פופוליזם מסוג אחר

אם ארגנטינה של חאווייר מיליי תצליח לשנות כיוון ותזכה ברווחה ושגשוג – גם מדינות אחרות באמריקה הלטינית ובעולם כולו יוכלו לעשות זאת

לו היו טוענים באוזניי לפני כשנה שארגנטינה תהיה המדינה הראשונה שבה ייבחר ליברטריאן לראש הרשות המבצעת, הייתי חושב שמדובר בבדיחה משונה. אחרי הכול רוחו של הנשיא הידוע לשמצה חואן פרון, שדגל בסמכותנות ובמעורבות מדינתית בכל תחום, עדיין מרחפת מעל הפוליטיקה הארגנטינאית. ארגנטינה, בדומה למרבית מדינות אמריקה הלטינית, היא מדינה עם מורשת פוליטית אטטיסטית-סוציאליסטית למדי;  מכון הריטג' האמריקני, המפרסם מדי שנה מדד המדרג מדינות לפי מידת החופש הכלכלי שלהן, העניק לארגנטינה את המקום ה-145 מתוך 184 מדינות; ובין הציבור הארגנטינאי למדיניות אדוקה של שוק חופשי וממשל מוגבל מעולם לא שררה אהבה גדולה. בשל כך קשה להבין כיצד ייתכן כי כ-56 אחוזים מאזרחי המדינה הצביעו בנובמבר האחרון בעד ליברטריאן מוצהר.

אולם נראה שעלייתו וניצחונו של מיליי אינם קשורים בהכרח בליברטריאניות שלו, כפי שאפשר היה לחשוב, אלא דווקא בדמותו ובצדדיו הפופוליסטיים, שהצליחו להתחבר לסנטימנט עממי רחב. מיליי הוא פופוליסט, ובהקשר של אמריקה הלטינית וארגנטינה בפרט, לפופוליזם יש אחיזה ממשית וארוכת שנים בציבור. אנו עדים למעשה למקרה מובהק ראשון של הצלחה פוליטית של פופוליזם ליברטריאני, ועל כך אבקש להרחיב במאמר קצר זה.

*

בשיח האקדמי על פופוליזם נדמה לפעמים כי מרוב מתיחה מושגית המושג איבד את הכושר האנליטי שלו. כל מנהיג שאינו מתיישר לפי תפיסות ממסדיות ליברליות מסווג אוטומטית כפופוליסט; ויקטור אורבן פופוליסט, כמו שמרין לה-פן פופוליסטית, כמו שוולדימיר פוטין פופוליסט, כמו שהוגו צ'אבס היה פופוליסט. כדי להשיב את המושג לממדיו המועילים, אני רוצה להציג בקצרה שתי דרכים להסתכל על פופוליזם (למרות הבעייתיות המובנית בקוצר היריעה), ולהסביר את הרקע לעלייתם של מנהיגים שאפשר לסווגם כפופוליסטים.

הדרך הראשונה היא להבין פופוליזם כשיח אידיאולוגי 'רזה', המזהה את שדה המאבק הפוליטי-חברתי כמחולק בין שתי קבוצות הומוגניות יריבות: העם מכאן, והאליטה מנגד; ה'עם' נושא מטען נורמטיבי חיובי, ואילו ה'אליטה' בעלת גוון נורמטיבי שלילי. העם הוא תמיד טוב, ומייצג סגולות ציבוריות, ואילו האליטות הן מושחתות ומנסות לשלוט בעם באמצעות מניפולציות. טענתי שזהו שיח אידיאולוגי 'רזה' משום שהוא כשלעצמו אינו מנסח משנה סדורה שמתיימרת לקבוע כיצד תיראה החברה, אלא עשוי מרכיבים שלדיים קבועים שניתן להעלות עליהם בשר בדמות רעיונות מאידאולוגיות אחרות – כל עוד הם שומרים על המסגרת הדיכוטומית הפשטנית של עם נגד אליטות.

כך למשל, פופוליסטים משמאל רואים את הקפיטליסטים בתור האליטה הרעה שמשעבדת את ההמונים, וכפועל יוצא מכך יכוונו את חיציהם  נגד מוסדות פיננסיים וכלכליים בינלאומיים כמו וול סטריט, קרן המטבע הבינלאומית וארגון הסחר העולמי – אלו השומרים לשיטתם על הסדר הקפיטליסטי העולמי. פופוליסטים מימין, לעומת זאת, מבקרים את מוקדי הכוח החותרים לשיטתם תחת הריבונות הלאומית העממית – כמו מדיניות הגירה פתוחה כלפי אנשים שאינם משתייכים לקבוצה הלאומית או התרבותית הדומיננטית, הנתפסת בעיניהם כקידום ערכים אוניברסליים על חשבון ערכים פרטיקולריים. דוגמה נוספת לכך היא ביקורתם של פופוליסטים ימנים באירופה על האיחוד האירופי ומוסדותיו הבירוקרטיים, שנתפסים כמי שמתערבים בצורה עמוקה בעניינים שאמורים להיות מוכרעים על ידי העם באמצעות המוסדות הדמוקרטיים של מדינת הלאום.

הדרך השנייה להגדרת הפופוליזם מבינה אותו כסוג של סגנון מנהיגותי. המנהיג הפופוליסט הוא מנהיג כריזמטי המצליח לסחוף רגשית את ההמונים במגע ישיר איתם, ללא צורך בתיווכו של מנגנון מפלגתי חזק. הפוליטיקאי הפופוליסט פונה לעם באמצעות נאומי כיכרות המוניים, אמצעי תקשורת מוסדיים, וב-15 השנים האחרונות – באמצעות הרשתות החברתיות. הוא עושה זאת בסגנון 'אותנטי', שגורם לאזרח הפשוט לחשוב שהפוליטיקאי אינו נעלה ממנו, אלא ממש כמוהו, "אחד מאיתנו"; הפוליטיקאי הפופוליסט לא ידבר בשפה גבוהה אלא בשפה פשוטה, וכשהוא מדבר על יריבים פוליטיים – אפילו שפה בוטה. הוא לא ילבש חליפה אלגנטית, אלא לבוש יום-יומי ועממי; הוא לא ייתפס יושב לסעוד את ליבו במסעדת גורמה יקרה, אלא יצטלם בשוק המקומי כשבידיו אוכל רחוב. השאיפה של הפוליטיקאי הפופוליסט היא לגרום לאזרח מן השורה לחשוב שהם שניהם שייכים לקבוצה עממית אחת מגובשת, ולחדד את הפער שבין ה"אנחנו" ל"הם", יריביו הפוליטיים, המוצגים על ידו כאליטיסטים מרוחקים ומנותקים מצרכיו הממשיים של העם.

*

מה גורם לעליית הפופוליזם בעשורים האחרונים בעולם המערבי?

חוקרים שונים תולים זאת בהתנגדות לתהליכי הגלובליזציה הליברליים, אם במישור הכלכלי ואם במישור התרבותי. אנשים רבים ברחבי העולם מרגישים שהגלובליזציה השאירה אותם מאחור וערערה את תחושת הביטחון הכלכלית והחברתית שלהם – ומשום כך הם הולכים אחר פוליטיקאים 'לא-ממסדיים', המפנים אצבע מאשימה ברורה כלפי האליטות ומבטיחים שינויים רדיקליים. אין לכחד שבהסברים אלה יש מן האמת; אך אין בכוחם להסביר את הפופוליזם במדינות אמריקה הלטינית, שפרח כבר באמצע המאה הקודמת, עוד לפני תהליכי הגלובליזציה של העשורים האחרונים.

גורם נוסף שתורם לעליית הפופוליזם הוא קיומה של 'אווירה משברית', בין אם זו נוגעת למשבר כלכלי, ביטחוני או חברתי. באופן טבעי, משבר מוליד חוסר אמון עמוק של הציבור בממסד המדינתי ובדרג הפוליטי, הנתפסים כמי שאינם מספקים את הסחורה שעליהם לספק. במצב משברי כזה, פוליטיקאים המעמידים תדמית רדיקלית ומכריזים על שאיפתם לשנות את הסדר הקיים, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי האחראים על המשבר, יזכו לתמיכה רבה. כך ינסה הפוליטיקאי הפופוליסט למנף את הייאוש הנובע מהמשבר, ולהציע סדר יום שונה מאוד. בהתאם לכך, ניתן לומר שכעומק המשבר, וכהיקף האוכלוסייה הנפגעת ממנו – כך גם נגלה את עומק התמיכה בפוליטיקה פופוליסטית.

כשאנו בוחנים את המקרה של מדינות אמריקה הלטינית, אנו מוצאים כי מדובר במדינות מאוד לא יציבות מבחינה פוליטית וכלכלית. רובן לא זוכות לשגשוג כלכלי (לדוגמה, התוצר המקומי הגולמי בהן נמוך מאוד), וסובלות מבעיות של פשיעה אלימה, סמים ופרשיות שחיתות חדשות לבקרים. אין זה המקום לדון באריכות בגורמים לכישלון הלטינו-אמריקני הזה; הסברים שונים תולים זאת במורשת הקולוניאלית, בבעיות מוסדיות, בתרבות פוליטית אלימה וקלוקלת ואף בסוגיות אקלים. אולם, העולה מדברינו בבירור הוא שעל רקע המשברים המתמשכים הפוקדים את היבשת, אפשר להבין גם את ריבוי המנהיגים הפופוליסטים שצמחו בה.

כבר בשנות ה-90 – שנים רבות לפני מיליי הארגנטינאי – היו במדינות אמריקה הלטינית מנהיגים פופוליסטים שזוהו עם תפיסת עולם ימנית. תקופה זו מכונה במחקר 'הגל השני של הפופוליזם', שהגיע כמה עשורים לאחר 'הגל הראשון', השונה מן השני בטיב המדיניות שקידם. בעוד הגל הראשון היה מזוהה עם מנהיגים לאומנים, שניהלו מדיניות כלכלית אטטיסטית ומדיניות חוץ בדלנית (ולעיתים אף לעומתית) כלפי ארצות הברית – הרי הגל השני, שהגיע על רקע משברים כלכליים קשים ברחבי היבשת, אופיין במדיניות כלכלית ליברלית שכללה הפרטות, קיצוצים בהוצאות הממשלתיות, הורדת מיסי הון בניסיון למשוך משקיעים זרים, ומדיניות חוץ קרובה יותר לארצות הברית ולמערב. אם מנהיגי הגל הראשון סימנו את אלו המשעבדים את מדינות אמריקה הלטינית לאינטרסים זרים כ"אליטות", הינה מנהיגי הגל השני הכתירו כאליטות המשמשות מושא לביקורת דווקא את אלה שקידמו מדיניות ריכוזית של הכלכלה, וכך דאגו לאינטרסים של המקורבים להם בלבד – "סוציאליזם של מקורבים", אם תרצו.

בין המנהיגים המזוהים עם הגל השני ניתן למנות את אלברטו פוג'ימורי בפרו, פרננדו קולור דה-מלו בברזיל וקרלוס מנם בארגנטינה. על שלושתם אפשר לומר בהכללה כי חרף שיפור משמעותי בנתונים הכלכליים של מדינותיהם, הם לא שינו את המוסדות המושחתים, וכך הובילו למשברים נוספים ומתמשכים. חלקם אף הסתבכו בפלילים בעצמם, ומורשתם הפכה להיות שנויה במחלוקת; יש הטוענים שכישלונם הוביל בטווח הרחוק לבואו של הגל השלישי של הפופוליזם באמריקה הלטינית, המזוהה עם מנהיגים כמו הוגו צ'אבס – גל שכלל סוציאליזם אדוק ואנטי-אמריקניות קשה.

*

מצוידים בתובנות שהצגנו עד כה על פופוליזם, נוכל להתבונן במיליי הארגנטינאי – ולהבחין בקלות כי הוא כמעט הפופוליסט המושלם. בשנים שלפני עלייתו לשלטון ארגנטינה סבלה ממשבר כלכלי קשה, שכלל נתוני אינפלציה מאמירים של מעל מאה אחוזים, שירותים ציבוריים ירודים, עלייה בנתוני הפשיעה ופרשיות שחיתות שריחפו מעל בכירים במערכת הפוליטית והבירוקרטית במדינה. מיליי מצידו, עוד בטרם נהפך לפוליטיקאי, יצא נגד הממסד הפוליטי הארגנטינאי וכינה אותו "קאסטה" שדואגת לעצמה ולא לעם. למרות היותו איש אקדמיה, הוא נודע בסגנונו המילולי הבוטה, הכולל שימוש תכוף בגסויות כלפי כל מי שהחליט לבקר; אפילו האפיפיור פרנציסקוס 'זכה' למגוון תיאורים גסים מצידו של מיליי, לרבות הביטוי "שמאלני מטונף". הופעותיו הציבוריות בקמפיין הבחירות שלו היו כשל כוכב רוק שהגיע במטרה לשלהב את ההמונים, וכללו נגינה על גיטרה חשמלית, נאומים מלאי פאתוס, ושימוש – שהפך איקוני – במסור חשמלי, שנועד לדמות את הקיצוצים הרחבים שמיליי הציע במשרדי הממשלה, בבירוקרטיה וברגולציה הממשלתית.

חשוב להדגיש בנקודה זו שהיותו של מיליי פופוליסט לא מפחיתה מהיותו ליברטריאן. נראה כי הוא באמת ובתמים מאמין בעקרונות של ממשל מוגבל וליברליזציה כלכלית, והאלמנטים הפופוליסטים משמשים אותו רק כאסטרטגיה פוליטית. מיליי אומנם סומן על ידי רבים כמנהיג ימני פופוליסטי קיצוני וסמכותני, בדומה למשל לז'איר בולסונארו בברזיל, לנוכח עמדותיו נגד הפלות ונגד מה שהוא תיאר בתור "השקר הסוציאליסטי של משבר האקלים". אולם כאן עליי לחלוק על סימון זה, לנוכח העובדה שבניגוד למנהיגים ימניים סמכותניים אחרים, מיליי שומר על קו ליברטריאני עקבי; הוא סבור שהמדינה לא צריכה להתערב בסוגיות חברתיות כמו יחסים חד-מיניים וזכויות טרנסג'נדרים, ועם זאת הוא גם טוען כנגד השימוש במערכת החינוך הציבורית לשם קידום סדר יום פרוגרסיבי.

האם היותו של מיליי פופוליסט היא בעיה? על כך יש לענות בפתגם הידוע "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מיליי השתמש באסטרטגיה פופוליסטית כדי להיבחר, על כך אין עוררין; אולם השאלה כעת היא איזו מדיניות הוא יקדם בפועל. בחודשיו הראשונים בתפקיד הכיוון נראה די מבטיח: כבר בנאום ההשבעה שלו הציג מיליי את האמת לציבור בנוגע למצבה הקשה של הכלכלה הארגנטינאית, ולא הסתיר את העובדה שיידרשו צעדים קשים וכואבים כדי לשנות את כיוונה. ברמת המדיניות, הוא מקיים רבות מהבטחות הבחירות שלו – לרבות סגירת משרדי ממשלה והידוק תקציבי – ולאחרונה אף ניתן היה לראות את פירות המהלכים האלו בדמות שיפור בנתונים הכלכליים של ארגנטינה.

יחד עם זאת, האתגר האמיתי של מיליי יהיה לקיים רפורמה במוסדות שהוא לא יצליח לסגור. כאמור, גם קרלוס מנם קידם כלכלה חופשית ומערכת יחסים קרובה עם המערב, אך לא עשה שום שינוי חיובי במוסדות הארגנטינאיים – שהיו ונשארו מושחתים וכושלים. אם מיליי חפץ להצליח היכן שקודמיו כשלו, ולהעלות את ארגנטינה על מסלול של צמיחה ורווחה לאורך זמן – הוא חייב לשים את יהבו ברפורמות מבניות עמוקות במוסדות המדינה. מובן שזהו לא אתגר פשוט כלל וכלל; המציאות הפוליטית נוטה להיות שמרנית למדי, והמספר הזעום של חברי פרלמנט מטעם מפלגתו בתוך סך חברי הפרלמנט בארגנטינה יקשה עליו בהיבט הזה. בדומה לפוליטיקאים אחרים, הוא יצטרך להתפשר ולתמרן פוליטית בחוכמה כל הדרך עד להשגת מטרותיו.

הסיפור של מיליי יכול להיגמר במוקדם או במאוחר כמפח נפש לטינו-אמריקני נוסף, ואף להצטייר ככישלון ליברטריאני תקדימי שעלול להרחיק אנשים מרעיונות מהסוג שמיליי מתיימר לייצג בגאון. אך לדעתי לפנינו דווקא הזדמנות גדולה מבחינת הליברטריאניזם כתנועה רעיונית: אם מיליי יצליח להציב את ארגנטינה על מסלול של צמיחה, רווחה ושגשוג; אם הוא אכן יצליח להעביר רפורמות מבניות באופן שיחזיק מעמד בטווח הארוך – הרי שהוא יישא ברכה לא רק ל-46 מיליון אזרחי ארגנטינה, אלא גם למפלגות ואנשי ציבור המעלים על נס את ערכי החירות והכלכלה החופשית בעולם כולו. אם ארגנטינה, על אף ההיסטוריה הסוציאליסטית שלה, תוכל לשנות כיוון ולזכות בכך לרווחה ולשגשוג – תיסלל הדרך גם למדינות אחרות שילכו בעקבותיה, באמריקה הלטינית ובעולם כולו.

*

נסיים בנקודה שבה פתחנו. השימוש הנפוץ בשיח הציבורי בביטוי "פופוליזם" הוא כמעט תמיד בעל אופי שלילי, ונעשה לרוב כהטחת אשמה נגד יריבים פוליטיים. פוליטיקאי 'פופוליסט' נתפס כמי שמקדם מדיניות לא אחראית, שהוא עצמו יודע בסבירות גבוהה שהיא אינה המדיניות הרצויה, אך מקדם אותה בכל זאת משום שהוא מניח שהציבור הרחב, שאיננו מבין בענייני מדיניות לפרטי פרטים, יחשוב שהיא מדיניות טובה. המקרה של מיליי עשוי ללמד שיכול להיות גם פופוליזם מסוג אחר.

ניקולאי טלייסניק הוא סטודנט לתואר שני ועוזר הוראה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. בוגר תוכניות אקסודוס ואדם סמית של מכון ארגמן.

תמונה: לע"מ