הדיון בישראל על אקטיביזם שיפוטי, גבולות הביקורת השיפוטית ומקומם של "שומרי הסף" ניצב בשנים האחרונות בליבת השיח הציבורי והמשפטי, אך נדבך מרכזי אחד בו התקבל כמעט כמובן מאליו: הטענה כי הדמוקרטיה הישראלית נעדרת לחלוטין מנגנוני איזונים ובלמים אפקטיביים. מתוך תפיסה זו נגזרת הצדקה להרחבת הביקורת השיפוטית והעצמת כוחם של בית המשפט ו"שומרי הסף". על בסיס ההנחה הזאת פוסל בית המשפט העליון חקיקת יסוד, חקיקה רגילה והחלטות ממשלה. ועל בסיסה מתנהל הדיון הציבורי בתקופה שעשויה להתגלות כתקופה מעצבת: תקופה שבה נשמעות תדיר הצעות לשינויים חוקתיים מרחיקי לכת. משכך, ראוי לשאול שאלה שתיראה כמעט שאלת כפירה: הייתכן שישנו בכל זאת במערכת הקיימת