אחרי 77'

אחרי 77'

מפלגת הפועלים בין מחנאות, עדתיות ואלימות בדרך לבחירות לכנסת העשירית, 1977–1981

ערן אלדר

הקיבוץ המאוחד, 2025 | 296 עמ'

ההיסטוריון ערן אלדר פרסם לפני כמה שנים את 'הדרך ל-77", על הדינמיקה של דעיכת מפלגת העבודה מפרישת רפ"י ב-1965 עד המהפך שהוריד אותה לראשונה מכס השלטון ב-1977. סקרנו אותו כאן בזמנו. ספר ההמשך סוקר תקופה קצרה בהרבה, קדנציה אחת של הכנסת. מהנפילה עד להתחזקות ב-50 אחוז מבחינת מספר המנדטים שלא הספיקה כדי לכבוש את השלטון בחזרה.

על הספר הקודם כתבתי כאן כך, בין היתר (השילוח 10, יוני 2018): "בררנות בציטטות הארוכות והחוזרות מפי חכמני העיתונות למיניהם הייתה מועילה לספר. בעיקר חסרים בו קַו סיפורי ונשמה סיפורית. גם ספרי עיון היסטוריים השומרים כמו הספר הזה על אמות מידה מחקריות גבוהות יודעים לפעמים לארגן את סבך המציאוּת כסיפור מרתק. כאן זה לא כל כך קורה. אלדר מתבל את הספר במעט אנקדוטות ובתובנות אחדות של מבט לאחר מעשה, אך נמנע מלתת חותם של מחבר ומארגן".

אלדר לא התרשם כנראה, והמשיך בדרכו זו גם הפעם. אולי את המשפט הבא בפסקה ההיא שלי כן אימץ: "ואולי כך נכון לכתוב היסטוריה". ואפילו לראות את ההיסטוריה. סיפור מנחה הוא תמיד פרשנות בררנית. ההיסטוריה היא הרי בליל של אירועים. מה בכל זאת בוקע מן הספר כקווי מתאר של סיפור, של תזה?

ייתכן שתמונות העטיפה של צמד הספרים מספרות משהו, לפחות על ההבדל. בראשון, אזרחים תל-אביבים בגיל הזהב, מגבעות לראשי הגברים, תיק יד אלגנטי לגברת, עומדים בתור סבלני לקלפי. בשני, אחרי 77', מפגינים מזרחים מניפים אגרופים, במרכזם אחד עם חולצה פתוחה ופרצוף רעבתני. כלומר, המוקד עובר לכאורה החוצה: אל כוחה המתעצם, המנצח, העדתי-אלים, של קבוצת-חוץ ברברית כביכול שהדיחה את קבוצת הבית. השוני בין התמונות משקף את ההשתנות בתודעה המפלגתית בין התקופות, כמו היה המחבר מדיום שלה, אף כי הוא קשור מן הסתם גם למעבר בין שתי הוצאות-בית של "מפלגות הפועלים" לשעבר: מהוצאת עם עובד, בתקופה שניסתה להיראות כלל-ישראלית ועוד לא נהגה לציין באותיות גדולות שהיא שייכת להסתדרות הכללית, אל הוצאת הקיבוץ המאוחד שמחנאותה מובלטת זה שנים.

תומכי הליכוד הם ה"חוץ", הרקע, המניע, והוא רוחש מבין דפי הספר, אך ההתמקדות היא ב"פנים", בתגובה: בהתמודדותם של מפלגת העבודה, והמערך עם מפ"ם שבמסגרתו רצה לכנסת, עם המצב הזה. זהו סיפור של חשבון נפש חלקי על ההתנשאות כלפי עדות המזרח וכלפי הדת. סיפור של ניסיונות מוצלחים למדי לקימום משאביה הכספיים והציבוריים של המפלגה. וסיפור של מה שכונה "ההתמודדות", כלומר המאבק בין יו"ר מפלגת העבודה כל אותן שנים, שמעון פרס, לבין קודמו, יצחק רבין (או, לזמן מה, יגאל אלון, עד פטירתו ב-1980): מאבק מוחצן המצטייר כהרסני לתדמית המפלגה.

בכל אלה מתגלה בספר מתח בין כנות לבין יצר אדנות והתנשאות, שהקורא עשוי להבינו כארס המפכּה במפלגה ובמחנה ומאכּל אותם מבית. הספר רצוף פנינים המבטאות זאת. כך, למשל, ממליצה חברת לשכת המפלגה רפאלה בילסקי בדיון בקיץ שאחרי ההפסד להימנע מהתקרבות פיזית אל מנהיגי הליכוד, כדי שהעם לא יתרשם ש"יש טשטוש", וזוכה למחיאות כפיים (עמ' 43). כך כותב הסופר עמוס קינן ב-1979 לראשי העבודה כי "המדינה אינה רכושה הפרטי של הממשלה הזאת. אתם חייבים לקום ולהודיע מי בעל הבית… להודיע לליכוד שעליו להחזיר לנו מדינה שלמה במצב תקין". כי אומנם העם אמר את דברו בקלפי, אבל "העם מתבייש" במעשיו (עמ' 141). פרשן הבית המצוטט ביותר בספר, פובליציסט 'דבר' (ולימים עורכו) דניאל בלוך, משעֵר ב-1979, בגבור השמועות על הדברים הקשים שיטיח רבין בפרס בספרו 'פנקס שירות', כי יש מקום להניח ש"הבוחשים בקלחת מצויים אי-שם במטבחי הליכוד".

התקופה שהספר סוקר מצטיירת גם כתקופת היווצרות הפוליטיקה הדו-גושית בישראל, תקופה שבה גם התבסס, בעיני המשקפים ממחנה השמאל, הזיהוי של הליכוד כמפלגת המזרחים וקשי-היום והגלותיים, והמערך כמפלגת האשכנזים, המשכילים ושוחרי ארץ ישראל היפה והטובה. עם כל החריגות לכאן ולכאן, התחרות בין המפלגות מצטיירת בספר כנסובה על כך. כלומר, כתחרות בין שני אתוסים קבוצתיים, זה שהקים את המדינה ואיבד פופולריות וזה שקרא עליו תגר, ולא ממש תחרות אידאולוגית.

בעבודה אומנם מדברים על סוציאליזם, אבל בעיקר מקוננים על כך שהמפלגה סוטה ממנו. הליכוד של אז, מתחרה רציני על הנהגת ההסתדרות, ממילא לא מתגלה כקפיטליסטי במיוחד. הנושא המדיני-ביטחוני, זה הנחשב לסלע המחלוקת המכונן את השסע בין ימין לשמאל, אינו נראה כך בספר, לפחות באותה תקופה. מסירת סיני למצרים במסגרת הסכמי קמפ-דיוויד זוכה לביקורת דווקא מצד אישים במערך. בנושא יהודה ושומרון עמדת העבודה מצטיירת כניצית לפחות כמו זו של הליכוד; שמעון פרס מכריז בישיבת הלשכה, בדצמבר 77', על תמיכה במדינה ירדנית פלסטינית ממזרח לירדן, ויהודית עם אופי יהודי ממערב לו, ולא נראה שיש מחלוקת רבה על כך (עמ' 71). נושא ה"התנחלות", שהליכוד הניף כדגל והמערך בלם כבר בשנות השבעים, נעדר מהספר כמעט.

לא שטחים אם כן, ולא לאומיות ולא יוניות לעומת ניציות, אלא, במונחים שהמחבר אולי לא יתחבר אליהם, ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. ואפשר שכך ראה את הדברים גם המצביע הממוצע בבחירות הסוערות של 1981, עם תוצאת השיא למפלגות הגדולות 47:48.