות – גם אם מוגבלות – שגורמי תעוקה חברתיים כמו אפליה או דעה קדומה תורמים לריבוי מקרי הבריאות הנפשית הלקויה בקרב להט"בים", נכתב שם, "אם כי יש צורך במחקרים איכותיים ארוכי טווח כדי לאשש את ראיית הגורמים החברתיים כמקור הבעיה".

הדו"ח מעורר כבר עתה עניין ובעיקר התנגדות רבה בקרב חוגים בארצות הברית התומכים במדיניות ציבורית המעודדת הכרה נרחבת בשכיחות ובטבעיות של חילופי זהות מגדרית ומינית.

ואכן, בסרטון שבו רואיין פרופ' מקיו, הוא הסביר שאחת ממטרות המחקר שלו היתה לעודד זהירות רבה יותר בטיפול בילדים צעירים המכריזים על היותם שייכים למגדר שלא אליו נולדו. "ההזדהות המגדרית של ילדים קטנים היא במילא נזילה מאוד, וכאשר המבוגרים מייחסים משמעות רבה מדי לאמירות כאלה של ילדים, הם עלולים לגרום להם נזק". לאור הנתונים הקשים על בריאות הנפש של אנשים המגדירים עצמם כבעלי זהות מינית חריגה, נראה שעידוד ילדים לזהויות כאלה הוא מעשה הרחוק מאד מטובת הילד.

http://tinyurl.com/jat96w2


הקמפוסים בשבי תרבות ההתקרבנות

הקמפוסים בארצות הברית – שבהם מבלים צעירים רבים את השנים המעצבות של חייהם – עסוקים בשנים האחרונות במאבקים בלתי-פוסקים סביב "מרחבים בטוחים, מיקרו-אגרסיות ואזהרות טריגר". הכוונה היא להגבלות קשות על צורות הביטוי של סטודנטים ואנשי סגל,  מתוך ראיית הקמפוסים כאזורים שבהם אסור לשום אדם לגרום לזולתו להרגיש אי-נוחות "רגשית" או "רעיונית" (בייחוד אם זולת זה משתייך לאחד המיעוטים המועדפים על הפרוגרסיבים, כגון שחורים והומוסקסואלים). השמעת רעיונות שאינם לרוחו של מי מקרב מיעוטים אלה, או אפילו אזכור מילים העלולות להעלות במוחו של איזה שומע אסוציאציות לא נעימות, נחשבים "מיקרו-אגרסיות" – מעשי תוקפנות בזעיר אנפין.

בעיני פרופ' אלן ג'ייקובס מאוניברסיטת ביילוֹר, "תרבות המיקרו-אגרסיה" הזו מצמיתה את הרוח האקדמית, חונקת את הדיון הפתוח, ומשעבדת את האוניברסיטאות ל"תרבות של התקרבנות" שלמידה רצינית אינה אפשרית בה.

ג'ייקובס, שמאמרו פותח את גיליון הקיץ של 'נשיונל אפיירז', מתאר כיצד משתררים על הקמפוסים "קודי דיבור מתארכים והולכים, ששובר עונשין קשה בצדם", כיצד "הפיקוח על הסטודנטים מחריף עוד ועוד", וכיצד מחויבים סטודנטים ואנשי סגל ב"אימוני רגישות לרבגוניות". בכל זה מזהה המחבר "הד מצמרר לתוכניות החינוך-מחדש של משטרי מאו וסטלין". כאשר אין מאפשרים למרצים ולסטודנטים לחלוק איש על רעהו ואף להעליב איש את רעהו, אומר ג'ייקובס, נוצרת לא "חמלה" אלא רק "מלחמה", המוחצת ומשתיקה כל דעה וכל יחיד שאינם מצייתים לכללי התקינות הפוליטית.

לדבריו, כדי להשתחרר מהשיח החדש הזה יש "לרענן את האוניברסיטה". הוא מייחל להשבת חובת לימודי ההומניסטיקה לכל הסטודנטים, באופן ש"ייצור אנרגיה אינטלקטואלית וישמר אותה". לדעתו, "עלינו להכיר בעוצמתם ובכוחם המעצב של הגזע, המגדר, הנטייה המינית והתרבות", וללמד "כיצד תרבויות שונות פועלות זו כלפי זו במציאות: בחילופי-גומלין בלתי-פוסקים של רעיונות, השקפות, חוויות וטכניקות".


קרדיט תמונה ראשית:bigstock

עוד ב'השילוח'

הרצל עכשיו
אל תשכחו את קלאוזביץ
אזרחות: (לא) פשוט ללמד

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *