שיחה עולמית, נובמבר 2020
|
Getting your Trinity Audio player ready... |
הסיפור האמיתי של העבדות
ויכוח אמריקני ייחודי מתחולל לאחרונה בתקשורת האמריקנית בעקבות גיליון של מגזין יום ראשון של הניו-יורק טיימס, שיצא לאור בקיץ 2019. בגיליון המיוחד, שכונה "פרויקט 1619" והובל על ידי העיתונאית ניקול האנה-ג'ונס, נטען שיסודה של ארצות הברית אינו בהכרזת העצמאות ב-1776 אלא בהבאתם של 20 עבדים אפריקנים לג'יימסטאון שבמושבה הבריטית וירג'יניה באוגוסט 1619. הכתבות והמאמרים הדגימו כיצד העבדות והגזענות נגד השחורים היו כוחות שורשיים בקיומה של ארה"ב, מהיווסדה ועד היום. בגיליון עצמו ובחודשים שאחרי פרסומו קראו חלק מהכותבים ל"שילומים" מידי האמריקנים הלבנים לאמריקנים השחורים, בתור פיצוי על ניצולם הממושך.
מאז הפרסום היסטוריונים הפריכו פרטים וכללים שהופיעו בגיליון, ומגוון הוגים מחו על הרעיונות שעמדו מאחורי המיזם ועל המסקנות שנבעו ממנו. בין המבקרים בעת האחרונה היה גם ברט סטיבנס, בעל טור בטיימס עצמו; הוא עסק בשינויים שנערכו בגרסה שפורסמה באתר העיתון, ושינו משפטי מפתח בגיליון; הוא טען שהם מייצגים תיקון בלתי מוצהר, שאינו עומד בכללי האתיקה של העיתון. היו שקראו לשלול מהעיתון את פרס הפוליצר שזכה בו על אותו גיליון מיוחד.
בגיליון אוקטובר של כתב העת סיטי ג'ורנל מציעה קיי חיימוביץ ממכון מנהטן מסגרת חשיבה מקיפה להבנת שגיאתו של הפרויקט העיתונאי. במאמר "רעה במיוחד – אבל לא אמריקנית במיוחד" היא סוקרת את תולדות העבדות ברחבי העולם, ומסבירה מהו באמת ייחודה של העבדות באמריקה. מתברר שייחודה אינו נעוץ בעצם קיומה או במידת אכזריותה, שהיו דוגמתן בכל רחבי הגלובוס, ואפילו לא בהתמקדותה בגזע השחור.
חיימוביץ שוטחת בפני הקוראים יריעה היסטורית רחבה, המתחילה בעולם העתיק – שוּמר, בבל, סין ומצרים – ומסתיימת בימינו אלה. אכן, לפי הערכות יש אפילו כיום כמיליון עבדים ברחבי העולם, רובם נשים וילדים. העבדות הייתה חוקית באתיופיה עד 1942; בערב הסעודית עד 1963; במאוריטניה עד 1980. לפי הבי-בי-סי, החוק המאוריטני לא נאכף היטב: כ-15 אחוזים מהאוכלוסייה עדיין משועבדים. עבדות קיימת גם בסודאן וברחבי עיראק וניגריה.
ברוב תולדות האנושות, העבדות הייתה עניין יומיומי שאיש לא הרהר על מוסריותו. חוקי חמורבי, התנ"ך, הפילוסופיה היוונית, הברית החדשה ותורת מוחמד התייחסו אליה כלגיטימית. "עבדים נאלצו לעשות את העבודה הפיזית הקשה שנדרשה לבנייתן ולאחזקתן של ערים ועיירות", כותבת חיימוביץ. "בירוא יערות, סלילת כבישים, בניית מקדשים וארמונות, חפירת סלעים והובלתם, חתירה בספינות משוטים", וכמובן לחימה בקרב. רק הרחק בעתיד יימצאו דרכים זולות יותר ואכזריות פחות לעשות את כל המלאכות הנחוצות הללו.
"בעולם הקדם-מודרני, לא הייתה חלוקה נקייה בין בעלי עבדים מרושעים לקורבנותיהם התמימים", מוסיפה חיימוביץ. האירים היו בעבר מגדולי סוחרי העבדים באירופה; אך כשהגיעו הוויקינגים לחופי אירלנד, המשעבדים הפכו למשועבדים. כשהשבטים הסלאביים (שנותרו עד היום מקור המילה האנגלית לעבד, slave) ששועבדו בידי הוויקינגים התגברו על משעבדיהם, הם לקחו לעבדים לא רק את הוויקינגים אלא גם את היוונים. בקרב ילידי אמריקה הייתה כמובן עבדות עוד לפני שהגיעו אליה האירופים, עבדות שהייתה מלווה גם בקורבנות אדם. חלקה של אפריקה לא חסר: מוסלמים מצפון אפריקה הרחיקו לעומק היבשת כדי להביא עבדים אל שוקי העבדים בקהיר ובקונסטנטינופול, ומיליוני עבדים אפריקנים נשלחו אל הפרסים.
וכן, הייתה גם "עבדות לבנה". ב-1619, כשהעבדים האפריקנים הגיעו לחופי ג'יימסטאון, "פיראטים אלג'יראים וטוניסאים… פשטו על כפרי החוף בים התיכון והאוקיינוס האטלנטי כדי להשיג עבדים שהיו במקרה לבנים". חופי ספרד ואיטליה ננטשו: התושבים נשבו בידי סוחרי העבדים או נמלטו מבתיהם מפחד שכך יקרה. מחבר 'דון קיחוטה', מיגל סרוונטס, היה אחד העבדים האלה: במשך חמש שנים הוא שועבד בידי האלג'יראים. עשר ספינות אמריקניות נתפסו – אחרי שארצות הברית נוסדה! – ונוסעיהן הלבנים, ממוצא אירופי, נמכרו לעבדות לכל חייהם.
אכזריותה של העבדות באמריקה לא הייתה רבה מאכזריות העבדות באינספור מקומות אחרים, אף שבזמנים מסוימים ובקרב עמים אחדים בתולדות האנושות היו זכויות לעבדים, ואפילו עצמאות מוגבלת. רק במאה ה-18, כותבת חיימוביץ, בעקבות הנאורות החילונית והלהט הדתי של הקווייקרים ולאחר מכן הנוצרים האוונגלים, החלה התנועה לביטול העבדות – המצאה לבנה ומערבית דווקא. וכאמור, פיתוח הכלכלה המודרנית ואחר כך התיעוש היו כוח מניע חשוב בתהליך הזה.
גם אופייה הגזעני של העבדות באמריקה אינו שונה ממה שהתחולל במקומות אחרים. היוונים הקדמונים שעבדו ברברים, הנוצרים הצדיקו שעבוד פגאנים, והמוסלמים – כופרים. הסינים שעבדו כל מי שהגיע לידיהם, רק לא בני האן. אבל "היתרון של בעלי העבדים [באמריקה]… היה שהגזע נראה לעין", טוענת חיימוביץ. קל לשעבד אוכלוסייה בולטת כל כך, ולתפוס עבדים נמלטים.
ייחודה של ארצות הברית היה דווקא אחר: מאז הקמתה היה ברור שקיום העבדות בה סותר את יסודות המדינה; ומנגד, היה ברור שגם מחברי החוקה ומגילת הזכויות אינם חזקים דיים לבטל את מעורבותם בעבדות, שלא לדבר על חיסולה בקרב חבריהם האזרחים. בארצות הברית במאה ה-19, אפילו עבדים משוחררים היו לפעמים בעלי עבדים. "כל אדם כיום יחטא בהיבריס אם יניח שלו עצמו", לו חי בעת ההיא, "היו החזון, עצמאות הדעת והלב או אפילו אוצר המילים המוסרי כדי לעמוד לצד המלאכים", טוענת חיימוביץ.
מלבד כל טעויותיו בניתוח תולדות העבדות באמריקה, מגזין הניו-יורק טיימס התעלם מההיסטוריה הארוכה והמורכבת הזאת של העבדות. הדברים אינם חדשים; אנחנו יודעים אותם זה מאות שנים. העבד הנמלט ופעיל זכויות האדם מהמאה ה-19 פרדריק דאגלס הכיר בכך, כשאמר שהאבות המייסדים "היו גדולים בזמנם ובדורם": הוא הבין היטב, כותבת חיימוביץ, את "תדירות האכזריות האנושית – ואת נדירות החירות".
שדים באספמיא: מערערים על המלוכה המאחדת
סכסוך פוליטי חריף ועמוק, שקורע את העם, עלול להיות קשה לריפוי. המתחולל לאחרונה בספרד מלמד אותנו שגם אם נדמה שהפצע התאחה, הוא עלול להיפתח בקלות, ואפילו להתחיל שוב לדמם.
מותו של פרנסיסקו פרנקו, ה"קאודיו" של ספרד בין 1939 ל-1975, אִפשר לעם הספרדי להניח את העבר מאחור ולהמשיך אל העתיד. כינון המלוכה מחדש, חידוש החוקה וביזור הסמכויות למחוזות היו הצעדים הטכניים העיקריים ביסוד ההסכמה הדמוקרטית שהושגה אז במדינה. מלבד אלה נקטו הכוחות הפוליטיים והאזרחים עצמם צעדים תודעתיים של סליחה ושכחה, שורשי הפיוס הגדול של 1978. 42 שנים עברו, וכעת מסתמן מרד הדרגתי, כרסום עקבי ומכוון, בהסכמה הלאומית ההיא.
חורחה גוֹנְסָלֵֶס-גִיאַרְסַה, חוקר במכון סִיבִיסְמוֹ ("הרוח האזרחית") במדריד, מזהיר את הספרדים מפני הכרסום המהפכני הזה, שעלול לעבור מתחת לרדאר. מאמרו "ספרד עוברת חילופי משטר. האם הספרדים יתעוררו ויזהו את האיום?" הופיע בכתב העת האמריקני השמרני המקוון יוּמֶן אִיוֵונְטְס (19 באוקטובר). לדברי גונסלס-גיארסה, בעת האחרונה שבים כוחות פוליטיים בספרד ומעוררים את רוחות מלחמת האזרחים של 1936–1939, שקדמה לשלטונו של פרנקו. במשך שלוש שנים קרעה את ספרד מלחמת אח באחיו, ושדיה עדיין רודפים את הספרדים. הפוליטיקאים הללו גם מערערים את הזהות הלאומית המאוחדת של ספרד המודרנית, ופוגעים בסמל הגדול ביותר שלה, בית המלוכה האהוד למדי.
שלוש שנים לאחר מותו של פרנקו נחתם מעין חוזה בין ימין לשמאל במדינה: שני הצדדים לקו באמנזיה מרצון, למען הפיוס הלאומי. המעבר משלטון פרנקו למונרכיה החוקתית החדשה דרש משני המחנות לוותר על משא ומתן שעוסק בעבר, על פיצוי וענישה, ולחשוב על העתיד בלבד. הם הותירו את הכתר בידי חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד, שהיה ביחסים טובים עם פרנקו. "על אף הרושם של המשכיות משטר פרנקו, רוב הספרדים עודם נאמנים למלך", כותב גונסלס-גיארסה. 70 אחוזים מהם תיארו את תפקיד המלך כ"חשוב" בסקר של חברת סיגמה דוס בתחילת אוגוסט; מעניין לציין שהסקר הזה עסק בחואן קרלוס, המלך בדימוס ששערוריות עוטפות אותו זה שנים. בנו פליפה השישי, שעלה על כס אביו לאחר התפטרותו ב-2014, אהוד אפילו יותר.
בית המלוכה הוא מוקד אחדות ספרדית מסוג אחָד. מוקד אחֵר נדמה מנוגד לאחדות: ביזור הסמכויות לקהילות האוטונומיות. העושר הלשוני, התרבותי וההיסטורי של ספרד התבטא מאז 1978 במתן סמכויות לפרלמנטים אזוריים עצמאיים, בלי להטיל ספק בלאומיותם הספרדית של התושבים. לביזור הכוח הזה נדרשה הסכמה של אזרחי ספרד באמצעות נציגיהם, ולפי גונסלס-גיארסה היה בכך יותר מאשר הליך טכני. העם הספרדי ביקש את הביטוי המקומי, כחלק מלאומיותו הכוללת.
בלאומיות הזו יש גם סיפור היסטורי משותף, זיכרון לאומי של מלחמת האזרחים ההיא. רוב הספרדים, טוען גונסלס-גיארסה, מבינים שבמלחמת אזרחים שבה הייתה יד איש באחיו אין טובים ורעים, וכך יש להתייחס אליה. אבל כעת ממשלת מיעוט שמאלנית חותרת תחת יסודות 1978. שיקולי הקואליציה דחקו בממשלה שמובילה מפלגת השמאל PSOE לחתור לחון בחוק מיוחד את תריסר יוזמי הכרזת העצמאות הקטלאנית ב-2017, שנגזרו עליהם עונשי מאסר ארוכים, בין תשע ל-13 שנים. חוק זה יערער על מעמדם של בתי המשפט, וגם יעודד ניסיונות בדלנות נוספים.
הממשלה נגררת אחר מדיניותו של פבלו איגלסיאס, קומוניסט מוצהר העומד בראש מפלגת השמאל הקיצוני פודמוס. בנאומיו מתייחס איגלסיאס למלחמת האזרחים במונחים מחנאיים, ומעורר רגשות שנקברו ב-1978 במכוון, במודעות מלאה ומרצון. הוא אף קורא ל"התקדמות לעבר אופק רפובליקני". "ההצהרות הללו, המנוגדות בעוז לחוקי המדינה, מבהירות כמה הרחיקו לכת הרטוריקה והכוונות של האוחזים בכוח", קובע גונסלס-גיארסה.
דחיקתו של המלך מטקס השבעה של קבוצת שופטים חדשים הייתה מהלך מעשי ראשון שהבהיר את עמדתה של הממשלה כלפי מוקד ההסכמה הלאומית שהתבססה לפני 42 שנה. מפלגות הימין כמובן מוחות בזעם, אבל גונסלס-גיארסה קורא גם לעם הספרדי להתעורר.
חינוך ממלכתי ופרטי בהודו: מבט לרפורמה
מערכת החינוך בישראל מוכיחה את שבריריותה בשעת משבר: ארגוני מורים תוקפניים, בירוקרטים עייפים ושמרנים, פוליטיקאים חלשים ופופוליסטים, הורים חסרי אונים ותלמידים כבולים למחשביהם סובלים זה חודשים מקיבעונותיה וחוסר גמישותה. אולי כדאי לקבל מעט השראה מהודו – מדינה בירוקרטית ענקית, שבכל זאת מנסה בימים אלה לרענן את מערכת החינוך העצומה שלה, הכוללת כ-350 מיליון ילדים בני 4–19.
מאז המדיניות הלאומית לחינוך שהוביל ב-1986 ראש הממשלה רָגִ'יבּ גַנְדִי ממפלגת הקונגרס ההודית, בנה ויורשה של אינדירה גנדי, לא נערכה רפורמה מקיפה בחינוך בתת-היבשת; אבל בקיץ 2020 אישרה ממשלת הודו מדיניות חינוך לאומית מקיפה חדשה. ממשלות קודמות ערכו התאמות ושינויים על בסיס תוכנית גנדי בשנות השמונים, אך כעת לראשונה ניגשת הממשלה, בראשות מנהיג הימין נָרֶנְדְרָה מוֹדִי, לנער את המערכת מבסיסה, ולגעת אפילו בחטיבות הגיל. במקום שלוש שנות גן, עשר שנות יסודי ושתי שנות תיכון, מערך 3+10+2, ילדי הודו ילמדו במערך 5+3+3+4: חמש שנות הגן וכיתות א'-ב', שלוש שנים בחטיבת יסודות, שלוש שנים בחטיבת מדעים ואמנויות, וארבע שנים בחטיבה העליונה.
הוכרזו עוד שינויים רבים. תיערך רפורמה בשיטות המבחנים במעברים בין החטיבות, בבחינות הבגרות ובכניסה לאוניברסיטאות, ואחריותה של סוכנות הבחינות הלאומית תורחב; גופי פיקוח אקדמיים ינותקו מהאסדרה הטכנית-תקציבית של הממשלה, ותוקם מועצה להשכלה גבוהה; אוניברסיטאות זרות יוכלו לפתוח בהודו קריות אקדמיות משלהן; מורים יחויבו בתואר ראשון משנת 2030; ועוד ועוד.
אחת הבשורות הגדולות של המדיניות החדשה היא ההכרה בחשיבותם של בתי הספר הפרטיים. בין 2010 ל-2015 הצטרפו למערכת החינוך הפרטית 16 מיליון תלמידים, בשעה שמערכת החינוך הממשלתית איבדה 11 מיליון. העורך הבכיר אָרִיהַנְט פָּאוָוארִיַה מכתב העת ההודי סְוָוארַאגַ'ה, היוצא לאור בבנגלור, מסביר שהסיבה לכך היא התרחבות מעמד הביניים ההודי. במאמר שכותרתו "סוף-סוף מדיניות שמכירה בחשיבות החינוך הפרטי ולא בזה לו" (גיליון אוגוסט) טוען פאוואריה שהפוליטיקאים לא התאימו את התוכנית של 1986 לביקוש הגובר לחינוך פרטי. גרוע מכך: ב-2009 הם אישרו את חוק "הזכות לחינוך", ש"התייחס לבתי הספר הפרטיים כאל פושעים שיש להענישם, והעמיס עליהם רגולציה מעיקה". החוק שלל ממוסדות החינוך הפרטיים את האוטונומיה הניהולית. בין השאר, רבע מהכיסאות בכל כיתה נשמרו ל"קבוצות מוחלשות" – תלמידים שהממשלה בחרה ושלחה ללמוד בבתי הספר הפרטיים בשכר לימוד מסובסד.
אבל מדיניות מודי, כותב פאווארייה, הודתה בכנות שהחוק לא הצליח למנוע את מסחור החינוך ואת ניצול ההורים בבתי הספר למטרת רווח, ומנגד בלם לעיתים קרובות יוזמות להקמת בתי ספר פילנתרופיים ומבוססי קהילה שיוזמיהם ביקשו לעמוד בכללי הממשלה בלי לשחד פוליטיקאים או בירוקרטים. כעת לראשונה ממליצה הממשלה להעניק לבתי הספר הפרטיים יותר עצמאות בקביעת תוכנית הלימודים ושיטות ההוראה, ולהפחית את הנטל הרגולטורי המוטל עליהם.
כדי להשיג זאת, רשות פיקוח חדשה תקבע לראשונה תקנים זהים, מותאמים לתנאים המקומיים, לבתי ספר פרטיים וציבוריים כאחד. עד כה תקני התשתית הוכתבו מלמעלה, ודרשו יותר מבתי הספר הפרטיים: בית ספר פרטי שלא עמד בתקן היה לעיתים קרובות מוצלח יותר מבית הספר הציבורי התקני הסמוך לו. הרשות גם תדגיש מעתה את התפוקות יותר מאשר את התשומות. המפקחים ירפו את הדרישות הקשורות בשטח בית הספר, גודל הכיתה, מרחב החצר ועוד, ומצד שני, יתמקדו בהישגים החינוכיים ובדיווח שקוף על התנהלות כלכלית, אקדמית ומנהלית. פאווארייה מזהיר, עם זאת, שמדיניות החינוך החדשה אינה מבהירה אם "סעיף 25 האחוזים" בחוק "הזכות לחינוך" יבוטל, ואם בתי הספר יורשו להחליט אם הם מקבלים את תלמידי המלגה הממשלתית.
הגמישות בבחירת תוכנית הלימודים ושיטות הלימוד תגדל מעט. "לפי המדיניות, 'היכן שאפשר' בתי ספר ומורים יוכלו לבחור ספרי לימוד (מתוך סדרת הספרים שמכילים את החומר שדורשות רשויות החינוך הלאומיות והמקומיות)", כותב פאווארייה. "החירות הזאת ניתנת כך שהמורים יוכלו ללמד באופן המתאים ביותר לסגנונם ולצורכי התלמידים והקהילה".
שני דברים עדיין מטרידים את פאווארייה בגישת ממשלת מודי לחינוך הפרטי. הוא מותח ביקורת על הכוונה לדרוש תואר ראשון בחינוך לכל מורה ומורה, ולהמשיך בפיקוח על יחס מורים-תלמידים. מלבד זאת, לפי המדיניות הממשלה עדיין תתערב בשכר הלימוד במוסדות הפרטיים, תפקח עליו ותאסור את העלאתו מעבר להעלאה בסכום קבוע אחת לשלוש שנים. "עצמאות כלכלית היא ההיבט החשוב ביותר של עצמאות בית הספר", כותב פאווארייה. "מתן הכוח הזה לגוף ממשלתי, הנתון ללחץ פוליטי, יהפוך את בתי הספר הפרטיים לקורבנות של פופוליזם אלקטורלי".
אם מקדמי הפרטת החינוך בישראל רוצים ללמוד משהו מההתנסות בהודו, על אף הפערים בין המדינות, הרי זה שפיקוח הדוק יותר על מוסדות פרטיים אינו מועיל בהכרח לטובים ולהגונים שבהם: "מובן שיש פערי מידע וכוח בין בתי הספר לתלמידים ולהורים… אבל אם נלמד מהעבר, יזמים אמיתיים יתקשו להשקיע בתחומים חדשים ולהעלות את שכר הלימוד, בעוד מושחתים יצליחו 'להצדיק' את העלאת שכר הלימוד" בפני הפוליטיקאים, וכך הפיקוח על שכר הלימוד יעודד מוסדות מושחתים וימנע יוזמות חינוך קהילתיות ופילנתרופיות כשרות.
באדריכלות, חיקוי הוא אותנטי
כתב עת מקוון חדש, ווֹרְקְס אִין פְּרוֹגְרֶס, עוסק ברעיונות חדשים על מדע, כלכלה, תרבות ופוליטיקה. חלק ניכר מהנדל"ן האינטרנטי שלו מוקדש לחשיבה מחודשת על אדריכלות ותכנון עירוני. התפיסות בשני התחומים הללו משפיעות בעוצמה על בני אדם משום שהם עוטפים אותם תמיד, ורוב הזמן באופן בלתי מודע. כיצד בני אדם חיים ברחובות מוקפים במגדלים גבוהים ואדירים? כמה נמרצת ומנותקת העבודה בחללים פתוחים נרחבים, במשרדים מוקפים בחלונות זכוכית אטומים? מה התגובה האנושית לצורך להסתגר בדירת שלושה חדרים בקומה רביעית ללא מעלית במשך ימים או שבועות? המחשבה על המבנים שעוטפים אותנו יכולה לשנות את כל החוויות הללו.
במאמר "בשבח הפסטיש" ב"גיליון" השני של כתב העת, סמואל יוז מאוניברסיטת אוקספורד, עמית במכון המחקר פוליסי אקסצ'יינג', מציג רעיון אחד שגוי, לדעתו, במחשבה המקובלת על אדריכלות. "פסטיש", כותב יוז, "הוא שם גנאי, שמשתמע ממנו שהבניין הנידון הוא מזויף או בלתי אותנטי". אנחנו מתפעלים מבניינים ותיקים ועתיקים, מאדריכלות קלאסית וממבנים מתקופות הרנסנס, ולעיתים אנחנו מתפעלים מהם יותר מאשר ממבנים מודרניים – אבל "הסגנונות האלה במובן מסוים חסומים בפנינו, וכל ניסיון להחיותם כרוך בהכרח בקיטש ובזיוף". לכולנו ברור שיהיה משהו מגוחך, מתנשא ומנותק בבניית בית המשפט העליון בירושלים, למשל, בדמות הפרתנון או ארמון וסטמינסטר. אבל מדוע?
יוז מזהיר אותנו מהמחשבה שהתיעוב האינסטינקטיבי כמעט לפסטיש נובע מכך שבניין כזה אינו מקורי. רוב המבנים בעולם אינם מקוריים. מאות אלפי בתים ג'ורג'יאנים בבריטניה הם אותו מבנה למעשה. אדריכלים גדולים רבים היו גדולים בעיקר בכך שמימשו היטב תוכניות מוכרות שהעתיקו ממבנים אחרים: כנסיות יפהפיות בכל רחבי העולם נבנו בחיקוי מודע של בזיליקת פיטר הקדוש ברומא. "מקוריות סגנונית היא סגולתם של מעט מבנים טובים, ולא תנאי ללגיטימיות אדריכלית", יוז קובע.
ביקורת אחרת על הפסטיש היא מעמיקה יותר. הפסטיש מזויף לא משום שהוא חיקוי של מבנים קודמים, אלא כי הוא מתעלם מאיכויות חומרי הבנייה הקיימים ומהטכנולוגיה המודרנית, ומתעקש ליצור מראה שנובע משיטות בנייה עתיקות ומחומרים שכבר אינם רלוונטיים. אדריכלים קדם-מודרניים השתמשו באבן, בעץ ובלבנים, בקשתות ובקירות תמך; היום אין בכל אלה צורך, כשפלדה ובטון מזוין יכולים לתמוך במבנה ולשחרר את העומס מהקירות; את אלה אפשר כיום לבנות מזכוכית עדינה, למשל. ובכל זאת, אדריכלים מסורתיים משתמשים בטכנולוגיות ובחומרים החדשים כדי לבנות את המבנה, ומצפים אותו בחזות ישנה – חיפויי אבן ירושלמית, למשל, על מגדל שבתוך תוכו אינו שונה מגורד שחקים עוטה זכוכית המנצנץ בשמי מנהטן או דובאי. לעומתם, האדריכלים המודרניסטים מאפשרים לשיטות ולחומרים החדשים להתבטא בחיצוניות של הבניין. בכך, לטענת המגנים את הפסטיש, דווקא המודרניסטים הם אלה שהולכים בעקבות אדריכלי העבר הגדולים, שהיו "כנים מבחינה מבנית".
אבל, אומר יוז, הסיפור הזה פשוט שגוי. מאז ומעולם האדריכלות הייתה חיקוי חסר כנות מבנית. המסורת הקלאסית באדריכלות האירופית הקדם-מודרנית נבעה ממקדשי היוונים החרבים – עמודים שנושאים בראשם קורות אבן אדירות. אבל האירופים השעינו את הבניין על קירות, לא על עמודים, ופשוט הטביעו עמודים חסרי משמעות מבנית בתוך הקירות. גם במבנים היווניים, קורות האבן האדירות בראש העמודים לא היו למעשה קורות אבן שלמות, אלא פיסות סלע קטנות יותר, שחוברו זו לזו באופן שידמה לקורת עץ ארוכה ואחידה. וכך האירופים חיקו בלבנים מבני אבן שחיקו באבן את מבני העץ שקדמו להם. עד כמה החיקוי עשוי להרחיק לכת? באמריקה, כותב יוז, בתים כמו-יווניים נבנו מקורות עץ שנצבעו כדי שידמו לשיש היווני; העץ חיקה שַיש שחיקה עץ. "האדריכלות המסורתית נטתה תמיד לחוסר כנות מבנית", כותב יוז. "רוב האדריכלות המסורתית הייתה פסטיש, מאז הפרתנון דמוי העץ".
מה שאדריכלי הפסטיש מבקשים היום אינו לזייף, להטעות ולרמות את הקהל, אלא להשיג את ההשפעות של המבנים העתיקים – השראת אווירה מכובדת. במובן מסוים יוז טוען שאדריכלות מונומנטלית היא לא רק מזויפת ומחקה, אלא גם משרה אווירה שמעודדת זיוף וחיקוי – ושזה חיובי וטוב: במבנים מסוימים, במצבים מסוימים, אנחנו רוצים שאנשים יתהלכו כשהם מנומסים, אדיבים והגונים – גם אם אינם כאלה בתוך תוכם.
