על דבר הספרות

על דבר הספרות

שבעה מכתבים

דוד פרישמן

בעריכת לילך נתנאל ותמרי גודארד

בלימה, 2024 | 158 עמ'

במה שמכונה בתולדות הספרות העברית תקופת התחייה בלט דוד פרישמן כנושא דגל האסתטיקה. זו הייתה תקופתו של ביאליק, התקופה שבה, כאבחנתו של פרישמן, החלה השירה העברית לדבר מתוך אישיותו של המשורר ולא מתוך הבניה קולקטיבית; תקופה שבה שיבוצים ושברי פסוקים פינו את מקומם לצורות לשון מקוריות; תקופה שבה הספרות העברית התקרבה לראשונה זה מאות שנים להדביק את קצב התפתחותה של הספרות האירופית. פרישמן הבחין בכל אלה, והיה, כסופר וכמשורר וכמתרגם דגול, וגם כעורך כתבי עת כ'הדור' ו'התקופה', חלק מזה. אבל כמבקר, הוא חשב שזה לא מספיק כלל. שביאליק הוא אומנם ליריקן יחיד ומיוחד, אבל בזה בערך מסתכם כל ערכה של ספרות התחייה. "ידעתי: לו גם יהיה המבקר בעל לב טוב ואיש חנון וסַלָּח כאלוהים, ולו גם יעמוד מליץ טוב להפוך בזכות הספרות כאברהם אבינו, גם אז יהיה משפט הספרות כסדום ועמורה", כתב במכתב הרביעי ב"מכתבים על דבר הספרות" שלו. "… אולי יש חמישים צדיקים בתוך הספרות?… אולי שלושים? אולי עשרים? אולי עשרה? – הו אלי, אלי, הן אין לך אף אחד! בספרותנו היפה אין גם אף סופר אחד אשר נוכל להגיד עליו כי הוא זה ואשר נוכל לשאת בעבורו לכל הספרות, לו גם היינו כאלוהים יודעי טוב וחנינה!"

האצבעות מבקשות להוסיף ולהקליד, להוסיף ולצטט. הטקסטים של פרישמן בני יותר ממאה שנה, והדבר ניכר בכתיב ובאוצר המילים ובהנחה המשתמעת של המחבר שהקורא מצוי היטב במקורות היהודיים – אבל הם חיים ורעננים יותר מכל פרוזה עיונית שנכתבה מימיו ועד היום, כמעט. ולא כולם דברי קטרוג היפרבוליים. עשרים ושש איגרות כאלו כתב, בשני גלים, בשנים 1887–1913 ושוב לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנמענת בדויה המעורה בתרבות האירופית בת הזמן וכמו הכותב מתוסכלת ממצבה של התרבות העברית, שבה, גם אם כבר זורח כוכב אחד כביאליק, הכול נעשים לחקייניו. עם השנים האיגרות מתרככות מעט וכבר אינן שוללות הכול, אך להבותיהן עוד גבוהות.

שבעת המכתבים שנלקטו למהדורת הכיס החדשה בהוצאת 'בלימה' פרוסים על פני שתי התקופות, ועוסקים  בשאלות כגון מהי ביקורת ("לפי טעמי אין הביקורת כולה אלא עצמיותו של המבקר"), או מהו כוחו של מנדלי מוכר ספרים העושה גם אותו ליחיד במינו (ש"כל היהודים נבלעים בו ויש בכל יהודי ויהודי צ"ט חלקים [=99%] של מנדלי כזה, ובכל-זה כל יהודי מהיהודים אשר יש לו משא ומגע עמהם יש לכל אחד ואחד צביון מיוחד"), או למה "אין לנו אלא דור של זקנים: זקנים בני עשרים, זקנים בני עשרים וחמש וזקנים בני שלושים שנה" (בגלל נטיית חקיינות, והפנמה נטולת חידוש של הנכתב בשפות זרות) – שנים ספורות לפני שקם דור הנפילים של משוררי שנות העשרים והשלושים שפרישמן לא זכה לראות.

כתיבתו הביקורתית של פרישמן, בעיקר ב'מכתבים על דבר הספרות', אומנם מתייחסת למציאות זמנו, שהשתנתה מאוד; ועדיין, בשל האמיתות העל-זמניות המועלות בה, ובשל המזיגה המיוחדת שיש בה בין אנינות טעם עצבנית, גילוי לב והשתפכות הנפש, והומור שהטעם הטוב הוא רסנו היחיד – נושאים אליה עיניים מבקרים ושוחרי ספרות תובעניים גם היום. ואכן, כתב העת 'דחק' של יהודה ויזן, שכשמו כן הוא רואה את השעה התרבותית בישראל כשעת דחק, העלה את פרישמן על ראש שמחתו בגיליונו הראשון, בעל האופי ההצהרתי, בשנת תשע"א, ופרישמן מופיע בו בתמונת השער, בראש אסופת ציטוטים שכותרתה "דוחקים בנו לומר" המוצבת בגיליון כמעין מניפסט פותח, וגם בגוף הגיליון, שם נבחר המכתב הראשון לחנוך את המדור "קריאה חוזרת".

קוראי המהדורה הנוכחית עשויים אף הם לאמץ את פרישמן כמאור לביקורת וכמורה לכתיבה. קוראים אלה יזכו להקדמה היסטורית בעיקרה, מאת עורכות הקובץ לילך נתנאל ותמרי גודארד, ולמבחר לא גדול מהמכתבים, המובאים לצערנו ללא ביאורים כלשהם או אפילו עדכוני כתיב, אך בעימוד נעים לעין ועל עמודי קרם. כל המכתבים זמינים בפרויקט בן-יהודה במרשתת, אך המחווה הנוכחית אולי נעימה ונוחה יותר, ובוודאי תורמת להעלאתם של הכתבים הללו על שולחננו ועל ראש שמחתנו.