ההפגנה כקהילה

מה היה סוד הצלחתן של ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית? אפשר כמובן לומר שאנשים רבים סברו בכנות שהרפורמה היא אסון; אפשר לדבר על שקידתה של האליטה השמאלית-פרוגרסיבית לעצב את פני השיח בישראל, ולהכתיב את סדר היום הציבורי באמצעות הקמת שורה ארוכה של מכוני מחקר, ודרך שליטתה במוסדות האקדמיה, התרבות, התקשורת והמשפט – ולהצר על מיעוט החשיבות שייחס לכך הימין לאורך השנים (ולהוסיף על כך את המאבק האגרסיבי של השמאל נגד אחדים מהמכונים השמרניים שבכל זאת קמו). אפשר גם להפנות את המבט להגמוניה הפרוגרסיבית בצמרת הביטחונית והעסקית, שאפשרה את הכנעת השלטון הנבחר.

על כל אלה דובר ועוד ידובר. אך כאן אני מבקש לומר משהו על הצורה, ולא על התוכן; על תרבות המחאה המאורגנת, לא על מהותה. אלה הם היבטים מדוברים פחות – ואולי מכריעים לא פחות. אני מבקש לטעון שהמחאה לא הייתה רק אמצעי לקידום מדיניות או ערך כאלה ואחרים. התנועה לעבר מחאה מתמדת היא תופעה שאפשר להבחין בה כיום ברחבי המערב. תנועה זו היא תכלית בפני עצמה, שכן היא ממלאת חסר שיצרו מגמות סוציולוגיות רחבות היקף של אובדן הקהילה, ונוטלת חלק בחיפוש אחר משמעות קהילתית מחודשת.

המהפכה התעשייתית שהתרחשה במהלך המאה ה-19 ותהליך העיור שבא בעקבותיה חוללו שינוי ניכר באופייה של החברה במערב; שינוי שהחריף והלך לאורך המאה העשרים ובתחילת המאה הנוכחית. האדם, שמאז החלה הציוויליזציה האנושית חי כל חייו בקהילה קטנה, מצא את עצמו בודד ומנותק בערים גדולות ומנוכרות. היו שראו בכך הזדמנות. המרקסיזם, למשל, קפץ על ההזדמנות לבטל תפיסות מוסריות המותאמות לתרבויות, לעמים, לדתות ולאזורי מגורים, ולהעמיד מוסר כללי אחיד וחילוני שיוטמע באמצעות מהפכה מעמדית.

אבל הוגים אחרים ראו בכך בעיה חמורה. כבר בסוף המאה ה-19 אמיל דורקהיים קרא לתופעה "אנומיה", כלומר אי-חוק: מחסור בסטנדרטים אתיים-קהילתיים המעגנים את הפרט. בספרו 'החלוקה האנומית של העבודה' טען דורקהיים שאובדן המבנה החברתי הקהילתי יוביל לקריסתן של כל הנורמות החברתיות הקיימות ולבלבול מוסרי וחברתי.

רוברט ניזבֶּט, סוציולוג והיסטוריון מאוניברסיטת ברקלי בארה"ב, הצביע בשנות החמישים (בספרו 'החתירה לקהילה' שתורגם לעברית) על התמורות החברתיות המתרחשות בעקבות התמוססות הקהילות המקומיות והאורגניות, ובכללן המשפחה, השכונה והקהילה הדתית, והחלפתן במסגרת התייחסות של המדינה כולה או אף של העולם. באלו האחרונות חסרים, מטבע הדברים, מדדים חברתיים הקובעים מה נחשב טוב ומה רע, והתנהגותו החברתית של הפרט לא תמיד משליכה ישירות על מצבו. התוצאה של הכרסום במבנה הקהילה הנוכח, המובן והקבוע הייתה, על פי ניזבט, שקיעת החשיבות העצמית של הפרט ותחושות של ניתוק או תלישות חברתית.

התופעות שתיארו ניזבט ודורקהיים החריפו עוד מאז עָבר חֵלק ניכר מהתקשורת הבין-אישית לממד הווירטואלי. כמעט שנעלמה הקהילה האנושית: מפגשים בלתי-אמצעיים תכופים בעולם הממשי, שבעיקר הם (ואולי רק הם) עשויים ליצור אצל האדם תחושת ממשית של שייכות לדבר הגדול ממנו-עצמו.

כידוע, רעיון המהפכה המרקסיסטית והניסיון ליצור מוסר כללי כשלו ועברו מן העולם, אך התפתחות צדדית שלהם פורחת ומשגשגת. הנאו-מרקסיזם, שהוא הבסיס הרעיוני של תנועת הנעורות (wokeness) בארה"ב ושל תנועות מחאה רבות אחרות ברחבי המערב, אומנם החליף את פריזמת המעמדות החברתיים-כלכליים בפריזמת המדכא-מדוכא, אך הוא מבקש לבצע מהפכה דומה. אלא שמעבר לחילוף הפריזמות, הנאו-מרקסיזם שבשטח שינה גם את צורתו ולמד לתת מענה לצורך העז של האדם המודרני בקהילה.

כשמתבוננים לעומק במחאות הגדולות בישראל בשנים האחרונות ניכר כי אין מדובר בהפגנות התנגדות גרידא אלא בתנועות קהילתיות של ממש שכוללות את עולמות הרוח, התרבות, הספורט והפנאי. ניצנים של היבטים אלו נראו כבר במחאה החברתית הגדולה של 2011, שכללה כזכור עיר אוהלים מאורגנת, הופעות מזדמנות, מעגלי שיח, מיצגי אומנות ועוד. המחאה נגד הרפורמה המשפטית המשיכה קו זה באופן רחב ומוסדר, עם לוחות זמנים מפורטים עד לרמת הדקה, אשר התפרסו על פני יחידות זמן של שבועות ואף חודשים ואשר כללו הופעות זמר ומחול, מסיבות עם תקליטנים, מיצגי אומנות ונאומים ארוכים.

ארגונים כמו 'אחים לנשק' ו'מחאת הסטודנטים' יצאו אפוא מגדר מאבק במדיניות ציבורית והתחילו לקבוע הלכה למעשה את סדר היום התרבותי, הרוחני והקהילתי של מאות אלפי המפגינים.  כך נוצר מצב שהמחאה נגד הרפורמה ובעד הדמוקרטיה, לתפיסתה, נערכה באמצעות המון שיותר ממה שידע למה הוא מפגין, ידע עם מי הוא מפגין ונגד מי הוא מפגין. ההפגנות, ובעיקר אלו שנערכו בתל-אביב, נעשו למאורע חברתי-תרבותי.

ישראל מייצגת כאמור תופעה שמתרחשת במדינות מערביות רבות אחרות. למרבה האירוניה, הייצוג הבולט שלה בחודשים האחרונים היה בהפגנות נגד ישראל באוניברסיטאות העילית בארה"ב. המחאה הייתה מטרה אולי יותר ממה שהייתה אמצעי. היא כללה ערי אוהלים, מעגלי שיתוף ושיח (כמובן במעמד צד אחד בלבד), אירועי פנאי ותרבות כמו מעגלי תיפוף שירה וריקוד, הופעות והרצאות של ה'אינטליגנציה' הפרו-פלסטינית, וכמובן גם קביעה משותפת של מצוות העשה והלא תעשה של התנועה. כך לדוגמה כדי להתקבל למאהלים היה על המפגינים להסיר כל סממן יהודי, ובתחילת כל שיחה היה עליהם להציג את כינוי הגוף המועדף עליהם מגדרית.

כל אלה יכולים להשתוות, מבחינת כמות התוכן והאינטראקציה הבין-אישית, לארגונים משמרי קהילה אחרים כגון כנסיות או תנועות נוער לאומיות. במובנים רבים, השמאל הפרוגרסיבי, ששקע במשך שנים בחסך קהילתי נורא, מצא מזור למכה בדמות המחאה.

אין מדובר בתחליף של ממש, שהרי המחאה חסרה כמה ממאפייניה החשובים ביותר של קהילה. כאשר קהילה מסוימת בנויה סביב נושא פוליטי בודד, כמו במקרה הזה, אין די בכך כדי לבנות מבנה קהילתי שיוכל לענות לאורך זמן על החסך הקולקטיבי-אנושי שנוצר עם השנים. שכן אם המחאה מצליחה, הקהילה שהתבססה עליה מתפרקת; ואם, מנגד, הזמן עובר והמחאה אינה משפיעה, הלהט ייחלש וההמון יתפזר. נראה כי האופי הלעומתי של המחאות, ובפרט אלו המשתייכות למחנה הפוסט-מודרני, הופכן לסוכּות ערַאי הממלאות את תפקידן המסוכֵך, הקהילתי, לזמן מוגבל בלבד. על כן, גם מחאה המשופעת בפעילויות תרבות, פנאי ואינדוקטרינציה אידיאולוגית זקוקה מפעם לפעם לנושא חדש להתעמת איתו. אם אין רפורמה יש חטופים.

ובכל זאת, בעידן היפר-וירטואלי כשלנו, לאחר שנות קורונה וכאוס הבחירות, עצם הנוכחות האנושית המתמשכת והקבועה ("כל מוצאי שבת בקפלן") יצרה, גם אם באופן זמני ורעוע, תחושה מעין קהילתית שסיפקה משמעות ולכידות חברתית למאות אלפים. המחאה החברתית ייצרה מפגשים חברתיים קבועים ותכופים, בהיקפים משמעותיים, והעניקה למשתתפיה תחושת משמעות, לכידות ושייכות שרבים בחברה האינדיבידואליסטית המודרנית ייחלו לה לאורך זמן. הקהילה האנושית שנוצרה מתוך המחאה הייתה חזקה כל כך, שהיא הצליחה לשתק בקלות מגזרים שלמים במשק ולעיתים אף במערכת הביטחון.

הימין האידיאולוגי מצוי במבוכה בהיבטים אלה. הקשרים המשפחתיים, הקהילתיים (בייחוד בימין הדתי) והלאומיים, שבציבור השמרני עוד עומדים בדרך כלל במלוא רעננותם, ריככו את תהליך הניכור של המציאות המודרנית-מערבית וריפדוהו במענה קהילתי. וכיוון שהצורך לא היה עז ובוער, המענה הניתן לו אינו תוסס, חי ומושקע כפי שאפשר לראות בצידה השמאלי של המפה. ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהצורך קיים ומי שנותן לו מענה מצליח להנכיח את רעיונותיו במרחבים הציבוריים באופן מוצלח יותר. יש פה אתגר, אבל אפשר לשאוב השראה מתנועות לאומיות אחרות ברחבי העולם ואף מן העבר שלנו.

בהודו, למשל, ה-RSS (Rashtriya Swayamsevak Sangh), גוף משמר קהילה, נוסד לפני מאה שנה ומחזיק כיום רבבות סניפים ברחבי תת-היבשת. חבריהם מתכנסים כמה פעמים בשבוע למפגשי הגות ותרבות המקנים להם תחושת שייכות לאומית וקהילתית. המשתתפים עוסקים בתרגילים פיזיים, בדיונים פוליטיים ואינטלקטואליים, בשירה ובהצגות. כל אלו נועדו לשמר קהילה אנושית פעילה המושתתת על ערכיו המסורתיים של הלאום ההינדי, קושרת בין האוכלוסייה לבין מוסדות השלטון ויוצרת מודל  אזרחי וקהילתי מעורב יותר. בשנים האחרונות ה-RSS  אף יצר זרוע פוליטית עם הקמת ה-BJP. מפלגה זו היא כיום מפלגת השלטון במדינה. כל חבריה גדלו וחונכו על ערכיה של ה-RSS.

תנועות מקבילות ל-RSS ההודי היו למכביר גם בימיה הראשונים של המדינה. המפלגות השקיעו מאמצים ומשאבים רבים בחוגי בית ובסניפים פעילים בכל רחבי הארץ ואף בתרבות ובפעילויות פנאי. אגודות הספורט, למשל, כמו מכבי, הפועל ובית"ר, נוסדו כולן כהתארגנויות חברתיות על בסיס תנועתי-אידאולוגי, שלכולן היה משותף הרצון לייצר קהילה פעילה ומעורבת במפעל הציוני. כוחן של רוב ההתארגנויות החברתיות הללו דעך עם השנים.

כעת, כאשר המבנה הקהילתי האנושי והמעורב חוזר משמאל בדמות המחאה, על הימין להשקיע משאבים ואנרגיה בגיבוש מבנה קהילתי מחודש ותוסס הנוכח במרחב הציבורי. מענה לצורך הקהילתי, מענה שיהיה יציב, מאוזן ובר-קיימה, עשוי להיות מגביר השפעה ממשי למחנה השמרני לאומי בישראל.

תמונה: Chenspec, באדיבות ויקימדיה