נגד הזרם: מדוע אני כבר לא דתי, פילוסופים נגד אלוהים

נגד הזרם: מדוע אני כבר לא דתי

דן ברא"ז

פרדס, 2025 | 209 עמ'

פילוסופים נגד אלוהים

ג'רמי פוגל

הבה לאור ורדיקל, 2025 | 103 עמ'

לז'אנר הוותיק של ביקורת הדת הצטרפו בתקופה האחרונה שני כותרים חדשים, מאת דן ברא"ז ומאת ג'רמי פוגל. במובנים רבים הם שונים תכלית שוני, אך במובנים אחרים דומים להפליא – וזוהי נקודת פתיחה מצוינת לסקירה משותפת שלהם.

ספרו של ברא"ז נכתב בגוף ראשון, כפי שמלמדת כבר כותרתו; הוא מתעד תהליכים פילוסופיים-אישיים שעבר המחבר ביחס לאמונתו הדתית, ובסגנון אנליטי קריר הוא מציג שורה של טיעונים ברורים ובהירים נגדה. הפרק הראשון נושא בירור עקרוני ומתודולוגי בדבר צורת הדיון האנליטית באמונות דתיות, ומשם ממשיך הספר לשורה של ביקורות על היבטים ספציפיים באמונה הדתית: ביקורת על הטענה שהתורה ניתנה "מן השמיים"; ניסיון לערער על המעמד הסמכותי שתובעת ה"תורה"; וביקורת מוסרית על מרכיבים לא-מוסריים של האמונה הדתית כגון כיבוש וגזענות. פרק ייחודי וקצת חריג בנוף הדיון הוא הפרק העוסק בשאלת הנישואים עם לא-יהודים, המבקש להתמודד עם כמה טענות רווחות בנושא זה – ולאחריו מגיע פרק קצת פחות ייחודי וחריג, שנועד להראות את חוסר ההסתברות לקיומם של ניסים, נבואות ונפלאות בעולמנו (פרק החופף במידת מה את דיונו של פוגל על הניסים, שגם אצלו הטקסט המערער של דיוויד יוּם בנוגע לניסים משחק תפקיד מרכזי).

ביקורת עקרונית שיש למתוח על הספר היא די צפויה ומתבקשת. ה"דת" המצטיירת מבין עמודיו – שביחס אליה מצהיר המחבר כי הוא כבר "לא דתי" – נדמית כמערכת אנליטית של היגדים שאת אמיתותם יש לבחון באותו אופן שבו בוחנים כל היגד באשר הוא; הדבר גם עולה מן האופן שבו מתאר המחבר עצמו את התקופה הדתית של חייו, ובמובלע גם מסגנון הכתיבה שלו, המבכר דיוק על פני אסתטיקה או לחלוחית פואטית. דומני שדתיים – ואני בתוכם – אינם תופסים כך את היותם "דתיים", הן ברמת החוויה הן ברמת הרטרוספקטיבה; ולא רואים את המישור הזה כמה שיגרום להם "כבר לא להיות דתיים" (או להפך).

ספרו של פוגל נכתב אף הוא בגוף ראשון; וכל מי שמכיר את גופו הראשון של פוגל יזהה כבר במילותיו הפותחות את הלהט, האקסצנטריות וסגנון הדיבור הישיר-בואכה-וולגרי של מחברו: "נשמות צדק, שלום רב! בואו נדבר דוגרי. הספר הזה נכתב ופורסם במטרה ברורה, והמטרה הזאת היא חזרתך בשאלה" (עמ' 7). אף שמטרת הספר מנוסחת כך בתחילתו, פוגל ממהר להבהיר שחיציו אינם מופנים בהכרח לאמונה באל באשר היא; כמו רבים לפניו בז'אנר הזה, הוא מכוון את חיציו אל תפיסות "מטומטמות, ירודות ווולגריות על אודות האל" (עמ' 19).

גם כאן יש לשאול מהי ה"דת", או ה"דתיים", שדמותם עולה מן הספר; והקורא מתרשם מהתשובה על נקלה: אלו אנשים נעדרי חוש-ביקורת או ספקנות בריאה, קנאים, ובעלי אותה תכונה שדיוויד יוּם ורבים מבני תקופתו כה סלדו ממנה, "נלהבוּת" (Enthusiasm). כאן גם מגיעה הביקורת: נראה שפוגל אכן שבוי בעולם דימויים ובתפיסה היסטורית מוכרים אך חבוטים זה מכבר; כאלו המעלים על נס גיבורים פילוסופיים כסוקרטס, קאנט ויום – אבירי המחשבה החופשית – ומעמידים אותם בחדות אל מול האמונה הדתית הנאיבית, הצייתנית והכפופה לדמויות סמכותנית חשוכות. במובלע זהו גם סיפור המסגרת הנרטיבי של ספרו של ברא״ז, המתאר כיצד החניכה הפילוסופית שלו העירה אותו מתרדמתו, והאירה באור לא מחמיא את אפלת אמונתו הדתית על כשליה, פגמיה וחוסר מוסריותה; סיפור נאורות קלאסי.

את סגנון המסה של פוגל אפשר לאהוב ואפשר גם שלא; אך דומני שהשאלה העומדת כאן חורגת מהעדפה אסתטית גרידא. נדמה כי הוא מבקש לערער, במכוון ובמודע, על הדימוי הרווח של דיון פילוסופי מהסוג שמתקיים לעילא בספרו של ברא"ז: חד, קר, מינימליסטי, מדויק, מסודר וממוספר; ובמובן הזה נראה שאין לראות בסגנון הספר (או המסה) רק פרויקט הנגשה, אלא גם טענה עקרונית (ורדיקלית, כשם ההוצאה) על השאלה מהי פילוסופיה, או כיצד יש להתפלסף.

על אף הסתייגותי משני הספרים, דומני שדתיים דווקא עשויים להיתרם מן הקריאה בהם. גם במובן הפשוט, שבו ביקורת הדת אכן דורשת מהמאמין לחדד את אמונותיו הדתיות, להשיב לטיעונים מוצלחים יותר או פחות, ולהגן על דתיותו בתחכום רב יותר. אך גם באופן עמוק יותר: אם מחד גיסא הדת איננה (רק) מערכת היגדים אנליטית, אך מאידך גיסא היא גם איננה הליכה עיוורת אחר מחוללי ניסים או דמויות סמכותניות – אזי שב ועולה הצורך להבין בצורה מוצלחת יותר מהי אותה תופעה חמקמקה ורבת גוונים המכונה "דת", ומה מצדיק לראות בחיים הדתיים צורת חיים נכונה, ראויה וטובה – כפי שדתיים סבורים