שיחה עולמית, יוני 2020
|
Getting your Trinity Audio player ready... |
המשבר בעין העיתונות: סיבוב עולמי
ארה"ב | האומנם דרמה עולמית?
בגיליון 14 באפריל של 'פוריין פוליסי' הוזמנו 12 הוגים להביע את דעתם ותחזיותיהם באשר לעולם שאחרי מגפת הקורונה. בפתיח שהציג את אוסף הטורים הקצרים השוו עורכי המגזין בין המגפה לבין נפילת חומת ברלין ב-1989 והתמוטטות בנק ההשקעות להמן ברדרס ב-2008. מגפות, גם גדולות וקשות, לפעמים לא משנות הרבה בטווח הבינוני והארוך, וקשה לדעת אם הקורונה אכן ראויה להשוואה למהפכה הברלינאית שסיימה מלחמה ושינתה את אירופה. דווקא הקריסה של בנק ההשקעות מוול סטריט, שבעיקר זירזה מהלכים שהיו בוודאי קורים בסופו של דבר גם בלעדיה, היא אולי ההשוואה המוצלחת יותר.
רבים מכותבי הטורים הסכימו עם רוחו הדרמטית של הפתיח. סטיבן וולט מהרווארד טען שממשלות רבות ימשיכו להשתמש בסמכויות החירום שנטלו לעצמן גם אחרי שיחלוף האיום, והעולם יהיה פחות חופשי ופחות משגשג. רובין ניבלט מצ'טהם האוס כתב שזהו קץ הגלובליזציה וראשיתו של עידן של תחרות גיאופוליטית מרה, שתחליש את הנטייה לשיתוף פעולה בינלאומי. קישוֹר מהבובני מהמכון למחקר אסיה בסינגפור חזה שסין תעמוד בגלל המגפה במרכזו של סדר עולמי חדש, שיוביל גלובליזציה סינו-צנטרית במקום אמריקנו-צנטרית. ריצ'רד האס, נשיא המועצה ליחסי חוץ, קבע שמדינות רבות לא יצליחו להתמודד היטב עם המשבר, ויהפכו לנחשלות; שיחסי סין-ארה"ב ימשיכו להידרדר בגלל המגפה; שהאיחוד האירופי יתפצל. "משבר ששורשיו בגלובליזציה יחליש, ולא יחזק, את יכולתו של העולם להתמודד עם המשבר הזה עצמו", הוא סיכם.
היו גם גישות אחרות. שיבשנקר מנון מברוקינגס הודו טען ששיתוף הפעולה הבינלאומי עשוי דווקא להתגבר, בתור אחד מלקחי המשבר. ג'ון איקנברי מפרינסטון העלה את האפשרות שזרם נגדי של אינטרנציונליזם יפעל בניגוד לדעה הרווחת: ארה"ב ודמוקרטיות אחרות במערב יגיבו בתחילה בלאומנות גוברת, אבל בטווח הארוך "יצאו מקליפתן ויגלו סוג חדש של בינלאומיות מעשית ומגוננת".
אחד מ-12 ההוגים היה נשיא מכון ברוקינגס ג'ון אלן. בטורו הקצר הוא הביע את דעתו שלו – הוא הימר על הידרדרות ביציבות הבינלאומית ועל שפל כלכלי חריף – אבל גם כתב, בפתח דבריו, שכל אומה ואומה תפרש את המתחולל לפי ראות עיניה. "ההיסטוריה תיכתב בידי המנצחים במשבר הקורונה", הוא כתב. האומות שיגברו על המגפה, "בזכות מערכותיהן הפוליטיות והכלכליות הייחודיות או בזכות נקודת המבט הרפואית שלהן, יכריזו על ניצחונן על פני אומות שחוו תוצאה אחרת, הרסנית יותר. לאחדים זה ייראה כמו ניצחון גדול ומכריע של הדמוקרטיה, הרב-צדדיות והביטוח הרפואי האוניברסלי. אחרים יראו בכך הוכחה של התועלת הברורה בשלטון רודני החלטי".
ראש הממשלה ושר החוץ הסיני ג'ואו אנלאי צוטט במשך שנים כמי שאמר ב-1972, לנשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון, שעוד מוקדם לומר מה משמעותה של המהפכה הצרפתית. למעשה סביר יותר ששני המנהיגים שוחחו בפגישה ההיסטורית דווקא על מחאת מאי 1968 בצרפת, כמה שנים לפני כן. ובכל זאת, המילים "מוקדם לדעת" כנראה נאמרו. הלקח מהגרסה הראשונה והמוטעית של הסיפור הוא שגם מאות שנים אחרי המהפכה לא הושלמו כל השלכותיה, ולכן אי אפשר לשפוט אותה במלואה. כשפרפר מנופף בכנפיו בברזיל, הטורנדו עלול להכות בקנזס רק אחרי שנים רבות. אבל הלקח מהגרסה השנייה, והאמיתית ככל הנראה, הוא אולי שאנו רואים בעוצמה רבה מדי את המתחולל סמוך לזמננו שלנו. מהומות הסטודנטים בפריז ב-1968 גרמו לשארל דה-גול להכריז על בחירות ואף לברוח לזמן מה מצרפת; אבל הוא ניצח בבחירות הבאות, ומשטר הרפובליקה נותר על מכונו. גם אם ב-1972 היה קשה לשפוט את משמעותן המלאה של המהומות, היום ברור שלא הייתה להן משמעות רבה. לפעמים עטלף מנופף בכנפיו בסין וגורם לפריצת מגפה, אך חמש שנים אחר כך איש לא זוכר שזה קרה.
העולם הערבי | נחמת הנפט
היקפו של המשבר הכלכלי שגרמה מגפת הקורונה לא ברור עדיין, וכך גם מחירה היקר של ההתמודדות איתה, במישור הבינלאומי, הלאומי, המקומי והאישי. מדינות סגרו את פעילותן הכלכלית או הפחיתו אותה מאוד, הייצוא והייבוא פחתו, הצריכה צנחה, האבטלה זינקה. לרוב המדינות סייעה הירידה החדה במחירי הנפט, ולו בטווח הקצר, שהסירה דאגה אחת לפחות מסדר היום. במדינות אחדות ירידת מחירי הנפט גרמה דווקא להחמרת הבעיה, כמובן. ג'יהאד אזוּר, מנהל חטיבת המזרח התיכון ומרכז אסיה בקרן המטבע הבינלאומית, כותב ב'א-שרק אל-אווסט', במאמר "אל תיתנו למשבר להתבזבז" (30 במאי), על ההתמודדות עם המשבר במדינות שתחת "אחריותו", שחלקן מתבססות על ייצוא נפט. הממשלות השולטות בארצות הללו נמצאות בדרך כלל בעודף תקציבי, אך השנה צפוי להן גירעון תקציבי של 10 אחוזים מהתמ"ג, בגלל ירידת מחירי הנפט וההפרעות בכלכלה. מנגד, יבואניות הנפט בחטיבתו הכלכלית של אזוּר – ובהן מצרים, ירדן, מרוקו, פקיסטן וטוניסיה – נאבקות במגוון אתגרים כלכליים גם בימי שגרה, והנפט הזול הפוגע בחברותיהן הוא הנחמה היחידה שהביאה המגפה.
קרן המטבע מצפה להתכווצות בשיעור 1.7 אחוזים בקבוצת המדינות במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ולעלייה בסך כ-127 מיליארד דולרים בחוב הציבורי, שתגביל את יכולת התמרון וההתמודדות שלהן עם הקושי הכלכלי הצפוי. ועדיין, כל משבר ייגמר – ואחריו תבוא צמיחה חזקה. אזוּר קורא למדינות המזרח התיכון ומרכז אסיה להתמודד עם המשבר, אך במקביל לנצל אותו לקידום מהלכים שיועילו לכלכלה ויחזקו את הצמיחה שתבוא בעקבות השפל. רוב המדינות הללו מקבלות סיוע מקרן המטבע הבינלאומית; צמיחתן של הכלכלות המתפתחות לאחר המשבר חשובה להתאוששות הכלכלה העולמית כולה, ובקרן המטבע יודעים שקצב התאוששותן "תלוי בעוצמת התגובה המקומית והרפורמות שהן יובילו, וכן בפגיעותן המקרו-כלכלית", כפי שכותב אזור. כל המדינות ייפגעו בימי הקורונה; כולן יצטרכו להתאושש בעוצמה אחריה, אך על הממשלות לתכנן את ההתאוששות הזאת ולהתכונן אליה.
צרפת | ויו לה קורונה
מצב הרוח, האווירה ואפילו רוח התקופה משתנים במהירות בימי מגפה, משלב לשלב וממקום למקום. ב-14 במאי, לקראת סיומו של סגר טראומטי ולאחר מותם של כ-27 אלף צרפתים שחלו בקורונה, הציג המגזין הצרפתי 'לה פּואה' בשערו את תמונתו של גנרל שארל דה-גול ב-1945, בשחור לבן, מביט בנחישות אל עבר העתיד. כותרת כתבת השער מאת פרנסואה-גיום לורן הייתה "1871, 1919, 1945… ו-2020? כך קמה צרפת לתחייה". השנים ברשימה הן שנות סיומן של מלחמת צרפת-פרוסיה, מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. המגזין הצרפתי רואה במגפת הקורונה משבר קשה – אולי לא ברמה של המלחמות שעיצבו את הרפובליקה, אבל בהחלט כזה שידרוש שיקום בשנים הקרובות. לפיכך יש ללמוד מה שאפשר מתקופות שיקום קודמות – בעיקר בשאלה אם צרפת תנסה לשוב למצבה בטרם המשבר, או שמא תביט קדימה, ותתאים את עצמה לעולם החדש שיבוא אחריו.
בסיוע היסטוריונים מציג לורן את הגישות של משקמי צרפת לאחר שלוש המלחמות הללו – אחת שצרפת הפסידה בה לגרמניה, ושתיים שצרפת ניצחה בהן לבסוף, במחיר כבד. השנים שלאחר מלחמת צרפת-פרוסיה היו תקופת השיקום הגדול הראשונה של הרפובליקה (אחרי המהפכה ומלחמות נפוליאון לא היו מאמצי שיקום רציניים). המדינה איבדה את חבל אלזס-לורן שעבר לידי הגרמנים ושילמה הון עתק בפיצויי מלחמה, אבל התאוששה במהירות בעיקר באמצעות הסתמכות על האזרחים ועל הפרובינציות, שכל אחת מהן עשתה מה שהיה בידה כדי לשקם את ההרס, מתוך רוח גדולה של פטריוטיזם אל מול הגרמניוּת העולה. מערכת החינוך הקהילתי בצרפת נולדה אז כדרך לנצח את הגרמנים בקרב על החינוך.
ב-1919 ההרס היה גדול פי כמה. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה הבטיחה הממשלה לפצות את האזרחים על הנזק שנגרם להם, אך בסיומה לא היה לה כסף לממן זאת. גרמניה שילמה בפועל מעט מאוד מפיצויי המלחמה שהוטלו עליה, העלאת מיסים הייתה בלתי פופולרית ולכן בלתי אפשרית, ובריטניה סירבה להתיר לחברות גרמניות לפעול בשטח צרפת ובכך עיכבה את הפעילות הכלכלית המשקמת. הממשלה נאלצה להדפיס כסף וליטול חובות כדי לשקם את המדינה, והתוצאה הייתה אינפלציה.
היו דרכי מימון נוספות. עובדים זרים – מסין, מפולין, מצפון אפריקה – הגיעו לצרפת וסיפקו כוח עבודה זול. כפרים גייסו תרומות פרטיות לשם בנייתם מחדש של מגדלי פעמונים שהגרמנים החריבו. משפחת רוקפלר מימנה את שיפוצה של קתדרלת ריימס, שנפגעה מהארטילריה הגרמנית. צרפת הציגה את עצמה כקורבן של הברבריות הגרמנית, והאהדה הביאה כסף. אבל למרות הסיוע הממשלתי, האזרח הקטן ו-2,300 "קואופרטיבי שיקום" שהוקמו בצרפת התקשו להשיב את המדינה לפריון שהיה לה לפני המלחמה, בגלל לחצי האינפלציה. רק ב-1928, עשור אחרי שביתת הנשק, שבה צרפת לרמת התוצר שהפיקה ב-1913.
נזקי מלחמת העולם השנייה היו גדולים עוד יותר מנזקי הראשונה. 20 אחוזים מהבתים בצרפת נפגעו, וכך גם 9,000 גשרים ומאות תחנות רכבת, "אבל אסור לשכוח את מצבה של כלכלת צרפת לפני פרוץ המלחמה: עיכוב המכניזציה החקלאית, ציוד תעשייתי מיושן", כותב לורן. לא רק הצבא קפא על השמרים בין המלחמות. לכן ב-1945 צרפת ביקשה להמציא את עצמה מחדש, ולא רק לשוב אל העבר. עוד בזמן המלחמה, בשנים 1942–1943, קרא שארל דה-גול למהפכה אנטי-ליברלית, סוציאליסטית, שתבטיח לכל אזרח "שכר, מזון, דיור, פנאי, היגיינה", ובקיצור, מדינת רווחה.
לאחר שחרור צרפת קופת האוצר הייתה ריקה לגמרי וההתלהבות בקרב הציבור – כולל 6 מיליון חסרי דיור – הייתה דלה. החלטה גורלית, לפי לורן, הייתה הכרעתו של דה-גול לזנוח את תוכנית הצנע של שר הכלכלה פייר מנדס ולקבל את הצעתו של שר האוצר רנה פלוון: לקדם שיתוף פעולה עם ארגוני העובדים, להטיל "מס סולידריות" על העשירים ולהוביל כלכלת תמרוץ ממשלתי. המימון לא הגיע כמובן ממס הסולידריות, שהכניס מעט מאוד כסף, אלא מהלוואות והשקעות, בעיקר מארצות הברית, בתמורה להסכם סחר חופשי. תוכנית מרשל הזרימה לאירופה השקעה שוות ערך ל-150 מיליארד אירו כיום. צרפת קיבלה מתוכנית מרשל מימון גדול פי שניים מזה שקיבלה גרמניה, והשתמשה בכסף לקניית ציוד חקלאי, לבניית דיור מוזל, לשיקום ערים הרוסות כמו דנקרק, קאן ולה-האבר, ולהשלמת סכר גניסייה, "הניאגרה הצרפתי", על הרון הזורם במזרח. ובכל זאת, התוצר הצרפתי חזר רק ב-1954 לרמתו ב-1929, ערב השפל הגדול.
איך אפשר להשוות בין משבר קצר, בן כמה חודשים, אולי שנה-שנתיים, עם כמה עשרות אלפי מתים, ובין מלחמות הענק ההרסניות של 1870–1945?
לורן מסביר שכמו לאחר המלחמות, גם כיום "החוב ענק, האוצר ריק, המצב הכלכלי השביר של רבים מהעסקים הקטנים הוא ברור – ועמנואל מקרון מבטיח מדינת רווחה חדשה". אבל הוא מזהיר שבסיומו של משבר מוכרחים להביט אל העולם שיבוא בעקבותיו. יכולתה של צרפת להסתמך על הלוואות בגיבוי האיחוד האירופי תעזור לה "לנקות" את העבר, לסגור עסקים כושלים, לאפשר לעובדים ליפול אל רשת הביטחון הכלכלית לזמן מה, ואז לעודד את "תעשיות המחר – בינה מלאכותית, הדור החמישי בסלולר, סיבים אופטיים". הכול תלוי בשאלה אם הצרפתים יפשילו כעת את שרווליהם, ויהיו מוכנים לצעוד קדימה במקום לשוב לאחור.
הונגריה | החיצים לבריסל
כמו כל משבר כלכלי, גם משבר הקורונה הגביר את המתחים הידועים והמוכרים בין המדינות העשירות והחזקות באיחוד האירופי לבין המדינות העניות והחלשות יותר – בין המרכז של האיחוד ובין הפריפריה. בעיני אנשי ימין במדינות כמו הונגריה, פולין, סלובניה ואפילו איטליה, המגפה היא הזדמנות לרענן את מאזן הכוחות, ולשם כך הם נוקטים צעדים חריפים שמנומקים ברטוריקה חריפה עוד יותר.
"ההבנה של מדינות האיחוד שטוב יותר שיעזרו לעצמן, בלי הצורך במתווך, תשנה את היבשת אחרי המגפה", כתב העיתונאי יוז'ה בישצ'אק במגזין 'מנדינאר' ההונגרי, במאמר "בואו נחזור לשורשים שלנו". ההאשמות שביטא הן אלו המוטחות בבריסל דרך קבע מפי עיתונאים ופוליטיקאים רבים מן הימין: לדבריו, האיחוד מונהג בידי בירוקרטים מרקסיסטים המקדמים הגירה וחורבן כלכלי במטרה ליצור הנהגה עולמית (בהובלת ג'ורג' סורוס, כך נטען לעיתים קרובות). התיאוריות הללו, המאשימות את האיחוד בקשר המנוהל ביעילות רבה שמטרתו להשמיד את התרבות האירופית, סותרות חלקים אחרים בטיעון של בישצ'אק, ובפרט את הביקורת על חוסר היעילות של המנהלנים האידיאולוגים במוסדות האיחוד.
זהו מאפיין מוכר של תיאוריות קונספירציה: הן מתבססות על ההנחה שהקושרים יעילים מאוד ומרושעים, אך באותו הזמן כושלים, מנוונים תרבותית ומוסרית, ותמימים או "אידיוטים שימושיים" המנוצלים בידי האויב, יהיה מי שיהיה. בישצ'אק משווה את אירופה כיום לקיסרות הרומית המערבית, שהתמוטטה לדבריו על רקע מגפות אבל לא בגללן, אלא בגלל שקיעה תרבותית, אובדן דרך והזנחת הגבול. "בתנאים כאלה לא קשה לערב רב של ברברים לכבוש ארץ", הוא קובע. אך הוא לא מזכיר שום מזימה זדונית שנרקמה בליבה של האימפריה וחתרה ביעילות להפלתה.
אפשר לפקפק ברטוריקה המוגזמת והמופרכת, שמבוטאת גם מפי מנהיגים ברחבי אירופה, אך עצם קיומו של הרגש הזה בארצות מרכז ומזרח אירופה – שדווקא נראה שהתמודדו היטב עם המגפה בראשיתה – מערער את יציבות האיחוד. צעדי הסגר והמגבלות החברתיות, לצד המחלוקות בשאלת התמרוץ הכלכלי ואופן המאבק בדפלציה הצפויה, רק יעמיקו את הדרישה לשוב לגבולות הישנים, כותב בישצ'אק, וחוזה שהמגמה תתפשט גם למדינות בליבו של האיחוד – איטליה השוקלת "איטלֶקְזִיט", צרפת המעודדת רכישת מוצרים מקומיים ולא אירופיים, וגרמניה המשתדלת לשמור את הציוד הרפואי שלה אצלה ואינה ממהרת לחלוק אותו עם אחרים. "לא מבקרים איש על אנוכיותו, וטוב שכך", הוא קובע. אירופה החדשה תצמח על יסודותיהן של מדינות ריבוניות החיות בדו-קיום וסוחרות זו עם זו, ו"רק כך יוכל האיחוד האירופי לשרוד".
בישצ'אק מתאר את משבר הקורונה במונחים מוגזמים, ואף נדרש לדימוי פרשי האפוקליפסה. אבל המגפה אינה קץ העולם. האיחוד האירופי יכול לשרוד ממנה, ממש כמו שכל מדינה ומדינה צפויה ככל הנראה להצליח לעבור את המשבר, גם אם במאמץ מה, ולהשתקם במהירות. אבל המחשבות שהוא מביע דווקא כן מאיימות על האיחוד, מתפשטות באגפים המזרחיים והדרומיים של היבשת ופולשות גם לגרמניה וצרפת עצמן – אתגר חמור בבירור שבריסל תידרש להתמודד איתו בשנים הקרובות.
אוסטרליה | שתיקת השאננים
מדינת היבשת-אי העשירה, המשכילה, המוגנת ובעלת האמצעים הטילה על תושביה סגר מקיף וחמור למדי בתגובה להתפרצות הקורונה. מגוון מגבלות מסע הוטלו במהלך חודש מארס, ומגבלות התכנסות וקרבה הוטלו בסופו. ממשלות המדינות האוסטרליות הטילו מגבלות משל עצמן, כולל סגירת עסקים לא חיוניים, חופים ופארקים, ואפילו אסרו על מעבר לא מורשה בחלק מהגבולות שבתוך אוסטרליה הפדרלית עצמה.
התושבים צייתו בלי ערעור ומחאה ניכרים, מפחד המגפה ומחשש למוות המוני. התוצאות לעת עתה חיוביות: מעט יותר מ-100 מתים נרשמו במדינה, ואת מספר החולים הנוספים בכל יום אפשר למנות על אצבעות יד אחת. אבל אליסטר קרוקס, באתר ה'קוודראנט' האוסטרלי (14 במאי), מקונן במאמר "הבלורית הלאומית, שם כדי להימשך" על היעדר הביקורת והמחלוקת בחברה האוסטרלית השאננה. לדבריו, חבריו האזרחים קיבלו בשתיקה ובהסכמה את המגבלות החמורות שהטילה עליהם הממשלה, בהתאם להמלצות מומחים שאין שום סיבה להאמין למומחיותם; קצת יותר חילוקי דעות היו בריאים יותר לחברה, לדעתו, גם אם היו גורמים למחלת הקורונה להתפשט מעט יותר.
בארה"ב, הוא טוען, אמריקנים רבים צייתו להוראות הבידוד העצמי. ובכל זאת, היו גם רבים שמחו מחאה נמרצת. הוא מהרהר בקנאה בתושבי קליפורניה שיצאו להפגין נגד הסגר, בטקסנים שהעדיפו ללכת לכלא מאשר להתנצל בפני שופט על כך שפתחו את העסק שלהם, ובתושבי מישיגן שהסתערו על בניין הקפיטול בבירת מדינתם, חמושים ברובים, במחאה על ההחלטות החד-צדדיות של הממשלה המשפיעות על חייהם בלי כל התייעצות איתם.
באוסטרליה לא קמה מחאה מובהקת כזו, גם לא בשוליים. מה גורם להבדל הזה בין שתי האומות? במעט פשטנות, קרוקס טוען שהזיכרון ההיסטורי של מלחמת העצמאות האמריקנית ושל מלחמת האזרחים ממשיך להזין את האמונה של אזרחי ארה"ב בכך שיש ערכים ששווה להגן עליהם, למות למענם ולהילחם להשגתם באופן לא תרבותי ולא מנומס. "קל ללעוג לאמריקנים ולזלזל בתרבות כלי הנשק שלהם", הוא כותב, "אבל איני יכול שלא לחשוב שעקבות העקשנות שנותרו מאז ישרתו אותם טוב יותר" מהגישה של האוסטרלים הבטוחים בממשלתם, שארצם נוסדה בידי "אסירים מורשעים שהעדיפו את הציות על פני ההלקאה בשוט".
למעשה רוב האמריקנים נהגו ממש כמו רוב האוסטרלים ולא נאבקו בהוראות הממשלה, שנראו הגיוניות בעיניהם. ובכל זאת, ברור שהציבור האוסטרלי מעולם לא בחן את ממשלתו במבחני האש שהאמריקנים – ולו מיעוט מהם – בחנו בהם את ממשלותיהם. השאלה היא מה היה קורה אילו נתנה הממשלה הוראות שאינן הגיוניות בעיני רוב האזרחים. קרוקס חושד, כנראה, שרוב האמריקנים היו מתקוממים, אבל בני עמו האוסטרלים היו ממשיכים לציית בשקט. זה, לדבריו, האיום האמיתי על חירותם.
