אוטוביוגרפיה היסטורית

"ביבי" מסופר בגוף ראשון, אבל הגורם המניע את הדמות ואת העלילה היא ההיסטוריה והמודעות אליה. אלא שלמסַפר אחריות גם על כך שמה שהניע מנהיג כמותו עלול להיעדר מאמתחתו של הדור הבא

ביבי: סיפור חיי

בנימין נתניהו

מאנגלית: שאול לילוב

שיבולת, תשפ"ג | 589 עמ'

בספרו האוטוביוגרפי החדש מספר בנימין נתניהו על העיתונאי האמריקני האגדי דן ראת'ר, שבא לבקרו בישראל ב-2018 ביחד עם נכדו. הנכד היה סטודנט בקולג' אמריקני יוקרתי, והוא שאל את נתניהו אילו מקצועות חשוב ללמוד בקולג' כדי לקדם קריירה פוליטית. נתניהו השיב לו שיש שלושה מקצועות כאלו, ושהראשון בהם הוא היסטוריה.

"ומה השניים האחרים?" שאל ראת'ר הצעיר.

"היסטוריה, ועוד היסטוריה", השיב נתניהו. והוסיף בספרו: "איך תוכל לדעת להוביל מכאן, אם אינך יודע אפילו איך הגעת הנה?"

האוטוביוגרפיה ביבי נכתבה מתוך המודעות ההיסטורית העמוקה הזאת. הספר נכתב במקורו באנגלית, ותורגם היטב בידי שאול לילוב. המהדורה העברית יצאה לאור בספריית שיבולת (שבה מעורבת גם קרן תקווה, המוציאה לאור את כתב העת "השילוח"). הספר ארוך אך לא מַלאה, משום שהוא מתאר חיים ארוכים ומְלאים. האוטוביוגרפיה הזאת נכתבה בלהט ובתנופה, לא בעבורי או בעבורכם, אלא בעבור ההיסטוריונים של העתיד. מי שינסה לפענח בעזרתה את עולמו הרעיוני והערכי של נתניהו לא יתקשה לגלות את המקום המרכזי של ההיסטוריה וההיסטוריונים בתבניות החשיבה של ראש הממשלה הוותיק ביותר בתולדות ישראל.

הפרקים המשפחתיים שבספר מלמדים על השפעה יוצאת דופן של אביו, ההיסטוריון בנציון נתניהו. נתניהו הבן אינו מתייחס לאביו רק בהקשר המשפחתי, כאב אהוב וקרוב, אלא כמורה דרך, שרעיונותיו המדיניים הקדימו את זמנו, ולא הובנו על ידי בני דורו. רק על ידי בנו תורגמו הרעיונות הללו לעולם המעשה, ובזכותם זכה לדברי נתניהו גם האב, לעת זִקנה, להכרתם של אזרחי ישראל. "אף שלמדנותו ופועלו למען עם ישראל בעולם לא זכו מעולם להכרה ציבורית נרחבת", כתב נתניהו, "אבא עורר הערצה יוצאת דופן בקרב ההמונים". ואולי חשובה מזה העובדה שבנציון נתניהו זכה להערצתו הבלתי מסתייגת של בנו המדינאי.

מי שמפקפק בערכם של רעיונות ובהשפעתם של אנשי רוח יכול ללמוד מכאן שיעור חשוב. היינריך היינה לימד את קוראיו שהמהפכה הצרפתית נבעה כולה מרעיונותיו המופשטים של ז'אן ז'ק רוסו. דורות רבים אחריו נזף ג'ון מיינרד קיינס באנשי מעשה המשלים את עצמם שהם יכולים להתעלם מתיאוריות. קיינס טען שאנשים כאלו משועבדים בלי ידיעתם לאיזו תיאוריה שאבד עליה כלח, כי אף אחד לא יכול לחמוק מהשפעתם של רעיונות. מי שעדיין צריך תזכורת לעובדה הנצחית הזו, בדבר חשיבותם המעשית של רעיונות, יכול ללמוד מסר דומה מהזיקה בין רעיונותיו של ההיסטוריון ב' נתניהו לפעולותיו של בנו המדינאי ב' נתניהו.

כשמתארים את השקפותיו של נתניהו מקובל להתמקד בגישתו הכלכלית, משום שנתניהו הוא מהבודדים בין ראשי הממשלה הישראלים שהתעניינו בכלכלה באופן עמוק, ומשום שבכהונתו כשר אוצר שינה באופן דרמטי את המשק הישראלי. מקובל גם לזהות את גישתו הכלכלית עם עמדתם של חסידי השוק החופשי בארצות הברית, המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית. אך באוטוביוגרפיה הזאת, אף שנתניהו אינו מתעלם מהכלכלה, הוא בהחלט אינו מתמקד בה. יתר על כן; נראה שעניינו בכלכלה אינו נובע מקנאות לחירות הפרט, הרווחת בחוגים המקבילים בארצות הברית, אלא ממקום שונה לגמרי: מהאמונה ששוק חופשי מביא לעוצמה כלכלית, ושעוצמה כלכלית מביאה לעוצמה לאומית, ביטחונית ומדינית. לא האייק ופרידמן הם מקורות ההשראה של נתניהו, אלא ז'בוטינסקי. לאו דווקא בפרטים הכלכליים של משנתו, אלא בסדר העדיפויות הערכי שלו, בתפיסתו הלאומית, ובהכרזתו על "חד-נס": כפיפת כל הערכים האחרים לערך העילאי של הקמת מדינה לעם ישראל וביסוסהּ. בראש סולם הערכים של נתניהו עומדים עם ישראל ומדינת ישראל. כלכלה חופשית מצטיירת מספרו כמכשיר להעצמת העם והמדינה, ולא כערך עילאי העומד בפני עצמו.

ד"ר מיכה גודמן תיאר יפה את תמצית החזון ההיסטורי שלמד בנימין נתניהו מאביו ההיסטוריון: עם ישראל נמצא דרך קבע בסכנת השמדה, קיומו העתידי אינו מובטח, והמדינאי היהודי הראוי הוא זה שחוזה את הסכנה הזו ומתמודד איתה.[1] נתניהו מסיים את ספרו בפסוק "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א ט"ו, כט), אך מהספר כולו משתמעת הקביעה שהנצח הזה אינו מובטח, ושהוא תלוי במעשינו. בדומה לאהרן אהרונסון, מייסד המחתרת ניל"י, שעליו כותב נתניהו בהערצה רבה, הוא אינו מזכיר את סיומו של הפסוק: "כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם". נצח ישראל, בעיני נתניהו, אינו אלוהי ישראל הנצחי, אלא קיומו הלאומי של עם, שגורלו תלוי בבני אדם.

פסקאות מעטות לפני שהוא מזכיר פסוק זה, מציין נתניהו כי "קשת ההיסטוריה אולי נוטה אל הצדק" – ובזה רומז נתניהו לביטוי נודע שטבע מרטין לותר קינג, ושהִרבה לצטט ברק אובמה – "אך היא עצמה שברירית". ובייחוד שברירי לדעתו העם היהודי, שבשנות הגלות הרבות נחלש האינסטינקט הקיומי שלו, וחשף אותו לסכנת השמדה חוזרת ונשנית. בדורנו מזהה נתניהו את הסכנה הזו באיראן, ודומה שהעובדה הזו יכולה להסביר מדוע מזה שנים רבות מוכן נתניהו להתפשר עם שותפיו הקואליציוניים כמעט על כל דבר, ובלבד שיחזיק בהגה המדינה וינווט אותה בסוגיה המכריעה הזו. ייתכן שהוא צודק בסדר העדיפויות הזה וייתכן שהוא שוגה, אך מאחורי המדיניות וסדר העדיפויות שהוא מוביל עומדת השקפת עולם ברורה וזהירה, הכרוכה בתפיסה מוגדרת של ההיסטוריה היהודית.

"חייתי חיים בעלי משמעות", מעיד נתניהו על עצמו, "שתכליתם הבטחת עתידו של עם עתיק יומין". תפיסת העולם של נתניהו רואה בעם ישראל ובקיומו את היעד העילאי. יש שידרשו את הקביעה הזו באופן ביקורתי, כי נתניהו אינו מתאר שום ערך-על המתגשם בקיום הלאומי הזה. הוא אינו מדבר כמעט על אלוהים, על יעוד עילאי או על בשורה אוניברסלית. אם כל מהלך נמדד לפי השאלה איך ישפיע על קיומו של הלאומי של עם ישראל, מתבקשת השאלה למה בעצם הקיום הלאומי הזה חשוב כל כך. מצד שני, יש שידרשו את ההתעלמות הזו לשבח, כי בעיני נתניהו המשמעות של הקיום הלאומי שלנו מובנת מאליה ואינה דורשת הצדקה כלשהי. משעה שמניחים את השאיפה הזו כעובדה ערכית נתונה, ומשעה שמצרפים אליה תובנה היסטורית בנוגע לשבריריות של הקיום היהודי, סדר העדיפויות של המדינה והנהגתהּ מתבאר מאליו.

בהשקפת העולם הזו אין מקום לשיקולים דתיים כשלעצמם. כהערת אגב נעיר שזאב ז'בוטינסקי, מקור ההשראה של בנימין נתניהו, עבר מהפך ביחסו אל הדת. בצעירותו כתב ש"אותו אוצר קדוש שעמנו שמר ושומר עליו בעקשנות כזאת" הוא "לא הדת, אלא הייחוד הלאומי"; ואף הוסיף שבארץ ישראל "ייגנזו… פאותינו הגופניות והרוחניות". לימים שינה את עמדתו מן הקצה אל הקצה, ואף שהוסיף לנהל אורח חיים חילוני לגמרי, ההסתדרות הציונית החדשה שבראשותו קיבלה כחלק מחוקתהּ את השאיפה ל"גאולת ישראל וארצו… והשרשת קודשי תורתו בחיי האומה". ז'בוטינסקי המבוגר קרא לפתוח כינוסים לאומיים בטקס דתי, וכתב כי "עיקרן של 'השקפותינו הלאומיות' מושתת על אותו קשר מסתורי הקיים בין אדם לשכינה". על התקרבותו לדת כתב שאינה נובעת ממניעים פוליטיים: "לא עסק של בחירות… (אלא) מהפכה בהשקפת עולמו של דור שלם". על הרב קוק כתב ז'בוטינסקי הצעיר כי הוא "אֶכְּסְטֵרְן בעל חצי השכלה מעוכלת למחצה". אך אחרי שפגש ברב קוק ובעוצמת אישיותו, כתב ב-1934 לרב נתן מיליקובסקי כי אולי ראוי לחדש את התואר "כוהן גדול" ולהעניקו לרב קוק.[2]

בנימין נתניהו, נכדו של הרב מיליקובסקי, אינו מתמקד בהיבט הדתי של המורשת היהודית, אך רגיש מאוד להיבט הלאומי וההיסטורי שלה. כפי שכתבנו, הוא ממליץ בחום על לימוד היסטוריה, ואף מצטט בספרו היסטוריונים. אלא שההיסטוריונים שהוא מצטט אינם אלה האופנתיים כיום בזירה האקדמית. מלבד אביו, הוא מצטט את ההיסטוריונים ויל דוראנט, שעסק בכתיבה היסטורית פופולרית, ופול ג'ונסון, עיתונאי והיסטוריון קתולי שמרן. שני ההיסטוריונים הללו חורגים מהנורמה האקדמית העכשווית הן בפנייתם לקהל הרחב, הן בנטייתם לסינתזות גדולות ולא להתמקדות במיקרו-היסטוריה, במאורעות זעירים ונקודתיים, הן בכך שאינם נרתעים מהמשמעויות הערכיות והרוחניות של ההיסטוריה. אין מדובר בתבנית הערכית שהפכה שגרתית במאה ה-21, של דחיסת כל נושא לנוסחה של מלחמת מעמדות בין מדכאים למדוכאים, בין חזקים ל"מוחלשים", אלא בנכונות לדבר על טבע האדם וטבע העולם, על תקוות ואשליות ומה שביניהן; לא רק על רגעים קטנים, אלא גם על אנשים גדולים.

שאלה מטרידה היא באיזו מידה יזכה הסטודנט הצעיר ראת'ר, לו ישמע לעצתו של נתניהו וירבה בלימודי היסטוריה, לשמוע היסטוריונים רבים מסוג זה. אם יגלה שהקורסים שהוא לוקח מתמקדים לעיתים קרובות מאוד בנרטיבים מדומיינים של מיעוטים מדוכאים, בזוטות כמו אופנת הלבוש והקולינריה של ימי קדם ובנטייה לפורר "סיפורים גדולים", לא בטוח שהלימודים הללו יעזרו לו להפוך לפוליטיקאי בעל חזון; לא בטוח שהם אפילו יועילו לו להפוך לאדם טוב יותר.

זו שאלה שצריך להציב בפני נתניהו הסופר והפוליטיקאי: אם הוא מעיד שהתמסרותו לפוליטיקה נובעת מחזון לאומי, ואם החזון הזה קשור בתפיסה ערכית, היסטורית וחינוכית, הרי שראש הממשלה היה אולי צריך לשאול את עצמו לא רק איך מגינים לאור חזונו על מדינת ישראל, אלא גם איך מגדלים דור צעיר ששותף לחזון הזה. כלומר: היה אפשר לקוות שראש הממשלה יוביל מדיניות חינוכית, ויגלה במערכת החינוך ובאקדמיה אותו עניין נלהב שהוא מגלה במדיניות חוץ ובביטחון. הן בספר הן במציאות דומה שנתניהו מניח כמובן מאליו שרבים אחרים שותפים לערכיו ולחזונו, ומשקיע את האנרגיה שלו בשאיפה למימוש החזון הזה. אלא שההצלחה החינוכית הזו אינה כלל מובנת מאליה. מערכת החינוך הישראלית רחוקה מלהתמסר להיסטוריה לאומית, מהסוג שהצמיח את בנימין נתניהו; האקדמיה הישראלית ודאי שאינה קרובה ברובה לסוג החשיבה הזה. אם ראש הממשלה ישקיע בתחומים הללו חלק גדול יותר מהאנרגיה הרבָּה שלו, סביר להניח שהחברה הישראלית תהיה במקום טוב יותר.

מספרים שהנרי קיסינג'ר שאל פעם את ראש ממשלת סין, צ'ו אן לאי, האם לדעתו המהפכה הצרפתית השפיעה על העולם לטוב, וצ'ו ענה לו: "מוקדם מדי לדעת". בין אם הסיפור הזה נכון ובין אם לאו, נתניהו ודאי יסכים שגזר דינה של ההיסטוריה נחרץ רק בחלוף המאות. אנו מכירים היטב את נתניהו, על מעלותיו וחסרונותיו, על הישגיו המדיניים הגדולים ועל חולשותיו הקטנות, ובכל זאת איננו יכולים לדעת מה יאמרו עליו ההיסטוריונים של העתיד. אף על פי כן, דומני שלבטח אפשר לומר שאיש מההיסטוריונים שירצו לכתוב את סיפורה של ישראל במאה העשרים ואחת לא יוכל לדלג על האוטוביוגרפיה המרתקת הזו, כשם שלא יוכל להתעלם ממחברהּ. לא רווחים בנוף הפוליטי שלנו אנשים עם השקפת עולם כה ברורה ומנומקת, ודומה שהיא מסבירה חלק גדול מהישגיו הרבים של נתניהו, וגם את הלהט שבו הוא מתמסר לחיים הפוליטיים אף בשנות השבעים לחייו.

תמונה ראשית: shganti777/BigStock.

[1] מיכה גודמן, "הפרדוקס של נתניהו", מקור ראשון, 10.11.2022.

[2] אליעזר דון-יחיא, "בין לאומיות לדת: התמורה בעמדת ז'בוטינסקי כלפי המסורת הדתית", בתוך אבי בראלי ופינחס גינוסר (עורכים), איש בסער, אוניברסיטת בן גוריון, 2004, עמ' 159–186.