שלום יבוא עם צדק

Getting your Trinity Audio player ready...

בתגובה ל"תוכנית ההכרעה: המפתח לשלום נמצא בימין" מאת בצלאל סמוטריץ', גיליון 6

צודק ח"כ סמוטריץ': הגיעה עת ההכרעה. על ישראל להתנער מאסטרטגיית ניהול הסכסוך שבה היא דבקה  – למעט מופעים בודדים – זה כיובל שנים. אך תהום ערכית פעורה בין ההכרעה שסמוטריץ' מציע לחברה הישראלית לבין ההכרעה שאני מבקש. סמוטריץ' מציע הכרעה המבוססת על אדנים של כוח ושל עוול. אני מבקש הכרעה המעוגנת בערכי הצדק והמוסר, האוניברסליים והיהודיים, הכרעה המתייחסת ליסודות הסכסוך ולתרופה הראויה להם. אני מקווה שזאת תהיה בחירתו של העם בישראל.

אני מבקש שהחברה הישראלית תראה בפלסטינים בני אדם, כמונו, שנבראו בצלם, ולהם מצוקות, מאוויים ושאיפות כפי שיש לנו. אני מבקש שהעם בישראל יכיר בכך שבצד זכותו המוצדקת של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, קיימות גם זכויות לאומיות מוצדקות לפלסטינים ובכללן זכות ההגדרה העצמית, והמקום לממש אותן הוא בחלק מארץ מולדתם – ארץ ישראל. אני מבקש שאנו נכיר בכך שמאבקם של הפלסטינים הוא למען חירותם, גם אם לעיתים הוא נעשה באמצעים בלתי מוסריים שאין אנו מוכנים להשלים עמם. אני מבקש שנהיה מודעים לכך שכדי להמשיך לנהל את הסכסוך ולקיים את השליטה בפלסטינים אנו משלמים מדי יום מחיר מוסרי כבד, מעבר למחיר הדמים. אני מבקש שאנו כחברה נבחן כל יום, כחובה מוסרית, בכנות וביושר, אם יש אלטרנטיבה לשימוש בכוח לשם הבטחת ביטחוננו. אני מבקש שנפעל באופן פרו-אקטיבי למנוע את המשך האלימות, שאם לא כן, הרי אנו חוטאים לעתידנו, לעתיד בנינו ובני הפלסטינים, וגם לערכי המוסר שלנו. אני מבקש שהחברה הישראלית תכריע שהיא אכן רוצה בפשרה ותעדיף לבחון את דרך השלום וההסכמים על פני התקבעות בדרך של "לנצח תאכל חרב". ולבסוף, אני מבקש שנכיר בכך שפשרה טריטוריאלית, פתרון שתי המדינות לשני העמים, היא הדרך "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". כי כדברי חכמינו, "והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט; אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? הווי אומר זה ביצוע (כלומר פשרה)" (ראו סנהדרין ו ע"ב).

זהו השלום שאני מבקש. שלום של כבוד אדם ושל הדדיות. שלום שבו שתי הקהילות משני צידי הסכסוך מוותרות באופן עמוק על חזונן המשיחי לבלעדיות בארץ הזאת ונותנות מרחב גם לשאיפותיה, לרצונותיה ולמצוקותיה של האחרת. זו ההכרעה שאני מציע לחברה הישראלית לבחור בה.

לסמוטריץ', כפי שעולה ממאמרו, יש הגדרה אחרת של המושגים "שלום", "שלום אמת" ו"שלום צודק". זהו "שלום" שבו עם אחד מממש את זכויותיו ומאווייו, בעוד אין מקום לזכויותיו ולמאווייו של העם האחר. זהו "שלום" שבו צד אחד (אנחנו) מחליט ברוב טובו על התנאים שיחיה בהם הצד האחר (הפלסטינים), "שלום" של מנצחים ומנוצחים, של שולטים ונשלטים, כמו ה"שלום" בין סוס לרוכבו. ההגדרה אינה חדשה וייחודית. ההיסטוריה האנושית, כולל זו הנוכחית, מלאה בדוגמאות שבהן משטרים כוחניים הצדיקו את תוקפנותם ברצונם להביא שלום. הגדרה זו מעקרת את מושג השלום מתוכנוֹ וממהותו, ובוודאי שוללת כל אפשרות להשגתו.

גם הגדרת ה"צדק" אליבא דסמוטריץ' מעקרת את תוכנו של המושג. הצדק לשיטתו הוא עניין מטפיזי. כל מה שהעם היהודי עושה בכלל, ובהקשר למפעל הציוני בפרט, הוא א-פריורי המעשה "הצודק והמוסרי ביותר" ואינו נתון לשבט הביקורת. כך, תוכניתו להכנעת הפלסטינים היא "הצודקת והמוסרית ביותר בכל קנה מידה". אכן, תהום ערכית פעורה ביני לבינו בהבנה צדק מהו. אני מבקש לקיים כאן בעולם הארצי "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ". צדק אינו תיאוריה מופשטת שעניינה יחסיו של אדם עם אמונותיו או עם אלוהיו. צדק נבחן בפרקסיס, בהשלכות מעשיהם של אדם וחברה על בני אדם אחרים ובהתאם לכלל "מאן דסני עלך לחברך לא תעביד". הכלל האוניברסלי-היהודי הזה, שעניינו הגבלת כוחו של החזק, אינו קיים אצל סמוטריץ'. הרי אין שום רכיב בתוכניתו שהוא היה מוכן לקבל ולהשלים עמו, אם המציאות הייתה הפוכה, וכוח ההכרעה היה בידם של הפלסטינים.

צדק ארצי, בשונה מהצדק האמוני-הבינארי של סמוטריץ', אינו בהכרח בלעדי. צדק ארצי מניח שייתכנו מצבים שבהם יש טענות צודקות לשני הצדדים המתנצחים ביניהם, וטענותיו הצודקות של האחד אינן מוציאות את טענות האחר ממרחב הצדק. כזה הוא, אכן, המקרה המסובך שלנו. יש הצדקות משמעותיות לשיבת ציון ולמימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארץ ישראל. אך בה בעת יש הצדקות משמעותיות לתביעת הפלסטינים לזכות ההגדרה העצמית באותה חלקת ארץ. זהו בדיוק המקרה בו צריך לקיים משפט צדק, היינו: פשרה.

סמוטריץ' אינו רואה את הפלסטינים כעם, אינו שומע את קולם, ובוודאי אינו יכול להיות ער להצדקות שיש עמם. בתמונת עולמו קיים רק עם יהודי יחיד ומיוחד, על שאיפותיו כפי שהוא מתיימר להגדיר לו אותן, וממילא אין מקום בעולמו לדילמות מוסריות. סמוטריץ' חוזר ומדגיש כי "אמונה בצדקת הדרך חיונית". חשוב להבהיר: אמונה רבה בצדקת הדרך, אמונה רבה ככל שתהיה, אינה מעניקה לדרך זו תוקף מוסרי. גם כאן, ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו כי חברות שונות עשו פשעים נוראים נגד האנושות בכללה, וגם נגד העם היהודי, מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכן.

הנה כי כן, זוהי התהום הפעורה בין ההכרעה שאני מבקש לבין זו שמבקש סמוטריץ', בין השאיפה שלי לשלום מכבד לבין שאיפתו של סמוטריץ' להכניע, בין הרצון שלי להיות פועל צדק לבין אמונתו האתנוצנטרית בצדקת דרכו. סמוטריץ' נושא את שם השלום לשווא. הוא אינו מבקש שלום אלא הכנעה בכוח הזרוע. סמוטריץ' נושא את שם הצדק והמוסר לשווא. הוא אינו מחפש צדק אלא הנצחת עוול. ואלה, הכנעה בכוח הזרוע והנצחת העוול, לא יביאו שלום על ישראל.

האם באמת ניסינו?

אלא שסמוטריץ' מערער – בטיעונים שחלקם מוטים ושגויים וחלקם ראויים להתייחסות – על אפשרות השגתו של השלום שאני מבקש ועל ההיתכנות לפעול לאור ערכי השלום והצדק. הטענה הראשונה היא טענת ה"ניסינו". ניסינו לפתור את הסכסוך במשא ומתן פעמים רבות והדבר לא עלה בידנו, ואם כך כנראה אי אפשר לפתור אותו באמצעות משא ומתן לשלום על בסיס עקרון שתי המדינות. האומנם? האם ישראל ניסתה אינספור פעמים לקדם פתרון זה? התשובה לשאלה זו היא בפשטות: לא.

במהלך מחצית-היובל הראשונה לאחר 1967 ישראל לא נקטה כל מהלך יזום לקיים דיאלוג שמטרתו לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במחצית-היובל השנייה ניתן לציין שלושה מופעים של יוזמה ישראלית. הראשון בהם הוא הסכמי אוסלו (1993), "יוזמה פרטית" שאומצה מאוחר יותר על ידי מקבלי ההחלטות. המופע השני הוא מהלך קמפ-דייוויד (2000), שנסתיים בכישלון. והמופע השלישי הוא תהליך אנאפוליס (2007–2008) שנקטע באיבו עם התפטרות ראש הממשלה. מאז 2009 לא נקטה ישראל כל מהלך יזום בניסיון ליישב את הסכסוך. לא זו אף זו, ממשלת ישראל מנסה בכל דרך שלא להגיע לדיאלוג של ממש עם הפלסטינים במטרה לפתור את הסכסוך. היא פיתחה יכולות מרשימות לשחק במרכז המגרש המדיני באופן שימנע כל אפשרות הבקעה. אנו רואים זאת בהתנהלות המדינית; אנו רואים זאת בדרישות המתעוררות, חדשות לבקרים, מהפלסטינים; ואנו רואים זאת בחקיקה המטילה עוד ועוד סייגים על האפשרות שממשלה ישראלית תוכל אי פעם בעתיד לקיים משא ומתן. שני ניסיונות יזומים ועוד אחד שאומץ בדיעבד, על פני יובל שנים, אינם מעידים על כך שניסינו פעם אחר פעם ו"אנחנו זוכים לחזות בכישלון פתרונות אלו ובחוסר התוחלת שבהם" כטענתו של סמוטריץ'. מיעוט הניסיונות רק מעיד על חוסר רצוננו, על חוסר הנחישות שלנו ועל הרפיון האוחז בנו ביחס לאפשרות פתרון הסכסוך באמצעות תהליכים מדיניים.

טענת ה"ניסינו" אינה נכונה, ובוודאי לא נכונה המסקנה שאין טעם להמשיך ולנסות. יש להניח כי מחויבות למצוא פשרה והתמדה במאמצים היו מגבירות עד מאוד את סיכויינו להגיע להסדר, הגם שלא ניתן להבטיח זאת. את טענת ה"ניסינו" אפשר לבחון גם בהתבוננות השוואתית בתשומות של המדינה למטרות ביטחון לעומת התשומות שלה לקידום תהליכים מדיניים. בכל יום קמים במדינת ישראל מאות אלפי בני אדם שעניינם ביטחון ישראל. אלה עמלים בכוחות הביטחון, בתעשיות הביטחוניות ובגופים נוספים לשמירת ביטחוננו. אנו יודעים לקחת את הטובים והמוכשרים ולהעמיד לרשותם את המשאבים הנחוצים במטרה להגן על המדינה. אנו פועלים לנוכח האתגרים הביטחוניים בהתמדה רבה, ואין אנו חדלים ממאמצינו לתת מענים לאיומים גם אם לא צלחו חלק מניסיונותינו. שאם לא כן, לא היו בידינו היום לא כיפת ברזל, לא שרביט קסמים ולא מופתים אחרים, ונמצאנו מפקירים את ביטחונם של אזרחי ישראל.

אל מול המאמץ הביטחוני העצום, אני עומד משתאה ומתוסכל מדלות המעשים ומרפיון המאמצים בתחום המדיני. אין במדינת ישראל גוף רשמי, אגף, מחלקה, או אפילו יחידה בת עשרה אנשים (!!) שייעודם לחשוב על פתרונות מדיניים אפשריים ולהציע אותם למקבלי ההחלטות. אם אין תשומות, הכיצד תהיינה תוצאות? הלזאת יקרא "ניסינו"? החידלון הזה הוא, בראש ובראשונה, כשל מוסרי, והוא גם גובל בהפקרת חייהם של אזרחי ישראל.

המציאות הנוכחית אינה תוצאה של התעקשות חוזרת ונשנית על פתרון "בלתי אפשרי", מודל שתי המדינות, כפי שטוען סמוטריץ'. המציאות הנוכחית היא תוצאה של חוסר הרצון והנחישות לקיים משא ומתן על פתרון שתי המדינות ושל חוסר הנכונות לשלם את מחיר השלום – להיפרד מחזון ארץ ישראל השלמה. לא התוכניות לשלום מנציחות את הסכסוך, אלא חוסר הרצון להגיע להסדר.

הטענה השנייה היא טענת ה"אין פרטנר". סמוטריץ' משכלל טענה זו והופך אותה לדטרמיניסטית. לדבריו, לא זו בלבד שהפלסטינים אינם פרטנר בעת הזאת, ממהות הווייתם אין הם מסוגלים להיות פרטנר אי פעם, שהרי "התנועה הלאומית הפלסטינית היא תנועת-שלילה לציונות". עמדה זו היא מפלטו של מי שאינו רוצה להתבונן נכוחה בקונפליקט המלווה אותנו במאה השנים האחרונות, פן תקלקלנה לו העובדות את תמונת המציאות המוטה אידיאולוגית.

אכן, הופעת היהודים הייתה אחד הגורמים, רק אחד מהם, להתעוררות הלאומית הפלסטינית: תושבי הארץ הערבים הבינו היטב כי הגעת היהודים תהיה על חשבונם והמאבק אכן סייע לגיבושם. אולם המקורות שמהם שאבה התנועה הלאומית הפלסטינית את השראתה, ובכללם ההתנגדות לציונות, אינם פוגמים בצדקת טענת הזכויות שלה. גם התנועה הלאומית היהודית המודרנית-הציונות שאבה את מקורות ההשראה שלה ממקורות שונים, ובהם הופעתו של הרעיון הלאומי במאה ה-19 באירופה ומצוקות היהודים במקומותיהם, ואין במקורות אלה כדי לפגום בצדקת זכויות היהודים דווקא בארץ ישראל, כפי שיש הטוענים.

ההתעלמות השגויה

במלאת מאה שנה להצהרת בלפור עלינו להכיר בכך שבצד ההכרה ההיסטורית בזכויות היהודים בארץ ישראל, בריטניה הגדולה ומאוחר יותר חבר הלאומים שהעניק לה את המנדט בפלסטינה לא נתנו דעתם לבני הארץ הערבים, שהיו בעת ההיא כ-90 אחוז מתושבי הארץ, ולזכויותיהם. הצהרה זו נתנה עדיפות מוחלטת לקבוצת המיעוט, הקהילה היהודית, והגדירה אותה כבעלת זכויות לאומיות, אך נמנעה מלהכיר במקביל בבני הארץ ובזכויותיהם אלה. הפלסטינים ניסו להיאבק לשוויון ולזכות אף הם ולו במעמד ובייצוג מקבילים, אך ללא הצלחה. העדיפות שזכינו לה סייעה לנו רבות לכונן את היישוב היהודי בתקופת המנדט ולהיערך לקראת הקמת מדינה עצמאית. אך קבלת עדיפות זו איננה עדות לכך שאין הצדקה לטענת הזכויות של הפלסטינים.

ההתעלמות מבני המקום טפחה על פני הבריטים, על פני הקהילה הבינלאומית ועל פנינו, והביאה בסופו של תהליך לתוכנית החלוקה, לסירוב הפלסטיני לקבל אותה, לשפיכות הדמים של מלחמת העצמאות שבמהלכה ברחו כ-700 אלף פלסטינים ממקומות מושבם בארץ ישראל, ולהימשכות הקונפליקט עד עתה.

המחשבה שבני הארץ היו צריכים לקבל את הגעת היהודים לארץ ישראל בהשלמה, ואולי אפילו בהכרת תודה בשל "שפע, קדמה, פיתוח וטכנולוגיה" שאלה יביאו לכאן, היא אבסורדית. הערכת הפלסטינים באשר לעתידם הייתה נכונה: מימוש ההגדרה העצמית של היהודים פגע קשות בזכויותיהם. אך לא רק הם העריכו נכונה את ההתפתחויות הצפויות. שלא כסמוטריץ', ראשי התנועה הציונית בתחילת המאה ה-20 לא הכחישו את המשמעויות של שיבת ציון ביחס לפלסטינים. בכנותם זיהו נכוחה את מה שהם קראו "הבעיה הערבית", גם אם לא בהכרח ידעו כיצד להתמודד עמה. הם הבינו כי הרווח וההצלה שעמדו ליהודים בזכות ההבטחה המוצדקת להקמת בית לאומי בארץ ישראל באו על חשבון זכויותיהם של בני הארץ הערבים.

בראייה היסטורית, הימשכות המאבק זה מאה שנה היא תוצאה ישירה של הניסיונות להתעלם מהתביעות המוצדקות של הפלסטינים ומהמחויבות לאזן בין התביעות של שני הצדדים. הצהרת בלפור היא בעלת משמעות גדולה מאוד בחוויה שלנו היהודים, כי לאחר אלפיים שנה שבהן לא היינו "קיימים" מבחינה מדינית וזכויותינו כעם לא הוכרו, שבנו אל ההיסטוריה, שבנו להיות גוף לאומי מוכר בעל זכויות. בה בעת, אותה הצהרה היא בעלת משמעות רבה כל כך בחוויית הפלסטינים כי היא מגלמת את ההפך המוחלט: את מחיקתם מהמרחב המדיני, על הזכויות הנובעות מהשייכות אליו. חוויית המחיקה היא חוויה מכוננת בהוויה הפלסטינית, והיא חזרה ונשנתה בשנות המאבק הרבות. אין דרך לסיים את הסכסוך ללא הפסקת המחיקה.

סמוטריץ' מצהיר על "שינוי של מאה ושמונים מעלות", אך אינו מציע לנו שום דרך חדשה. הוא מציע לנו להפטיר כאשתקד ולהמשיך בדרך המחיקה וההתעלמות מתביעותיהם ומזכויותיהם של הפלסטינים. הוא מציע לנו גם להכריע את הסכסוך תוך הישענות על הכוח הצבאי. והרי זה מה שאנו עושים מזה חמישים שנה: מפעילים כוח צבאי כדי לדכא את ההתנגדות הפלסטינית לשלטוננו. מה חדש בכך, ומה עוד לא עשינו ונעשה?

זאת ההיסטוריה של הקונפליקט. אכן הייתה בקרב הפלסטינים התנגדות עמוקה למפעל הציוני, ואת רקעה הסברנו. אך האם הפלסטינים היום אינם פרטנר? ובכן, מי שמעונין בכך יזהה בבירור תהליכי השלמה והכרה של החברה הפלסטינית עם קיומה של מדינת ישראל. הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) קם ב-1964 ומטרתו המוצהרת הייתה מאבק מזוין בישראל עד לחיסולה. ב-1988 הכיר הארגון במדינת ישראל, ובשנת 1993 יו"ר הארגון יאסר ערפאת הצהיר על הכרה בישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל. פתרון שתי המדינות בגבולות 1967 אומץ זה מכבר על ידי הגורמים המייצגים את העם הפלסטיני, וזהו היעד המוצהר של הרשות הפלסטינית. כל הבקי בנבכי המשאים והמתנים שהתקיימו יודע כי חלו שינויים לא מבוטלים בעמדות הפלסטינים לאורך השנים בסוגיות הליבה השונות.

בסקרים שנערכו לפני כעשור זכה פתרון שתי המדינות לתמיכה של כ-71 אחוז מהפלסטינים. סקרים נוכחיים (משאל עמים 2016–2017) מעידים שיש שחיקה בתמיכה הפלסטינית בפתרון זה; אך לדעת מומחים המנתחים סקרים אלה, השחיקה נמצאת במתאם עם העלייה המשמעותית בתפיסת הפלסטינים את הישראלים כ"לא פרטנר". לדעת מומחים אלה, הפלסטינים אינם רואים ערך בתמיכה בפתרון כלשהו כאשר לדעתם ישראל אינה הולכת לשום פתרון. הם מתבוננים בנו ומאבדים את אמונתם שפנינו לשלום. בחדלוננו, לא השכלנו "לצרוב בתודעתם" שאנו פרטנר לשלום; והנה סמוטריץ' מבקש במקום זאת לצרוב בתודעתם "שהחלום הפלסטיני נגוז". עדיין, למרות השחיקה, פתרון שתי המדינות זוכה לתמיכה משמעותית בדעת הקהל הפלסטינית, הרבה יותר מכל פתרון אחר.

אכן, בצד כל אלה, חווינו תקופות קשות של טרור ושפיכות דמים ושל מאבק מזוין, לעיתים מזוויע, שעוררו בנו סימני שאלה לגבי האפשרות לסיים את הסכסוך בדרכי שלום. עם זאת, היו"ר הנוכחי של הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, שולל זה שנים, בקול ענות גבורה, את המאבק המזוין נגד ישראל, ומפעיל את כוחות הביטחון של הרשות במלחמה נגד הטרור.

התמונה מורכבת ולעיתים כואבת. יש בה צללים, אך יש בה גם אורות. הפלסטינים אכן אינם פרטנר קל. הם מתכוונים לעמוד על זכויותיהם ועמדותיהם כפי שהם תופסים אותן, והפערים בינינו לבינם אינם מבוטלים. אך הצגת הדברים כאילו הפלסטינים עומדים עד היום בסרבנותם להכרה בקיומה של מדינת ישראל היא מצג שקר. אכן, יש גם אצלם כאלה המסרבים לכל פשרה – כמו שיש אצלנו אנשים כסמוטריץ', שבכל דרך אינם רוצים להכיר בזכויות הפלסטינים ומתנגדים לכל פשרה.

מי שלא רוצה לנהל משא ומתן, מי שלא רוצה למצוא פשרה, בונה דימויי אויב שיחזקו את עמדתו, עמל ללא לאות להטמיע בתודעת הציבור שהאחר אינו פרטנר, ולבסוף טוען שאין מנוס אלא להכניעו. כך, במקום לדבר עם הפלסטינים על הנושאים על סדר היום, במקום לנהל משא ומתן, אנו ממלאים את תודעתנו דימויים מלוא הטנא באשר למיהותם של הפלסטינים ולמה שהם חושבים, רוצים ויכולים: הפלסטינים, אנו משכנעים את עצמנו, אינם יחידה לאומית מובחנת; הם אינם רוצים ואינם יכולים להכיר במדינת ישראל ומעוניינים בחיסולה; הם לא באמת רוצים מדינה; הם לא בהכרח רוצים שתי מדינות; ואין מנהיג פלסטיני שיוכל לקבל פשרה ו"להישאר בחיים". מה ראית, סמוטריץ', להזכיר את מקום חרפתנו? פסה הבושה מן הארץ? הרי המקום שבו מנהיג לאומי שהוביל לפשרה בסכסוך לא נשאר בחיים, הוא אצלנו.

פרספקטיבה של ביטחון לאומי

הטענה השלישית והיא כבדת משקל היא טענת הביטחון. בשונה מטיעונים פופוליסטיים המתיימרים לשאת לשווא את שם הביטחון, השאלה שראוי להתייחס אליה היא האם עתידה של מדינת ישראל בטוח יותר עם מדינה פלסטינית או בלעדיה.

בניתוח תמונת המצב של הביטחון הלאומי של ישראל חייבים להתייחס אל האיומים הקונקרטיים האפשריים: טרור בלב הארץ, השתלטות גורמים עוינים על המדינה הפלסטינית, השתלטות גורמים עוינים על ממלכת ירדן ועוד. אך לא רק אלה. ביטחון לאומי נמדד גם ביחסי הכוחות, בכוונות הצד האחר לפגוע וביכולות שלו לעשות כן, במידת התמיכה הבינלאומית, וגם באמונתה של החברה הישראלית בצדקת עמדתה המוסרית.

ובכן, יחסי הכוחות בין ישראל למדינות העולם הערבי הם הטובים ביותר שישראל ידעה מעודה. מדינה פלסטינית שתקום כתוצאה מהסדר לא תהווה איום קיומי על ישראל. דרישות הביטחון של ישראל תפקידן למזער את היכולת לממש את האיומים הקונקרטיים. הן הוצגו בעבר לאמריקנים ולפלסטינים, ורובן נענו בהתייחסות חיובית גם אם נותרו פערים בעמדות הצדדים. הנותר ראוי להיות נידון סביב שולחן המשא ומתן.

ריפוי חוויית המחיקה באמצעות הכרה בזכויות הפלסטינים אמור לצמצם למינימום את הכוונות ואת המוטיבציה לפגוע בישראל. התמיכה הבינלאומית בישראל תגבר ללא שיעור, והערעור על קיומה של מדינת ישראל והביקורת על התנהלותה ייעלמו. מעבר לכך, הסדר עם הפלסטינים יפתח את השער לנורמליזציה עם מדינות ערביות ומוסלמיות רבות, וצפוי שינוי אסטרטגי מהותי במעמדה של מדינת ישראל. וכן, גם בבית פנימה, הסדר יעניק לחברה הישראלית את תחושת הצדק החיונית כתשתית לביסוסו של ביטחון לאומי.

כל אלה הם שיקולים מדינים-ביטחוניים כבדי משקל התומכים בבחירה בהסדר של פשרה, ועליהם יש לקיים את הדיון. זאת, כמובן, אם אין אנו נושאים את שם הביטחון לשווא ומסווים עמדות אידיאולוגיות מאחורי מסכת הביטחון: כי העושים כן, חזקה עליהם שלעולם לא יימצא להם הסדר שלא יסכן לדעתם את קיומנו.

תוכניתו של סמוטריץ' אינה מבוססת על צדק ושלום. ולו בשל כך, היא ראויה להידחות על הסף על ידי החברה הישראלית. עטיפתה בלשון של מוסר, צדק, שלום, דו-קיום ודמוקרטיה אינה מטשטשת את מהותה האידיאולוגית-כוחנית. אף אין זו תוכנית ריאלית שיש בידה להביא לשלום וביטחון. היא מבוססת על הכחשה של מהות הסכסוך, על היכרות שטחית עם מקורותיו, על ניתוח שגוי ומוטה של ההיסטוריה ושל המצב, ועל חוסר הבנה של הדרוש לפתרונו. בשל כך, היא לא תצליח להביא לסיומו.

לעומת תוכנית ההכרעה האידיאולוגית-כוחנית של סמוטריץ' אני מציע הכרעה המושתתת על צדק ושלום והעולה בקנה אחד עם מסורת ישראל ועם הערכים האוניברסליים, והיא פתרון שתי המדינות לשני העמים. פתרון זה אינו "שגוי מבחינה ערכית וציונית"; זהו הפתרון הראוי מבחינה ערכית וציונית. הפתרון מציע שבמקום שצד אחד יוותר כליל על שאיפותיו, שני הצדדים יוותרו על שאיפותיהם לבלעדיות. במקום "ניצחון" הוא מציע פשרה. האין זה צודק יותר? ריאלי יותר? בעל סיכויי הגשמה רבים יותר?

זוהי האופציה הטובה יותר להבטיח את עתידו של החזון הציוני ושל מדינת ישראל. הסכמי שלום, קבלה על ידי העולם הערבי, ותמיכה והכרה מצד הקהילה הבינלאומית מבטיחים את עתידה של מדינת ישראל יותר מכל רעיון עוועים המנציח מציאות של מנצחים ומנוצחים.

ועוד דבר. ח"כ סמוטריץ' פותח את תוכניתו בניסיון לגילוי נאות. לדבריו "המאמר אינו מניפסט דתי-אמוני אלא תוכנית ריאלית… פרי ניתוח של המציאות ושורשיה ובתשתיתה הנחות יסוד עובדתיות, היסטוריות… המובילות לפתרון… היחיד שהוא בעל היתכנות מציאותית". לא השתכנעתי. הניסיון להציג תוכנית מבוססת על תפיסה אידיאולוגית-אמונית כתוכנית מדינית פרי ניתוח ריאלי של הסכסוך לא צלח. יסודותיה של התוכנית נטועים עמוק באמונותיו של סמוטריץ' בעליונותנו על האחרים, בשימוש בכוח, בייחודנו, בכך שכל מה שאנו עושים הוא מוסרי, שרק אנו צודקים, ובאמונתו שארץ ישראל השלמה שייכת רק לנו.

אני יכול לכבד תפיסות דתיות-אמוניות. יש מהן שהן חלק ממני; ויש שכל ישותי שוללת שלילה מוסרית. התוכנית של סמוטריץ' על יסודותיה הרעיוניים כלולה באלה האחרונות.


מאיר קראוס, עמית מחקר במכון שלום הרטמן וחבר הוועד המנהל של מציל"ה, הוא איש חינוך, מומחה במדיניות ציבורית וקצין בכיר במילואים. שימש, בין היתר, מנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות, מוביל רפורמות במערכת החינוך וראש מנהל חינוך ירושלים. היה ממייסדי 'חוג תכלת' אחרי הסכמי אוסלו.


תמונה ראשית: לחיצת יד משולשת בין ראש הממשלה מנחם בגין מימין, נשיא ארה"ב ג'ימי קארטר ונשיא מצרים אנואר סאדת, לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, ארה"ב.  צילום: שבתאי טל, לע"מ. C.C 3.0. באדיבות ויקימדיה.

עוד ב'השילוח'

מצפון תיפתח הטובה
תנו לכנסת לפקח
בית הקלפים הישראלי

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *