כופר מחפש עם

ב-1947 פרסם הסופר הצעיר בן ה-26 משה שמיר סיפור קצר ומבריק בן תשעה עמודים בסך הכול. הסיפור נקרא "על סוסו בשבת" והוא עוסק בתנא ששנה ופירש, אלישע בן אבויה, "אחֵר" בפי חז"ל. הסיפור הזה נחשב לאחד מסיפוריו הקצרים הטובים של שמיר, ואולי ניתן להתייחס אליו כאחד הסיפורים הקצרים הטובים שיש לנו בעברית.

כל כולו של הסיפור הוא תיאור ביקורו המתריס של בן אבויה, הרכוב על סוסו בשבת (כלומר מחלל שבת), ברובע היהודים בטבריה; פגישתו עם ר' מאיר, תלמידו לפנים; הליכתם בצוותא ושיחתם; ואז חזרתם לבית המדרש, שם פוגש בן אבויה בכמה "תינוקות", כלומר ילדים, הפוסקים את פסוקם בפניו, ופסוקם זה כמו נועד לאוזניו ומבשר לו שלא יוכל לחזור בתשובה כי אין מקבלים אותו.

כדי להבין את תורף החידוש של שמיר, ואת הסיבה שהסיפור הזה מרשים כל כך, צריך לבדוק מה הוסיף שמיר מדעתו על מה שחז"ל מספרים לנו על בן אבויה. ניכר וסביר שהמקורות שעמדו לנוכח עיני שמיר הם עמ' קפ"ז עד קפ"ט בחלק א' של "ספר האגדה", שם קיבצו ביאליק ורבניצקי את האזכורים הבולטים בחז"ל לחיי אלישע בן אבויה.

ואכן, מצויה שם הרכיבה על הסוס בשבת לטבריה; כך גם הפגישה עם ר' מאיר והשיחה ביניהם שבה מפציר ר' מאיר בבן אבויה לחזור בתשובה ("חזור בך"); מצויות שם הסיבות (המובאות גם בסיפור המודרני) ליציאתו של בן אבויה "לתרבות רעה". אלישע היה עד לכך שאדם שמילא אחר מצוות שילוח הקן, שלמקיימה מובטחת בתורה אריכות ימים, מת מהכשת נחש – ואילו אדם אחר טיפס על העץ ולא מילא את המצווה האמורה, ועוד טיפס בשבת (וגם בכך יש חילול שבת), אך שרד (חז"ל מתרצים בדוחק שאריכות הימים המובטחת היא בעולם הבא). סיבה נוספת ל"יציאה לתרבות רעה" היא התוודעותו של "אחר" לסופו של אחד מ"הרוגי מלכות" – אותם חכמים שהוצאו להורג בידי הרומאים בעקבות מרד בר כוכבא: "ראה לשונו של חוצפית המתורגמן נגררת בפי חזיר, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר! יצא וחטא"; אפילו התינוקות המבשרים לבן אבויה שאין תקווה אף אם ישוב בתשובה מצויים אצל חז"ל.

אם כן, מה הוסיף משה שמיר?

הטענה שלי במאמר זה היא שהתוספת שהוסיף שמיר עקרונית, והיא אינה מתמצה בעיבוד המקורות באמצעים ספרותיים ודחיסתם לנרטיב הדוק.

כלומר, שמיר בהחלט עושה גם זאת. הוא, למשל, מאפיין את אלישע בן אבויה כמי שנמצא בתווך, בין שתי החברות, היהודית והלא יהודית, באמצעות בגדיו ("גלוי ראש היה, כדרך האלופים, ועליו גלימת-משי להבדיל מטליתם של אֶחיו כרגיל, אולם תחתיה עדיין היה שרוי במלבושים ישנים שלו. סנדלים כסנדליו מוצא היית בפרוזדורו של כל בית-מדרש, והוא הדין בפוזמקותיו") – אמצעי המחשה "ספרותי" שלא מצוי במקורות. שמיר גם מהדק הדֵק היטב את הנרטיב על ידי יצירת התפתחות ברורה בסיפור: בתחילתו של הסיפור אלישע בן אבויה מעוניין להתחכך ביהודי טבריה כי הוא מעדיף להיות שנוא על פני היותו נשכח: "עד שהם צוהבים בו ומטיחים כנגדו קללות ומרבים בו לשון רעה – הוא חי-וקיים". ואילו לקראת סוף הסיפור משתנה דעתו: "שעה שעלה ובא לכאן מן העיר אמר לנפשו, והוא מחלל את השבת: אהיה שנוא בלבד שאהיה קיים. עכשיו, שהוא דורך אסקופה של בית-מדרשו של ר' מאיר התנחם ואמר: איני קיים – ובלבד שלא אהיה שנוא".

חידושו העיקרי של שמיר גם לא מצוי ב"מדרש" המלבב שיצר הסופר על מנת ללכד את שתי הסיבות שהובאו בחז"ל לכפירתו של בן אבויה (המעשה בשילוח הקן ורצח חוצפית המתורגמן): "ראו עיני עשרת-הרוגי-מלכות. והוא [ קרי הקב"ה] עצמו, כלום הוא מטריח עצמו עם האֵם ועל הבנים? מאיר בני… הוא עצמו, כביכול…" (ההדגשה במקור, וכן להלן). בן אבויה מתרעם על כך שהקב"ה, שציווה מצווה המביעה חמלה ביחס לאם בעלת הכנף החסה על בניה (כפי שמפורש טעם המצווה בפי חלק מהמפרשים) – אינו חס על בניו שלו, על עמו. וביד אמן הוסיף שמיר כאן את היחס האבהי של בן אבויה לתלמידו, הוא מאיר "בנו", ואת המחנק שפוקד לפתע את גרונו של בן אבויה לזכר אי-חמלת הקב"ה על בניו, מחנק שאנו עדים לו בעקיפין מעודנים בלי שצוין ותואר במפורש שבן אבויה נתון בסערת רגשות חונקי-גרון כאלה.

התוספת החשובה של שמיר בסיפורו על חז"ל אינה מצויה גם בכך שהעניק עולם פנימי, פסיכולוגי, לאלישע – מעשה שהוא אכן חידוש גדול של הפרוזה המודרנית. ואכן שמיר מעניק לבן אבויה פסיכולוגיה ומסביר, למשל, את הליכתו לרחוב היהודים, בין יתר סיבות שתכף נגיע אליהן, בבדידותו של בן אבויה, בלֵאוּתו מהכפירה שפג טעם חידושה המסעיר, ובכעסו הנובע מהפגיעה הנרקיסיסטית שבהשתכחותו מלב העם. בכלל, חז"ל לא הסבירו לנו מדוע רכב אלישע בן אבויה על סוסו בשבת לרחוב היהודים, ושמיר מביא לנו את המניע, ולמעשה המניעים לכך.

אך כאן אנחנו מתקרבים לעיקר העיקרים של החידוש שבסיפור.

*

גם אצל חז"ל, כבסיפורו של שמיר, מהרהר בן אבויה באפשרות לחזור בתשובה. "אמר לו ר' מאיר: אף אתה חזור בך. אמר לו: איני יכול. אמר לו: למה? אמר לו: רוכב הייתי על סוס ומטייל אחורי בית המדרש ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול מפוצצת ואומרת: 'שובו, בנים שובבים', 'שובו אלַי ואשובה אליכם' – חוץ מאחֵר, שידע כוחי ומרד בי".  ואולי משום כך רכב בן אבויה על סוסו לרחוב היהודים, לראות אולי בכל זאת ייפתח לו פתח?

אך מחז"ל ניתן להסיק שאלישע מבקש לחזור בתשובה משום שחשש מזעמו של אלוהים אחר המוות או, פשוט, משום שפקפק בפקפוקו, קרי פקפק בכפירתו (ואכן באחת הגרסאות אצל חז"ל חזר "אחר" בתשובה עם צאת נשמתו, קרי על מנת להבטיח את תשועתו בעולם הבא).

אך בן אבויה של שמיר, "אחר" שלו, אחר מזה של חז"ל!

הוא  נחוש בכפירתו מראש ועד סוף, "ומיום שפירש לא ביקש לחזור. אף לא היה עושה שקר בנפשו".

הליכתו לרחוב היהודים אינה נוגעת כלל ליחסים שבין אדם למקום!

באלישע בן אבויה של הסיפור (ובשמיר!) נצנצה לפתע המחשבה שכל הסוגייה המטפיזית – על קיומו של אלוהים – היא משנית בסיפור הזה בפרט, ובסיפור של היהדות בכלל, ובסיפור הזה של הדת בכלל הכללים.

וכאן עיקר העוקץ של שמיר.

ההתחיות של העם אחרי הדיכוי הקשה של מרד בר כוכבא מרגיזה את "אחר", מרתיעה אותו במזוכיזם ובהכנעה שבה, מפליאה אותו. הוא בז אך גם מקנא בשלווה הזאת של העם על אף אסונותיו וחורבנותיו הנוראיים, מקנא ותוהה, תוהה ומקנא. "ובהמשך הימים החל תוהה, ומכלל תהייה הגיע לכלל צער ומכלל צער לכלל קנאה […] מקנא היה בהם על שלוות הנפש, על דבר שלוות הנפש לא היה עשוי למחול להם".

ואו אז מגיע בן אבויה לתובנה המצמיתה, המרעישה, שכל עניין הדת אינו בכלל עניין תאולוגי, כי אם חברתי!

הדת היא דבק חברתי, אמצעי לשימור החברה! וכשהוא שנה ופירש מהדת הוא שנה ופירש לא מאלוהים כי אם מהחברה!

"יצא לתרבות עבודת-היחיד […] אלישע בן אבויה האחד, היחיד, הגדול, הוציא עצמו מכלל בני-אנוש והללו לא יצאו מכללם". ומכאן תוצאת-מסקנה מדהימה עוד יותר המנצנצת במוחו של בן אבויה:

דבר של אפיקורסות: ישראל אלה, אפילו הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולמם עוזבם, עוזב ופורש – עדיין הם מאמינים.

לא לו הם צריכים אלא לתורתו. לא לתורתו הם צריכים אלא לאמונה בתורתו, לא לאמונה הם צריכים אלא לטלית גדולה זו, רואה ואינה נראית, שהם מתעטפים בה וקורין לה מעשים טובים וקורין לה רבנות וקורין לה יראת שמיים וקורין לה שנאת עכו"ם וקורין לה אהבת הבריות וקורין לה דינים וקורין לה שררתם של תלמידי חכמים והיא העושה אותם לעם.

הדת היא למעשה תרבות ותפקידה העיקרי הוא לחשל את הקבוצה החברתית לעם (כפי שטען, למשל, הסוציולוג היהודי-צרפתי אמיל דירקהיים).

זו המסקנה המרעישה שנצנצה במוחו של אלישע, ובעטיה חש בבדידותו כפל כפליים. כיוון שהוציא עצמו מהכלל הרי שכפר בעיקר, כי הכפירה בָּעיקר היא היא ההוצאה העצמית מהכלל.

בן אבויה יצא לתרבות "עבודת היחיד" – ונותר בגפו.

ולפיכך, וכמוזכר למעלה, הרהורי התשובה של אלישע גם הם חברתיים ולא מטפיזיים: הוא מעדיף להיות לא שנוא גם אם לא קיים. הפוך בדיוק לעמדתו בתחילת הסיפור, כשהעדיף להיות קיים ושנוא.

"התשובה" כאן היא רצון לחזור לעם, לא לאלוהים! וכך גם המפגש עם התינוקות שהוא מפגש עם הנצח שבבנים, עם הציבור, עם נצח הקולקטיב:

עד שאתה מחוץ לציבור חוכמתך אינה חוכמה ותורתך אינה תורה וחייך אינם חיים כי הציבור הוא הבנים.

*

במקום אחד בסיפור מסגיר שמיר (בכוונת מכוון) עדות לכך שהסיפור נכתב ב-1947 אף שהוא מתרחש במאה השנייה לספירה. כך מהרהר אלישע בן אבויה: "ואפילו הולכים אנו הלוך ושקוע לתוך ימים רבים ומרים מאוד-מאוד של גלות ופורענויות ודמים ושואה – כל זמן שבנינו אחרינו וכל זמן שהשתיל שתול – קְרַב אלישע, והַסְכּת לקול תינוקות של בית רבן!".

שנתיים אחרי השואה, על סיפה של הקמת מדינה, מהרהר שמיר ביכולת המופלאה (ובו זמנית המעט מרתיעה!) של העם היהודי להשתקם מאסונות נוראים.

היכולת הזאת בנויה על כינונה של תרבות מלכדת, ההופכת את הציבור לציבור.

האם נוכל להשתקם אחרי אסון כזה? האם נוכל לייסד עַם ולוֹ מדינה במצבנו אנו? האם הדורות הבאים ימשיכו את המורשת שהיא זו שתשמר את קיומם כעם ("אין לך נצח אלא בבנים. ויתר על כן: במה חוכמה נבחנת? – בדור שני שלה")?

על כל זה תוהה שמיר באמצעות בן אבויה שלו.