ג'ון סילבר
פורסם בגליון
Mosaic Magazineתוכנית הריבונות סיפקה לאמירויות את ההזדמנות להציע נורמליזציה
|
Getting your Trinity Audio player ready... |
שגריר ישראל בארה"ב רון דרמר בראיון להסכת השבועי של 'מוזאיק' על התובנה האסטרטגית שהובילה להסכם ועל חזונו לעתיד
רון דרמר, אורח שיחה זאת, משמש שגריר ישראל בארה"ב מאז 2013. כהונתו היא מן הארוכות בתולדות יחסי ישראל-ארה"ב, והוא ידוע כאיש סודו של בנימין נתניהו, העובד בצמידות עם ממשל טראמפ, עם ראש הממשלה בירושלים, ועם נציגים מהמפרץ. הוא מילא תפקיד מרכזי בהשגת ההסכם. דיברנו על היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, על המדינות שהוא מצפה שילכו בעקבותיו, על השלכות ההסכם על הפלסטינים ועל תקוותיו לגבי יחסי ישראל עם ירדן ומצרים. מעניין במיוחד היה דיוננו על תפיסתו האסטרטגית של נתניהו, הקושרת הישגים מדיניים בחו"ל עם עוצמה כלכלית, יזמית וצבאית מבית. שיחתנו נערכה ביום רביעי, 19 באוגוסט, כשבוע לאחר ההודעה על ההסכם.
לפני כמה ימים הזמין נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין את יורש העצר של אבו-דאבי השיח' מוחמד בן זאיד לירושלים, לרגל ההסכם המתגבש לנרמול היחסים. איך נולד ההסכם הזה?
זה אכן היה יום היסטורי. עברה כרבע מאה מאז הסכם השלום הקודם של ישראל. מצד שני, לא היינו במלחמה עם האמירויות, כך שמדויק יותר לדבר, כמוך, על הסכם נורמליזציה מלאה עם מדינה ערבית. גם הסכם כזה לא היה לנו מאז ההסכם עם ירדן לפני 26 שנה, ולפניו חוזה השלום עם מצרים ב-1979. אבל בשנים האחרונות התחוללה תמורה בהשקפתו של העולם הערבי על ישראל. ראש הממשלה מדבר על כך זה כמה שנים, גם בפומבי – בין היתר בנאום באו"ם ובקונגרס של ארה"ב.
השינוי התחולל מתחת לפני הקרקע, אבל נראה לי שחולל אותו צירוף של כמה גורמים. האחד הוא בוודאי עלייתה של איראן כמעצמה אזורית המאיימת על מדינות רבות; חשוב היה למדינות ערב לפעול בשיתוף פעולה צבאי-מודיעיני הדוק נגד האיום הזה. השני הוא עלייתה של הקנאות הסונית. המשטר באיראן הוא שיעי-רדיקלי, אבל יש באזור גם כוחות רדיקליים סוניים. הביטוי הבולט הראשון לכך בעשורים האחרונים היה אל-קאעדה, ואז באה דאעש כגרסה 2.0, ובוודאי יהיה גם 3.0. הממשלות הערביות באזור מוטרדות מכך מאוד. והגורם השלישי, עליי לומר ביושר, הוא התפיסה שארה"ב נסוגה מהאזור. בשני אגפיה של המפה הפוליטית האמריקנית אין מי שקורא לשליחת עוד כוחות למזרח התיכון, והתחושה הרווחת היא שאחרי הנסיגות מאפגניסטן ומעיראק יבואו עוד. זה גרם לעלייה בחשיבותה של ישראל בחישובים של אותן מדינות ערביות לגבי האינטרס הביטחוני שלהן.
גורם נוסף כאן הוא שישראל היא מעצמה טכנולוגית עולמית. החרם הערבי נגד ישראל הוא כאילו אורגון, נבדה, יוטה, ויומינג, ניו-מקסיקו, אריזונה וחלקה הדרומי של קליפורניה יחרימו את עמק הסיליקון. אין בזה שום היגיון. יש בעולם הערבי כוחות השואפים למודרניזציה של ארצותיהם – ודאי באמירויות, שעשו הרבה לאימוץ המודרנה; מוחמד בן זאיד הוא מנהיג השש אלי מודרניות. ואם השכנה שלך מעבר לכביש היא מרכז החדשנות השני בגודלו בעולם, ישראל, לא הגיוני לא לשתף איתה פעולה.
נראה לי שכל הגורמים הללו חברו יחדיו ויצרו נסיבות שבהן האמירויות ירצו לנרמל את יחסיהן עם ישראל. הבעיה היא שזה שבעים שנה שגורמים רבים בעולם הערבי מרעילים את האוכלוסייה בשנאת ישראל, בפרט על רקע העניין הפלסטיני. לשבעים שנים כאלו יש השפעה, ולכן קשה למנהיגים הערבים לקום ולעשות את השינוי גם אם הם רוצים.
מה שהשתנה בשבועות האחרונים הוא שישראל חתרה לקראת החלת ריבונותה בכמה אזורים ביו"ש, והאמירויות הבינו שזו יכולה להיות ההזדמנות שלהן לנרמל את היחסים איתה. הם פנו לממשל האמריקני ואמרו, "תראו, אם ישראל תַשְׁעה את הצעד הזה, אז…". הם ביקשו להסיר את זה מסדר היום לחלוטין ולתמיד. אבל הם אמרו שאם ישראל רק תשעה את זה – הלוא על כך הוסכם לבסוף – הם ינרמלו את היחסים איתה. הממשל האמריקני ניגש עם זה אלינו ואמר, "תראו, יש לנו דבר ממשי ביד, דבר שעוד לא קרה. האמירויות רוצות לנקוט את הצעד ההיסטורי הזה. ואנחנו מבקשים מכם לא להתקדם בהחלת הריבונות, שתשעו את זה באופן זמני כדי לתת לנו את הזמן והמרחב לתפוס את הרגע ההיסטורי הזה, שעשוי אפילו להוביל לעוד פריצות דרך ולעוד הסכמי שלום עם מדינות ערביות".
פרצנו לראשונה את הפרדיגמה ששלטה כמה עשורים: שהדרך לשלום עם כל מדינה ערבית שהיא חייבת לעבור ברמאללה. אני לא יכול לספור כמה פעמים אמרו לי פקידים בכירים אמריקנים, מהממשל הדמוקרטי ומהממשל הרפובליקני כאחד, "אם תעשו שלום עם הפלסטינים, יבואו לעשות אתכם שלום 22 מדינות ערביות". ותמיד הייתי אומר, וראש הממשלה היה אומר, "יפה, יהיה נפלא אם הפלסטינים ירצו לעשות איתנו שלום. אבל מה אם לא זה המצב? אנחנו נותנים להנהגה הפלסטינית זכות וטו על יחסי ישראל עם העולם הערבי?". הווטו הזה היה מוחלט עד סאדאת ב-1979. והוא שרר גם אחר כך. אפילו הסכם השלום עם ירדן, שהתברכנו בו ב-25 השנים האחרונות, התאפשר רק בעקבות אוסלו, והוא עדיין מחזק את הטענה שצריך איזו פריצת דרך עם הפלסטינים כדי לכרות שלום עם מדינה ערבית. נראה לי שבצעד הנוכחי, אף כי ישראל משעה לעת עתה את הרחבת ריבונותה, היא לא עושה ויתורים מסוכנים. אנחנו לא עוקרים יישובים. אנחנו לא עושים ויתורים טריטוריאליים פזיזים. אנחנו משעים, באופן זמני, הרחבה של ריבונות ישראל באזורים ביהודה ושומרון.
בהסכם השלום המסתמן עם האמירויות, מדובר בנורמליזציה מלאה שלצערי אין לנו כמותה עם מצרים ועם ירדן. הלוואי שהייתה. יש לנו הסכמי שלום רשמיים איתן, ושלום קר טוב ממלחמה חמה, אבל היינו שמחים להפוך את השלום הקר הזה לשלום חם שמתקיימים בו מגעים אישיים ועסקיים בלי הגבלה. גם מבחינה זו השלום עם האמירויות הוא פריצת דרך. הוא מאפשר את בואו של שלום חם באמת, ולא רק כתכתיב מלמעלה למטה, אלא גם מהשטח כלפי מעלה. עם אנשי עסקים שנוסעים הלוך ושוב, עם קשרים של אדם אל אדם.
אופן זה של התבשלות השלום יש בו גם משום בשורה גדולה לקראת הבאות משייפתחו נתיבי הטיס והתיירות הישירים בין תל-אביב לדובאי. ייתכן שבעוד שנים ספורות תבוא למלון באמירויות ותשמע שם יותר עברית מערבית; ובמלון בתל-אביב – יותר ערבית מעברית. יש כאן הזדמנויות כבירות, כי האמירויות הן מרכז פיננסי ומסחרי חשוב בעולם הערבי, עם קרן הון ממשלתית להשקעות בינלאומיות ובה כטריליון דולר, ואילו וישראל היא מרכז גדול של חדשנות וטכנולוגיה. אם אתה משדך את היזמוּת, המסחר וכוח ההשקעה של האמירויות עם הטכנולוגיה והחדשנות של ישראל, השמיים הם הגבול. אנחנו מצפים לזה בהתרגשות, וחושבים, כפי שאמרתי ביום שבו הדברים התפרסמו לראשונה, שבעקבות האמירויות יבואו עוד.
נגעת בהרבה שאלות גדולות שארצה לשוב ולהרחיב בהן. אבל קודם אני רוצה להבין יותר את לוח הזמנים. ישנו ציר זמן בן שנים אחדות, של הצורך שהתעורר אצל מדינות המפרץ הסוניות לשתף פעולה עם ישראל על רקע עסקת הגרעין והחשש מהחרפת הנסיגה האמריקנית מהאזור. וישנו ציר זמן קצר יותר, של החודשים האחרונים, הנוגע לתוכנית הריבונות. מתי אם כן התחיל ראש הממשלה נתניהו לחשוב על העניין?
אנו חושבים על כך כבר שנים. נאומיו של ראש הממשלה על הנורמליזציה עם מדינות ערב נישאו לפני כמה שנים. לעומת זאת, השנה, במהלך סביב הריבונות, הוא לא חשב כלל שהדבר יפגע בנורמליזציה בעתיד, וגם אני אינני חושב כך. זו הסתכלות שגויה.
יכול להיות שכמו שאמר השגריר פרידמן, אי אפשר לעשות את שני הדברים באותו זמן. אבל תקוותנו הייתה להתקדם לקראת הרחבת הריבונות כחלק מתוכנית השלום שהוצגה. כשהתחלנו לפעול בכוון הזה, רבים ממבקרי המהלך אמרו שישראל מחריבה כל אפשרות לשלום עם הפלסטינים; שאנחנו מכחידים את הסיכוי לפתרון שתי המדינות. אבל זה לא היה נכון. כתבתי על כך מאמר בוושינגטון פוסט; כתבתי שהמהלך של ישראל היה הורס את אשליית שתי המדינות, ופותח אפשרות לפתרון שתי-מדינות ריאליסטי. לא עמדנו לנקוט שום צעד שהיה מונע אפשרות להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד.
בוא נתבונן בציר הזמן. תוכנית השלום התפרסמה. ישראל אמרה לה כן. ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גנץ אימצו אותה שניהם. הפלסטינים כמובן דחו אותה. אני אומר "כמובן" כי הם דחו כל תוכנית במאה האחרונה. אבל באירוע ההשקה של התוכנית היו שלושה שגרירים: שגרירי עומאן, איחוד האמירויות ובחריין. אחרי האירוע הזה, השאלה הייתה מה עושים עכשיו. הייתה לנו תוכנית שלום על השולחן. ולראשונה בתולדות הסכסוך הזה, זו הייתה תוכנית שישראל יכולה לקבל ושמדינות ערב אינן דוחות, ועל כך אני משבח מאוד את ממשל טראמפ. זה היה חידוש. זה דבר שטרם היה כמוהו. הערבים לא בהכרח הסכימו עם כל מרכיבי התוכנית, אבל הם לא דחו אותה. האמירויות אפילו השמיעו הצהרה חיובית, המעודדת את הפלסטינים להיכנס למשא ומתן ואומרת שנעשה צעד טוב ראשון.
אז בנקודה הזאת, אין לנו פרטנר פלסטיני שמעוניין לדון על בסיס התוכנית הזאת. מה עושים? ישראל וארה"ב החליטו לעבוד יחד על תוכנית להרחבת הריבונות הישראלית לאזורים ביהודה ושומרון שיישארו חלק מישראל על פי תוכנית טראמפ. בתמורה, אנחנו לא נחיל את הריבונות על אותם אזורים שתוכנית טראמפ מועידה למדינה פלסטינית בעתיד, אם אי פעם הם יהיו מוכנים לבוא לשולחן המשא ומתן ולדון בפרשה אמיתית על פי המתווה של תוכנית טראמפ. התקדמנו עם התוכנית הזאת, ואולי האמירויות הבינו שזו ההזדמנות שלהם לנרמל את היחסים עם ישראל ולהרוויח, מנקודת מבטם, השעיה של צעדי הסיפוח. ההשעיה הזאת מאפשרת להם להיכנס להסכם שלום עם ישראל.
ואני לא חושב שהם עשו את זה נגד הפלסטינים. הם אומרים שהם מחויבים כלפי הפלסטינים ולפתרון שתי המדינות. הם תומכים בשאיפה הפלסטינית להגדרה עצמית. אבל אני חושב שהם ניצלו את ההזדמנות, וכשהדבר נודע לנו ניצלנו אותה גם אנו.
אנו מקווים שמדינות נוספות יעלו על הגל. כל מי שמייחל לשלום בין הישראלים לפלסטינים אמור לשמוח מאוד על ההתפתחות הנוכחית, כי כאשר כוח הווטו נלקח מידי הסרבנים, גדל כוחם של הגורמים הפלסטיניים המעוניינים בפשרה וחפצים בהסדר היסטורי לסכסוך הזה.
מרגע שכמה מדינות ערביות מתקרבות לשלום עם ישראל, הסרבנים אינם יכולים עוד לומר שכל העולם הערבי מאחוריהם. כי זה לא נכון. כי יש מדינות שעברו אל צד השלום. העולם הערבי מתקרב לישראל. יש לקוות שהכוחות שוחרי השלום בחברה הפלסטינית יתחזקו על ידי כך, ויתעמתו עם מתנגדי השלום; שיאמרו למתנגדים, "הרכבת הערבית עוזבת את התחנה, בואו נעלה מהר". ככל שהעולם הערבי מתקרב יותר לישראל, כן גדלה הסבירות לפריצת דרך גם עם הפלסטינים.
כלומר, בעיניך ההסכם לא מתמרץ את הפלסטינים להקשיח את הקו שלהם, אלא הוא מנוף להבאתם לשולחן המשא ומתן.
יש החושבים שהעולם הערבי יכפה על הפלסטינים לעשות שלום עם ישראל. אינני סבור כך. אני חושב שדרוש שינוי היסטורי בקרב ההנהגה הפלסטינית, ולמען האמת גם בתוך החברה הפלסטינית, מפני שזו תופעת עומק: הם לא מכירים בזכותו של העם היהודי למדינה במולדתו ההיסטורית. הם צריכים לחצות את הרוביקון שמעולם לא חצו.
כל עוד יש עשרים מדינות ערביות שיושבות איתם באותו צד של הרוביקון ואומרות "לא נחצה עד שתחצו אתם", הדבר רק מחזק את כוחות הסרבנות בחברה שלהם. אבל אם אותן מדינות ערביות יעשו מעשה ויחצו את הרוביקון בעצמן, לאותם פלסטינים המעוניינים לעשות זאת בעצמם יהיה כלי לשכנוע אחיהם. זה ישנה את כל הדינמיקה באזור.
יש סכסוך ערבי-ישראלי וסכסוך ישראלי-פלסטיני. לפעמים אנשים מבלבלים בין השניים. יש ביניהם נקודות השקה ואזורי חפיפה, אבל הם עדיין נפרדים. אם מדינות נוספות ילכו בעקבות האמירויות, נוכל להסתכל על המהלך הזה לאחור ולומר, בסגנונו של צ'רצ'יל, שזו הייתה התחלת הסוף של הסכסוך הערבי-ישראלי.
יש לקוות שבעקבותיה תבוא גם התחלת הסוף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל נראה לי שכדי לחזק את הכוחות שואפי השלום בחברה הפלסטינית, עלינו לעסוק תחילה בסכסוך הערבי-ישראלי. לכן המאורע הזה היסטורי כל כך. מעניינת גם קבלת הפנים שההסכם קיבל באזור. כשסאדאת עשה מה שעשה, נדרש לו אומץ אדיר. הוא קיבל מישראל תמורה עצומה, כל חצי האי סיני, הגדול בשטחו ממדינת ישראל כמעט פי שלושה, ובו מקורות אנרגיה. ובכל זאת, ברגע הדרמטי של בואו לירושלים, הוא חורר סכר שלם של סרבנות ערבית.
בצעד הנוכחי, חוררנו סכר של סרבנות למראית עין. אבל מתחת לפני השטח, היחסים בין ישראל לעולם הערבי נבנים מזה זמן. כפי שאמרתי, ראש הממשלה דיבר על כך בפומבי. הוא פעל בנושא בהתמדה. אמרתי לאנשים לאורך השנים, לו ידעתם עם מי ראש הממשלה נפגש, איפה הוא ביקר וכן הלאה, הייתם חוטפים הלם. הוא עשה את כל זאת מתחת לפני הקרקע ושום דבר לא דלף. ואז, מפעם לפעם, דברים כמו זה צצים על פני השטח, ומנקבים את הסרבנות הפורמלית כלפי ישראל. לאור התגובות שנראו באזור, אני חושב שעם המדינות הבאות זה יכול לקרות מהר בהרבה מכפי שאנשים חושבים. בחריין השמיעה תגובה חיובית. כך גם עומאן. מי שמבין בדקויות דיפלומטיות יודע שגם התגובה הסעודית יכולה להתפרש לחיוב. ההסכם התקבל אחרת מכפי שהיה עם סאדאת, וזה מלמד על התמורה שכבר התחוללה מתחת לפני השטח בעולם הערבי. אני מקווה שנצליח להעלות אותה אל מעל לקרקע. התהליך הזה התחיל; ראשיתו מִצער ואחריתו תשׂגה מאוד.
אני רוצה להרחיב איתך בעניין סעודיה, אבל קודם נחזור למה שאמרת על המעורבות של נתניהו. הוא היה באמירויות?
בגין ענה פעם על שאלה דומה, "לא שואלים ג'נטלמן איפה היה בלילה". נתניהו היה במקומות רבים שאנשים חושבים שהוא לא היה בהם. אני מוקיר מאוד את העובדה שלאורך השנים עלה בידו לנהל דיפלומטיה מוצלחת מאוד עם מנהיגים רבים מהאזור שאין לנו יחסים רשמיים איתם, והוא עשה זאת בשקט גמור. אחת הסיבות לכך שפריצת הדרך הנוכחית התרחשה היא שישראל נהגה בחשאיות. רק מתי-מעט, בודדים ממש, בצד שלנו ידעו על ההסכם המתרקם, וזה מנע הדלפות. זה חשוב, כי רוב פריצות הדרך קורות באופן זה. כך היה גם עם מצרים בזמנו, פריצת דרך מבורכת, וכך לא היה באוסלו, שהתברר כפריצת דרך שלילית. בכל מקום שיש הדלפות, היריבים הפוליטיים של הצדדים תוקפים אותם, והכול מתערער. הפעם הצלחנו לשמור על שקט.
ראש הממשלה השקיע זמן ומאמץ רבים מאוד, וזכינו בפריצת הדרך. יש עוד דברים שקרו. אולי אתה זוכר שלפני שנתיים הוא ביקר בעומאן. הסולטן קאבוס המנוח אירח אותו בעומאן בביקור פומבי. הייתה פגישה עם מנהיג סודאן, שלא הייתה פומבית כשנערכה אבל אחריה דווח עליה. בוורשה הוא השתתף בישיבה שבה נכחו שרי החוץ של סעודיה, בחריין והאמירויות, ובכירים נוספים ממדינות ערב. זה לא היה מאורע פומבי, אבל זו הייתה פריצת דרך בפני עצמה. הדברים השקטים הללו קרו מתחת לפני השטח, והנה עכשיו פריצת דרך גלויה. מוחמד בן זאיד ראוי להוקרה רבה על האומץ לעשות זאת.
תוכל לשתף אותנו בתובנות לגבי היחסים בין סעודיה לאמירויות? אתה יכול לומר אם הן מתאמות, ואולי אפילו מוחמד בן זאיד ומוחמד בן סלמן רקמו יחד את סדר הפעולה וסיכמו שבן זאיד יקפוץ ראשון למים – או שמא הצעד הנוכחי יוצר לחץ על מוחמד בן סלמן?
יש יחסים הדוקים בין סעודיה לאמירויות ובין יורשי העצר בשתי המדינות. אבל היות שאני שגריר מכהן, אני לא רוצה לדבר על הפרטים. אינני פרשן של האירועים. אנחנו עובדים עם מדינות רבות ועניינים שונים ומשונים, ונראה לי שהדבר הטוב יותר לומר עכשיו הוא שהיחסים טובים. אינני חושב שהסעודים הופתעו מן הצעד, ונראה לי שהוא מגדיל את הסיכויים שמדינות נוספות ינועו לעבר נורמליזציה עם ישראל. זה ברור.
הזכרת את ההבדל בין השלום הקר עם מצרים וירדן ליחסים המתפתחים עם האמירויות. במה דומים המקרים ובמה הם שונים?
הבסיס דומה. הסכמים רשמיים, אפשרות להקים שגרירויות, לקיים טיסות ישירות ולנהל רמה מסוימת של קשרים רשמיים כנהוג בעולם הדיפלומטי. נכון שיש דברים מסוימים שאפשר לעשות מתחת לשולחן: שיחות חשאיות, עבודה בעניינים צבאיים ומודיעיניים; אבל ברגע שהקשרים נעשים רשמיים הפוטנציאל גדול הרבה יותר, ותחומיו מתרחבים גם אל קשרי המסחר.
אנו מעוניינים בשלום חם ועמוק עם מצרים ועם ירדן, ונפעל לקדם זאת. רק עם הזמן נוכל לדעת אל-נכון איך השלום עם האמירויות בהשוואה לשלום עם מדינות אלו. אבל מנקודת המבט של ההווה אפשר כבר לומר שיש אפשרויות להתרחבות מהיר של הקשרים, ולא רק מלמעלה-למטה אלא גם מהשטח. באמירויות אין למיטב ידיעתי הרבה כוחות תרבותיים, כלכליים או פוליטיים השוקדים לחבל בקשרים ולמנוע את יישור ההדורים. הרושם הוא שבכל המישורים הללו ניתנת לקשרים עם ישראל רוח גבית. במצרים ובירדן, לעומת זאת, יש כוחות הפועלים נגד הקשר עם ישראל. זה יכול להתבטא בחרמות תרבותיים ובחרמות כלכליים. אינני יכול לומר שאיש עסקים מצרי או ירדני שיעשה עסקה עם ישראל יתקבל שם בתשואות פומביות.
הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן הם לברכה רבה. אנו מלאי הודיה על כי הנשיא א-סיסי והמלך עבדאללה פועלים לחיזוק היחסים עם ישראל, וכך גם המלך חוסיין בזמנו. אבל יש תקופות שבתוך המדינות הללו פועלים כוחות המתנגדים לכך. אני לא רואה כוחות כאלה באמירויות כעת. כך גם התרשמתי בימים שחלפו מאז ההודעה על ההסכם. היו מגעים כבר קודם, ואנשי עסקים ישראלים יכלו לצאת ולבוא, אבל זה נעשה באורח עקיף, ולפעמים בעזרת דרכון זר או מנגנונים אחרים. כשהמחסומים הללו ייפתחו לגמרי, ויהיו טיסות ישירות סדירות, אני חושב שנראה שינוי כביר מתחולל במהירות, מפני שבחברה שם אין איבה והתנגדות כלפינו. אני פשוט לא רואה שם דברים כאלה נכון לעכשיו.
אני מאמין שכאשר הציבור באמירויות ייווכח בברכת השלום עם ישראל, והציבור הישראלי ייווכח בברכת השלום עם האמירויות, הדבר יתחזק. אני מקווה שהדבר יוביל גם להעמקת השלום עם מצרים וירדן, כי הציבור במדינות אלו ייצא נשכר מאוד מקשרי מסחר חזקים וממשיים חילופי תרבות ועוד ועוד.
מעניין איך הייתה נראית היום מצרים לו הבינו המצרים ב-1979, כמו האמירתים כיום, איזו ברכה בתחומי הכלכלה והטכנולוגיה, המסחר והרפואה, יכולה להיות להם מהסכמי השלום עם ישראל אם השערים באמת ייפתחו.
הם ודאי יודעים זאת עכשיו; שמעת את דברי התמיכה של הנשיא א-סיסי בהסכם החדש. לו היו קשרינו עם מצרים חמים יותר, זו הייתה בלי ספק ברכה רבה, לעם במצרים אפילו יותר מלעם בישראל. אומנם, עם האמירויות הסיפור שונה מלכתחילה. אין לנו גבול משותף איתם, ולא היו לנו מלחמות. הסכמים עם מדינת גבול, עם מדינה שיש לך איתה חיכוך צבאי, הם סיפור הרבה יותר מסובך, והשינוי לא קורה באותה קלות. אבל אני מאמין שזה אפשרי, ומקווה שהעם במצרים, כמעט מאה מיליון איש, ייווכח בברכת השלום בין ישראל לאמירויות.
כמובן, אלו מדינות שונות. גם המשאבים שלהן שונים. איחוד האמירויות הוא מרכז סחר ופיננסים של המזרח התיכון כולו, ואילו מצרים היא מנהיגה פוליטית, תרבותית ומסורתית בעולם הערבי ואף מעבר לו. הדינמיקות, לפיכך, שונות. אבל אני מקווה שהעם במצרים יביט ויאמר "ראו כמה ברכה זה מביא, הבה נחזק את הקשרים עם ישראל". וכך גם לגבי העם בירדן.
כשאל שתי מדינות המקיימות שלום עם ישראל מצטרפת שלישית, זה מחזק את השתיים הראשונות. וכשיש רביעית וחמישית ושישית ושביעית נוצרת דינמיקה שלמה שבסופו של דבר משנה את האזור, ואשר עשויה אפילו לשים קץ לסכסוך הערבי-ישראלי. הלוואי. עברנו ממלחמה חמה עם מצרים לשלום קר, וזה ודאי עדיף. ולגבי ירדן אפשר לומר שעברנו מכמעט-מלחמה קרה, מ-1970 עד 1994, לשלום קר. עכשיו יש לנו הזדמנות לשלום חם עם האמירויות, ובזכותו אולי נוכל לחמם את השלום עם מצרים ועם ירדן.
בוא נדבר קצת על ענייני הביטחון, כפי שהם בעיניך ובעיני ראש הממשלה. כל מי שמעיף מבט במפה רואה שהאמירויות שוכנות מול איראן ומצרי הורמוז. לכן השותפות איתן היא יתרון אסטרטגי עצום לישראל. האם עלו על הפרק תרגילים ימיים משותפים, ושאר שיתופי פעולה צבאיים אפשריים?
אני לא רוצה להיכנס לזה. בוא נאמר שבחדרי העבודה של ראש הממשלה, גם בבית וגם במשרד, תלויות מפות קיר גדולות מאוד, כך שהוא יודע היטב היכן נמצאות האמירויות ומי נמצאת מעברם השני של המצָרים. כך שהדבר לא חמק מעינינו, אבל עלינו להניח לתהליך הזה להתהוות בדרכו. אנו עתידים להערכתי לחזות בשיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני לצד שיתוף פעולה אזרחי בתחומי הבריאות והרפואה, והחקלאות והמים, ועוד ועוד, שיתרחב בקרוב מאוד, ובאורח דרמטי מאוד. יש בקשרים בינינו תועלת אסטרטגית רבה לכל אחר מהצדדים; שכן האמירויות שואפות גם לגוון את המשק שלהן. תהיינה השקעות רבות של האמירויות בישראל. ובכיוון ההפוך, שותפויות רבות שיצמחו מהשטח. למעשה, מרגע שנשלים את ההסכמים הפורמליים, גם אם הם יהיו הסכמים שלדיים, הכול יקרה "מלמטה למעלה", מהשטח – וזה שונה מאוד מתהליכים המוכתבים מלמעלה למטה, שבהם צריכים לדחוף את המגזר הפרטי לעשות דברים. כאן, לדעתי, די ליצור את המסגרת המאפשרת כדי שנקודות הקרבה הטבעיות בין ישראל לאמירויות יצמיחו את שלהן.
הרשה לי לשאול אותך שאלה על ארה"ב. ברור לי שאתה מוגבל במה שאתה יכול לומר, ושאתה מחויב לשמור על האמון והדיסקרטיות שבנית עם אנשים לאורך השנים. אבל כהכללה, מה הייתה התגובה בבית הנבחרים ובסנאט לידיעה על ההסכם?
אני יכול לומר לך שהיו לי טלפונים רבים בעניין, אולי יותר מעשרים, מאז שזה קרה. אני מתחיל את השיחות הללו בדרך כלל במילים "אני שונא לבשר בשורות טובות…", והתגובה היא בדרך כלל צחוק גדול, כי היו מקרים שחברי קונגרס ראו אי-אילו סוגיות אחרת מאיתנו. איראן ועסקת הגרעין היא הדוגמה המתבקשת, אבל לא היחידה. משמח לראות עכשיו את התמיכה הדו-מפלגתית האיתנה בישראל בהסכם הזה. המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ון ביידן והמועמדת לסגניתו קמאלה הריס, יצאו בהצהרת תמיכה. זה מחמם-לב במיוחד בעת כזאת של שסע עמוק וממושך בין המפלגות, רגע לפני בחירות לנשיאות.
יש דבר חשוב שאמרתי לרבים מאלה שדיברתי איתם, בפרט לאוהדי-ישראל ותיקים משני צידי המפה. אמרתי להם שגם להם יש חלק במה שקרה עכשיו. כולם מנסים למצוא מהו הקש ששבר את גב הגמל; מהי הפגישה האחרונה המסוימת שאפשרה את פריצת הדרך. אבל האמת היא שכל אניץ-קש על גב הגמל תורם לשבירתו. האחרון הוא רק אחד, אבל בלי כל קש וקש שהונח שם קודם הוא לא היה שובר, ומשקלם שווה.
בריתנו עם ארה"ב היא עמוד-תווך בעוצמתנו; כך שאנו אסירי תודה לכמה וכמה חברי קונגרס וסנאטורים משתי המפלגות שעומדים לצידנו בעקביות זמן רב, חלקם כבר שני עשורים, חלקם אפילו שלושה. במשל שלנו, כל תמיכה כזאת היא עוד קש שהוערם על גב הגמל, עד שהתאפשר בואו של היום הגדול הזה. לכן הרגשתי צורך להודות עליה באופן אישי.
שמירה על ישראל חזקה מאוד היא הדרך היחידה להגיע לפריצות-דרך כגון זו. חיכינו שלושים שנה מהקמת המדינה עד חוזה השלום עם מצרים. לא ישבנו בחיבוק ידיים וקוננו על מר גורלנו. בנינו את הארץ, ולמרבה הצער נאלצנו גם להילחם לא מעט, אבל לבסוף זה הוביל לפריצת דרך. ההבנה שאי אפשר להנחיל לישראל מפלה בשדה הקרב הובילה לבסוף למהלך הנועז של סאדאת. מאז המשכנו בבניין הכוח שלנו, ונראה לי שראש הממשלה הנוכחי ראוי להוקרה עצומה על שהפך את ישראל למעצמה עולמית. בביטחון ובטכנולוגיה, בעוצמה הצבאית ובעוצמה המודיעינית וביכולות הסייבר, בליברליזציה ממשית במשק הישראלי ובמתן החופש למשאב הגדול שלנו, כוח-המוח, להפוך את ישראל למרכז של חדשנות.
כולם רוצים לראות בבוא השלום בין ישראל לכל שכנותיה, ובכללם הפלסטינים, אבל שלום זה חייב לבוא מתוך עוצמה. למעשה סיפור שבעים ושתיים שנות ישראל הוא סיפר על שלום באמצעות עוצמה. ככל שהתחזקנו כן היינו קרובים יותר להשגת שלום. התפיסה ההפוכה אומרת שישראל צריכה להחליש את עצמה בוויתורים. אני, כמו ראש הממשלה, סבור שהיחלשות מקשה על השגת שלום. אף אחד לא עושה שלום עם החלש; אנשים עושים שלום עם מי שחזק. ואף אחד לא שואף לכרות ברית עם החלש; כולם מחפשים בני ברית חזקים. מבחינה זו, היחלשות ישראל פוגעת גם בבריתה עם ארה"ב.
ככל ששכנינו הערבים רואים בישראל בת ברית פוטנציאלית חזקה הם מתקרבים אליה; והאמירויות הקימו גשר, שיאפשר מעתה לעוד מדינות ערביות המעוניינות בכך למסד את יחסיהן עם ישראל. בשבועות ובחודשים הבאים נפעל כדי שיהיו כמה שיותר מדינות כאלו.
רון דרמר, אורח שיחה זאת, משמש שגריר ישראל בארה"ב מאז 2013.
מאמר זה נכתב עבור Mosaic Magazine מבית קרן תקווה, כחלק מפרויקט בעקבות הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ומתפרסם כאן באדיבותה.
מאנגלית: צור ארליך
