וולבק וקנאוסגורד: נגד הליברליזם ואיתו

שני הסופרים הפעילים המעניינים ביותר היום הם הסופר הצרפתי מישל וולבק (יליד 1956) והסופר הנורווגי קארל אובה קנאוסגורד (יליד 1968). במבט לאחור על הרבע הראשון של המאה ה-21, גופי היצירה של שניהם הם הנישאים ביותר בשטח (שניהם, עם זאת, התחילו לפרסם בשנות התשעים, ולפחות במקרה של וולבק יצירתו משמעותית מאוד כבר מאז).

הצבתם זה בצד זה מעניינת במיוחד כי השניים מציגים ביצירותיהם שתי תפיסות עולם מקיפות ושונות, ושורשי ההבדל ביניהם נעוצים ביחסם השונֶה לליברליזם ובהבנתם השונָה על המועקות של העשורים האחרונים של המאה העשרים. במאמר זה אתמקד ביחסם השונֶה לליברליזם.

*

במבט כולל על הקורפוס של הסופר (והמשורר) הצרפתי המרכזי ניתן לטעון שזהו קורפוס המכוּון להתקפה נגד הליברליזם המנצח של שלהי המאה ה-20 בכלל, ובפרט להשלכותיו של ליברליזם זה על התחום הגופני-מיני. ניתן להביא עשרות ציטטות מכתבי וולבק כדי להצביע על כך שזהו מוקד פעילותו. אסתפק בציטוטים אחדים שיבהירו את הנקודה.

בשיר מ-1996, שכותרתו "מחסום אחרון נגד הליברליזם" מדברת בעד עצמה, מדבר וולבק על כך ש"אנו דוחים את האידאולוגיה הליברלית" בגלל האינדיבידואליזם הקיצוני שלה, בגלל אי האנושיות שבה (שמתבטאת בפיטורים המוניים), בגלל האמונה הלא מוצדקת והאופטימיסטית שלה בַפְּרט, והרי "הפרט האנושי, הוא על פי רוב חיה קטנה שהיא בה בעת אכזרית / ואומללה" ("חוש המאבק", עמ' 54–55).

וולבק אף ניסח באפוריזם הגאוני הבא את יחסו הביקורתי לקפיטליזם התחרותי:

מכלל המערכות הכלכליות והחברתיות, הקפיטליזם הוא ללא עוררין המערכת הטבעית ביותר. די בעובדה זו כדי להצביע על כך שהוא אמור להיות הגרוע מכולן. ('הרחבת תחום המאבק', 1994, עמ' 120)

האפוריזם גאוני כי הוא נוטל את נשקו של הימין הכלכלי ומכה אותו בו-עצמו. כמו בניהו בן יהוידע, מגיבורי דויד, שהכה את המצרי בחניתו-שלו, נוטל וולבק את הטענה הימנית כי הקפיטליזם מתאים לטבע האדם ואילו הסוציאליזם לא, ומשתמש בה נגד הימין הכלכלי: אכן הוא מתאים – ולכן הוא נורא (כי טבע האדם בעצמו נורא ויש לרסנו).

בספרו המוקדם של וולבק על סופר הפנטזיה ה"ל לאבקראפט (1991) כותב וולבק בישירות על העולם העכשווי המרתיע בעיניו: "הליברליזם גלש מתחום הכלכלה לתחום המין" (עמ' 146). ואילו הציטוט המפורסם מאוד הבא, מהרומן הראשון שלו, 'הרחבת תחום המאבק' (1994), מדבר גם הוא בעד עצמו:

ללא ספק, אמרתי לעצמי, בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה. ההשלכות של שתי המערכות זהות לחלוטין. כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים; ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים 'חוק השוק'. במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוֹססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות. הליברליזם הכלכלי הוא הרחבת תחום המאבק, ההרחבה שלו בכל הגילים ובכל המעמדות החברתיים. במישור הכלכלי, רפאל טיסראן [אחת הדמויות ברומן] שייך למחנה המנצחים; במישור המיני, למחנה המובסים. יש כאלה שזוכים בכל העולמות; אחרים מפסידים באחד מהם; אחרים מפסידים בשניהם. (עמ' 95–96).

*

וולבק, אם כן, תפס את שלהי המאה העשרים כשנות ניצחונו של הליברליזם בכל המובנים: הכלכלי, הפוליטי, הפסיכולוגי-אינדיבידואליסטי והמיני. והקורפוס הספרותי שלו הוא, בהתאם, התקפה על הליברליזם הזה וחלק מהריאקציה לו, שמאפיינת את הרבע הראשון של המאה ה-21.

באופן ממוקד יותר, וולבק גם עוין את האינדיבידואליזם ההדוניסטי והדיוניסי של שלהי המאה העשרים, זה המושפע מניטשה הרבה יותר מאשר מג'ון סטיוארט מיל או מאדם סמית. ב'החלקיקים האלמנטריים' (1998), למשל, מנבא וולבק תזוזה מניטשה בחזרה לקאנט; זאת משום שניטשה הא-מוסרי הוא אחד מאבותיו של ההווה המערבי לפי וולבק – וההווה הזה נורא לטעמו. באמצע שנות השמונים, מספר וולבק בספרון שלו על שופנהאואר (2017), הגעילה אותו הפילוסופיה של ניטשה בגלל אי מוסריותה. אבל טיעוניו נראו לו בלתי מנוצחים. רק ההיכרות עם שופנהאואר חילצה אותו מהמבוי הסתום האינטלקטואלי-מוסרי הזה (עמ' 22).

לטעמו של וולבק, העולם בשלהי המאה ה-20, שנות ניצחון הליברליזם התחרותי, התכווץ לשני משתנים בלבד: כסף ואטרקטיביות מינית. כך הוא כותב ב'החלקיקים האלמנטריים':

אנחנו חיים היום בעולם פשטני בעליל. לדוכסית דה גרמנט [דמות ברומן של פרוסט] יש פחות מצלצלים מאשר לסנופ דוגי דוג [ראפֶּר אמריקני]. לסנופ דוגי דוג יש פחות מצלצלים מלביל גייטס, אבל הוא יותר מדליק את הבנות. שני פרמטרים, לא יותר. (עמ' 195)

זוהי, אם כן, התמונה של שלהי המאה העשרים, "התסריט הקלאסי", כפי שמתמצתת אחת הדמויות ב'החלקיקים האלמנטריים' ביחס לאירלנד:

הרבה אנשים כאן קתולים. זה משתנה עכשיו. אירלנד מתחדשת. כמה חברות היי-טק קבעו בה את מקום מושבן, נהנות מהנחות במיסים ובהוצאות סוציאליות – באזור שלנו אפשר למצוא את רוֹש ואת לילי. וכמובן את מיקרוסופט: כל הצעירים באזור חולמים לעבוד בשביל מיקרוסופט. אנשים הולכים פחות למיסה, המתירנות המינית רבה יותר משהייתה לפני כמה שנים, יש יותר ויותר דיסקוטקים ונוגדי דיכאון. בקיצור, התסריט הקלאסי. (עמ' 294)

ניאו ליברליזם בכלכלה, מתירנות מינית, שקיעת הדת ודיכאון – זה "התסריט הקלאסי" של שלהי המאה ה-20.

*

יחסו העוין של וולבק לליברליזם קשור ליחסו האוהד לדת. זאת משום שבעיניו הדת היא כלי לדבק חברתי, בעוד ליברליזם משמעותו פירוק והתפוררות. בשלל התייחסויות חוזר וטוען וולבק שחברה ללא דת נידונה למוות. הנה אחת מדוגמאות רבות, בספר השיחות של וולבק עם ברנר אנרי-לוי: "ברור שאיני יכול להוכיח שהתנתקות מוחלטת מהדת שקולה, עבור חֶברה, להתאבדות; זו אינטואיציה בלבד, אבל אינטואיציה מוצקה" ('אויבי הציבור', 2008, עמ' 154).

את הרעיון עצמו הוא נטל מאחד מאבות הסוציולוגיה במאה ה-19, אוגוסט קוֹמְט. במאמר על קומט מ-2003 ('Intervention 2', עמ' 245–253) כותב וולבק כי הנושא הגדול של קומט הוא הדת; בזה הוא חדשן ורלוונטי עד היום (עמ' 250). הדת היא רכיב מרכזי בהוויה האנושית, לפי קומט. אפשר להגדיר את האדם לפי קומט כ"חיה חברתית מהסוג הדתי" (עמ' 251). עד קומט נתפסה הדת כשיטה להסברת העולם. והוא, שהיה מהראשונים להבין שהשיטה הדתית הזו מוצתה ואינה רלוונטית, כי המדע החליף אותה, תפס את הדת כמכוננת את החברה. ולכן יש צורך בדת חדשה (לוח חדש, פולחנים וכו'), דת הומניסטית חילונית, כך סבר קומט. תפקיד הדת החשוב הוא לקשר בין האנשים ולהסדיר את יחסיהם (שם). עם זאת, אומר וולבק, קומט לא הבין את התשוקה לאלמוות שמניעה את בני האדם (עמ' 251–252). ולכן רק הבטחת חיי נצח בעזרת הטכנולוגיה תאפשר כינונה של דת חדשה (עמ' 252–253).

שני תפקידי הדת המרכזיים, אם כן, לפי וולבק, הם ההתגברות על האינדיבידואליות ומתן מענה לסוגיית המוות (והזקנה). עם זאת, בהתבטאויות אחרות הוא מדבר גם על הצורך האנושי בהתייחסות לדבר-מה כ"קדוש". למשל, בסוף 'החלקיקים האלמנטריים': "עד כמה רווח הרעיון האומר שתמורה יסודית היא חיונית על מנת שחברה תוכל לשרוד – תמורה שתוכל לשקם באופן מהימן את תחושות הקולקטיביות, הנצחיות והמקודש – בקרב כלל החברות המערביות" (עמ' 317). וכן בנובלה 'לנזרוטה' (2000): "מאז ומתמיד התקשו הקהילות האנושיות להתארגן ללא פנייה לעיקרון נעלה" (בתוך 'לצאת מהמאה העשרים', עמ' 51).

ב'אויבי הציבור' (2008) מספר וולבק שנהג ללכת למיסה של יום ראשון בפריז במשך שנים רבות (עמ' 132). אבל, עם זאת – חשוב לציין והוא אכן מציין זאת – הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להאמין באלוהים:

מפני שנכון שעולם בלי אלוהים, בלי רוחניות ובלי כלום יכול להפחיד עד מוות. מפני שאמונה באלוהים, אמונה תמימה כמו זו של אבותינו, והשיבה לחיקה של דת-האם, מציעות יתרונות, ואפילו יתרונות בלבד […] כל זה טוב ויפה, אבל יש בעיה אחת: אני עדיין לא מאמין באלוהים. (עמ' 133)

כך או כך, היחס אל הדת אוהד בגלל היותה מכשיר תיקון אנטי-ליברלי!

וגם התפשטות "הניו-אייג'", תופעה מפוקפקת אמנם, מצביע על כך שחברה זקוקה לדת, שאין ואקום:

מעבר למזיגה המאוסה של אקולוגיה בסיסית, משיכה לתפיסות מסורתיות ול"מקודש" שירש מזיקתו לתנועה ההיפית ולתפיסה של אסאלן, גילה הניו אייג' רצון אמיתי להתנתק מן המאה העשרים, משחיתות המידות, מהאינדיבידואליות, ומהאספקט הליברטריאני והאנטי-חברתי שלה; מתוך תחושת מועקה, הוא הצביע על כך ששום חברה [אינה] מתקיימת בהיעדר הציר המאחד של איזושהי דת ("החלקיקים האלמנטריים", 1998, עמ' 315)

*

אך גם הפואטיקה של וולבק – זו המוצהרת וזו המיושמת כאחת – היא אנטי-ליברלית!

ב'הרחבת תחום המאבק', הרומן הראשון שלו, הוא מכריז על כך שככותב רומנים הוא אינו מתעניין בדמויות אינדיבידואליות, אלא בדמויות שמייצגות תהליכים כלליים:

הדפים הבאים מכילים רומן; הכוונה לרצף של אנקדוטות שבהן אני הגיבור […] לא מזמן, מלאו לי שלושים […] משכורת הנטו שלי היא פי 2.5 משכר-המינימום […] בסך הכול, אני יכול לראות את עצמי מרוצה מהסטטוס החברתי. במישור המיני, לעומת זאת, ההצלחה פחות מרשימה […] אין לי עניין להקסים אתכם במונחים פסיכולוגיים מחוכמים […] סופרים שמשתמשים בכישרונם כדי לתאר במעודן מצבים שונים של הנפש, קווי אופי, וכולי. אותי לא יחשיבו ביניהם. כל ההצטברות הזו של פרטים ריאליסטיים, שאמורים לגלף דמויות ספרותיות מובחנות לגמרי זו מזו, נראתה לי תמיד, צר לי לומר, ממש קשקוש. דניאל שהוא ידידו של הֶרְוֶה, חש רתיעה מסוימת מז'ראר. הפנטסיה של פול המתגלמת בווירז'יני […] כדי להגיע למטרה שאני מציב לעצמי, שהיא באופן כזה או אחר מטרה פילוסופית, אני צריך לעשות את ההפך, לדלל. לפשט. להרוס בזה אחר זה הרים של פרטים. (עמ' 16–18)

וכן:

המחיקה ההדרגתית הזאת של יחסי האנוש בהחלט מציבה בעיות מסוימות בפני הרומן. כיצד אפשר בעצם להתחיל לספר על התשוקות החמקמקות האלה, המשתרעות על פני שנים, ושהשפעתן ניכרת לפעמים על דורות שלמים? אנחנו רחוקים מ[הרומן] 'אנקת גבהים', זה כל מה שאפשר לומר. הצורה הרומנסקית [כלומר, של ז'אנר הרומן] לא נועדה לצייר את האדישות, וגם לא את האַין; צריך להמציא מבע שטוח יותר, תמציתי יותר וקודר יותר. (עמ' 42)

*

יחסו של הסופר הנורווגי קארל אובה קנאוסגורד לליברליזם שונה לחלוטין מזה של וולבק.

יצירתו המרכזית של קנאוסגורד היא האוטוביוגרפיה בשישה חלקים, 'המאבק שלי', שפרסם בין 2009 ל-2011. זוהי יצירת הדגל של המגמה האוטוביוגרפית בספרות – מגמה מרכזית בספרות זמננו – שהואשמה על ידי מבקריה כנרקיסיסטית. יש כמובן אמת מסוימת בטענה הזו. אך השאלה המכריעה בנוגע ליצירות אמנות היא האם מלבד איתור מניע בעייתי משוער ליצירתן, המניע הפסול בעיני המבקר נוכח באופן מפריע ומשמעותי ביצירה עצמה. לטעמי, הכתיבה של קנאוסגורד מעניינת כל כך שהקורא לא נוטה להעיב בביקורת מורליסטית על חוויית הקריאה שלו.

כך או כך, ניתן לראות במגמה האוטוביוגרפית שמבטא קנאוסגורד הבאה לשיא של ההיגיון הליברלי האינדיבידואליסטי של העשורים האחרונים של המאה העשרים.

וקנאוסגורד אף יצר בלב יצירתו האוטוביוגרפית מהלך-על מזהיר של צידוק עצמי לה. מהלך-העל המזהיר שקיים באוטוביוגרפיה נוגע לכותרת שנתן לאוטוביוגרפיה שלו: 'המאבק שלי'. בשילוב של (אני משער) אינטואיציה עמוקה וסנסציוניות זולה קרא קנאוסגורד ליצירתו בשם שנתן היטלר לספרו, כלומר לאוטוביוגרפיה שלו. אחרי שראו אור הספרים הראשונים, שנחלו הצלחה רבה, הבין קנאוסגורד שהוא לא יכול להותיר את הכותרת לפרויקט שלו כפרובוקציה זולה. כך פנה קנאוסגורד, לפני פרסום הכרך השישי (בן אלף העמודים!), לקריאה של 'מאבקי' של היטלר ולקריאה של ספרות ענפה על הנאציזם (מצורפת לכרך זה רשימה ביבליוגרפית בת עשרות פריטים). התוצאה היא מסה בת מאות עמודים על היטלר הצעיר, עד 33', המופיעה כחלק מאותו כרך שישי של האוטוביוגרפיה. המסה מעניינת ומקורית מאוד כשלעצמה (וכוללת פולמוס עז מאלף עם הביוגרף של היטלר, איאן קרשו, שלדעתו של קנאוסגורד "קרא" במעוות את חיי היטלר הצעיר לאור היטלר הבוגר).

אבל, בעצם, המהלך המזהיר-באמת שעולה כאן מצוי בחלקו בסב-טקסט. קנאוסגורד, למעשה, עורך בעזרת האוטוביוגרפיה של היטלר (המושווית במרומז לאוטוביוגרפיה שלו) השוואת ענק בין המחצית הראשונה של המאה העשרים למחציתה השנייה ("אני לא יכול לתאר לעצמי שתקופה כלשהי עברה שינויים קיצוניים כל כך כמו זו שלנו. המחצית השנייה של המאה העשרים כמעט אינה קשורה למחצית הראשונה. נדמה שהן מתרחשות בשני עולמות שונים", עמ' 39).

המחצית השנייה, זו שבאה לידי ביטוי באוטוביוגרפיה של קנאוסגורד, אולי "קטנונית", "נרקיסיסטית", אינדיבידואליסטית, ממוקדת בחיי הפרט בצורה מופרזת וכיו"ב. אך המחצית הראשונה של המאה ה-20, לעומתה, בניתוחו של קנאוסגורד, זו שהיטלר גילם אותה, לא הכירה בכלל בפרט! היא הכירה את ההמון ואת המנהיג ואת ה"הם", האחרים. ישנו כאן, לטעמי, כתב הגנה עמוק על הליברליזם של המחצית השנייה של המאה העשרים: הוא אולי קטנוני, ילדותי, מרוכז בעצמו; אבל הוא לא מוביל לרצח המונים!

כך כותב קנאוסגורד על האוטוביוגרפיה של היטלר:

כמו כל ספר זיכרונות או אוטוביוגרפיה גם 'מאבקי' נפתח בלידתו של הגיבור הראשי. אבל ברגע שנמסר מידע זה ה'אני' הזה נבלע בתוך ה'אנחנו', שהוא גורם חשוב כל כך עד כי הדבר הראשון שהוא עושה הוא להגדיר את גבולותיו. 'אנחנו' זה העם, וה-אנחנו שלו ניצב מעל ה-אנחנו של המדינה, שהפרידה בין חלקיו. ('המאבק שלי', חלק שישי, עמ' 451).

היטלר, שלא כמוני, טוען קנאוסגורד בשורות וביניהן (ה"שלא כמוני" הוא הוא זה ש"נאמר" בסב-טקסט), מצנזר את האוטוביוגרפיה שלו, "מסתיר את הסיפור הפרטי – זה שהורס כל קו מנחה ומסגרת בעצם התרחשותו במציאות החומרית, בין אנשים שאינם רק משפחה ושושלת, אלא גם כאלה שמגהקים ומחרבנים וצועקים ומרביצים ומקללים ושותים עד אובדן חושים בהפרשי זמן קבועים, שמשמיעים רעשים דוחים כשהם לועסים ויורקים ומדיפים ריח של שתן וזיעה, שמושכים לבניהם בשיער או באוזניים וגוררים אותם הנה והנה, התנהגות שככל הנראה לא הייתה יוצאת דופן בביתו של פקיד מכס בסוף המאה התשע-עשרה" (שם, עמ' 455–456). היטלר – משער קנאוסגורד, שפרס בכרכים הקודמים את יחסיו עם אביו הקשה והאלים – הוכה, ככל הנראה, על ידי אביו, אבל מחק עובדה זו מהאוטוביוגרפיה.

כך יוצא שהחיים הפרטיים אינם נוכחים כמעט באוטוביוגרפיה הזו של היטלר:

שמונה-עשרה השנים הראשונות בחיי היטלר מתוארות ב'מאבקי' בארבעה-עשר עמודים בלבד, והתיאור מפוּצץ בהסברים על לאומנות, היסטוריה והתאוריות הפרטיות של היטלר על נושאים שונים. התקופה שגר בווינה, חמש השנים מ-1908 עד 1913, תופסת שמונים ותשעה עמודים. אבל אין בספר כמעט משפט אחד הנוגע לחייו הפרטיים, והמעט שכתוב הוא כללי. (עמ' 498)

מה שאינו אומר שאין באוטוביוגרפיה של היטלר רגשות עזים. אך הרגש העז נשמר לחוויות עזות כמו חוויות ה"אנחנו" של מלחמת העולם הראשונה:

וישנן כל הסיבות להאמין שהוא אכן חווה את המלחמה כאירוע עמוק ומלא משמעות, הוא סיכן את חייו למען מה שהאמין בו, כחלק מקבוצה גדולה ומאוחדת שהציעה לו אחווה ורעות ללא תנאים ולא דרשה קרבה או אינטימיות, ומצב שבו כולם נלחמים למען האומה הגרמנית, שסביר להניח כי מילדות שאף להשתייך אליה. (עמ' 564)

*

במבט לאחור על מגילת הענק של קנאוסגורד, הנגללת לה על פני יותר מ-3,000 עמודים, ניתן לראות שהיא מכילה, למעשה, שתי חטיבות שונות.

חטיבה אחת היא העלאתם על הכתב של רגעי חיים רבים מספור בחושניות חריפה; על מראם, קולם, ריחם, מגעם, טעמם. רגעי החיים האלה בחלקם "בנליים" (ארוחת בוקר, עישון במרפסת). אבל הכישרון של קנאוסגורד הופך אותם לטעונים, למתפקעים, לרוטטים. המפעל של קנאוסגורד הוא ניסוי גדול בוויטליזם. לדורנו, דור המסכים, ההמחשה של קנאוסגורד לחיכוך החריף של "האני" בעולם היא הזמנה לצאת מהסטריליות ולטבול את עצמנו בהוויה. לחטיבה הזו צירף קנאוסגורד לאורך ששת הכרכים קטעים הגותיים, חלקם רבי ערך. לטענתו, אנחנו חיים בעידן שפחות ופחות מאפשר את החיכוך הזה של "האני" בהוויה, את המבט הילדי המתפעם, את חוויית הנשגב של המפגש בקיום (נשגבת, לפי קנאוסגורד, יכולה להיות גם רכבת שועטת חרישית בין בניינים אפורים תחת שמש ענקית). קנאוסגורד לא מזכיר מסכים, או כמעט שלא, אך הוא מדבר על כמה תהליכים שונים, ביניהם ההסברים המדעיים שאִיידוּ את המסתורין מהטבע, שתרמו לכך שמה שהוא מכנה "משמעות" – ולפי תפיסתו המקורית הינה בדיוק היכולת של הסובייקט לחוות במלוא החריפות את האובייקט, המציאות – הידלדלה מאוד בעולמנו. 'המאבק שלי' הוא ניסיון של אדם בן ארבעים להשיב את "המשמעות" לעולם.

אבל ששת הכרכים מכילים, כאמור, גם חטיבה אחרת, הלוא היא החטיבה האוטוביוגרפית. לצורך הניסוי המוזכר בוויטליות, קנאוסגורד משתמש בעצמו ובקורותיו רק ככלי. אבל האוטוביוגרפיה מִטיבה מתחקה, כמובן, אחר חייו של כותבה, אחד קארל אובה קנאוסגורד, שנולד ב-1968, שהוריו התגרשו, שלמד באוניברסיטה בברגן, שאביו שתה את עצמו למוות, שרצה להיות סופר והצליח, ונכשל, והצליח, שהתחתן, והתגרש, והתחתן בשנית וכו'.

עם זאת קנאוסגורד, לפחות במקום אחד, כורך באופן מעניין מאוד את שתי החטיבות המוזכרות: הוויטליסטית והאוטוביוגרפית. זאת משום שהמפגש עם הדברים, עם המציאות, באופן לא ממוסך, הוא מפגש עם חד-פעמיותם של הדברים, עם האינדיבידואליות של המציאות! והרי מפגש אינדיבידואלי כזה הוא הוא גם מגמת האוטוביוגרפיה!

מה שניסיתי לעשות היה להשיב את הנוכחות על כנה, לנסות לאפשר לטקסט לחדור מבעד לכל שורות המחשבות והרעיונות והתמונות הרובצות כמו שמיים מעל למציאות, או כמו קרום על העין, לפלס דרך אל מציאות הגוף ושבריריות הבשר, אבל לא באופן כללי, כי הכללי הוא קרוב משפחה של האידאלי ["אידאלי" כאן פירושו לא-מוחשי. א"ג], הוא בעצם לא קיים, רק הספציפי קיים, ומאחר שבמקרה הזה הספציפי הוא אני עצמי, זה הדבר שעליו כתבתי. (עמ' 164)

*

הייחוד של הכרך השישי הוא שבו ניתן חלק הגותי ארוך, שבהקבלה סימטרית לחלקים ההגותיים שנועדו לאשש את החטיבה הראשונה, הוויטלית, נועד הפעם להצדיק רעיונית את החטיבה השנייה, האוטוביוגרפית. את זה עשה קנאוסגורד, כאמור, על ידי העמידה על ההבדל בין האוטוביוגרפיה שלו לזו של היטלר, ובאמצעות עמידה זו הוא יצר השוואת-ענק בין המחצית הראשונה של המאה ה-20, האנטי-ליברלית, למחצית השנייה, הליברלית.

אך מהלך-על מבריק נוסף מופיע ב'הסוף', הכרך השישי. זה מהלך-על שנבע במקורו ממצוקה גדולה. בפתח 'הסוף' אנחנו מתוודעים לכך שדודו של קנאוסגורד, אחיו הצעיר של אביו שמת, מאיים בתביעות על ההוצאה (מדובר בתביעות על כוונת פרסום הכרכים הקודמים בסדרה). לטענתו, קנאוסגורד שיקר במצח נחושה בעיקר בדבר הנסיבות שהובילו למותו של האב. האב לא שתה את עצמו למוות; הוא לא חי בהזנחה נוראית עם אימו, שהיא גם אימו של הדוד ועוד. מה שתואר ב'מוות במשפחה', הכרך הראשון מהשישה, נבדה מדמיונו של קנאוסוגרד לצרכים סנסציוניים, טען הדוד. התגובה התוקפנית של הדוד יוצרת גלי חרדה אצל קנאוסגורד. אבל היא גם שולחת אותו לשאלה עקרונית: הרי האב המת הוא האב שלו! הרי הסיפור של יחסיו עם האב הוא סיפורו שלו! כך הופך המאבק עם הדוד – בידיו של קנאוסגורד – למאבק עקרוני בזכות הז'אנר האוטוביוגרפי וכך גם בזכות הליברליזם: החברה, השבט (המיוצג על ידי הדוד), לא יכולים לפגוע בזכותו של היחיד לספר את סיפור חייו!

כך מבאר לקנאוסגורד חברו: "מה כבר עשית? כתבת ספר על החיים שלך כפי שאתה רואה אותם. זה פרויקט שחרור" (עמ' 88). וכך מבין לבסוף קנאוסגורד בעצמו, האוטוביוגרפיה היא פרויקט שחרורו של היחיד:

כדי לכתוב אותה [את האמת] אתה צריך להיות חופשי, וכדי להיות חופשי, אתה צריך להיות חסר התחשבות. זאת משוואה שאין לה פתרון. האמת שווה לחופש שווה לחוסר התחשבות – כך כתוב בצד של האינדיבידואל, התחשבות וסוד כתובים בצד החברתי […] כי כאשר תיאור המציאות של אדם יחיד, שנכתב מתוך שאיפה לכנות גדולה ככל האפשר, נשפט כלא מוסרי ומעורר סקנדל, כוחה של החברה מתגלה כמו גם האופן שבו היא מווסתת ושולטת באינדיבידואל. (עמ' 908)

כך רתם קנאוסגורד את הסכסוך עם דודו להמחשה דרמטית של מה שביקשה לבטא האוטוביוגרפיה בכללותה: מרכזיותו של היחיד.

*

מי צודק? וולבק או קנאוסגורד? בדורות קודמים נהגו לעמת את טולסטוי ודוסטוייבסקי, ואכן – מבלי להשוות את הרמה של סופרי העבר לאלה של ההווה – גם שם הציעו שני הסופרים הרוסיים הגדולים שתי תפיסות עולם שונות מאוד (בצד קרבה גדולה!).

אך השאלה עם מי הצדק (ולעיתים אף השאלה למי הגדוּלה) היא, כמובן, שאלה נאיבית. ותשובה אפשרית יחידה עליה היא ששניהם צודקים, שהדחף הליברלי-אינדיבידואלי הוא גם "טוב" וגם "רע" – תלוי בהקשר. הקשר חברתי, הקשר אישי.

אם הוריך מסרו אותך בילדותך לאחרים על מנת שיגדלו אותך (וולבק גדל אצל הורי הוריו), סביר שתראה בניפוץ הקולקטיב הראשוני והבסיסי שלתוכו אנחנו נולדים, קרי המשפחה, אסון נורא, ובתרבות האינדיבידואליסטית שאִפשרה בקלות יחסית פירוק כזה תרבות מנוונת – ותצדק בכך. אך אם בתוך אותו קולקטיב ראשוני שאין ממנו מוצא כילד, המשפחה, תגדל תחת אב לא יציב בנפשו, מפחיד, אומלל ומאמלל – סביר שתראה ביכולת להשתחרר מכבלי הקולקטיב הזה אחד מהישגיה הגדולים של הבגרות האישית, ובזכות להשתחרר מקולקטיבים בכלל אחד מהישגיה של ציוויליזציה בוגרת.

תמונה:

ביבליוגרפיה

מישל וולבק:

הרחבת תחום המאבק, מצרפתית: עמית רוטברד, תל-אביב: בבל, 2001.

החלקיקים האלמנטריים, מצרפתית: מיכל סבו,  בבל, 2001.

לצאת מהמאה העשרים, מצרפתית: רמה איילון, בבל, 2010.

אויבי הציבור, מצרפתית: רמה איילון, בבל, 2016.

חוש המאבק, מצרפתית: רותם עטר ושרון רוטברד, בבל, 2017.

ה"פ לאבקראפט: נגד העולם נגד החיים, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, בבל, 2025.

Interventions 2, Flammarion, 2009.

En presence de Schopenhauer, Herne, 2017.

הציטוטים מקרל אובה קנאוסגורד לקוחים מתוך ששת כרכי האוטוביוגרפיה, שפורסמו בעברית בהוצאת מודן, בתרגומה של דנה כספי מנורווגית, בין השנים 2014–2023.