הסיוע האמריקני: גמילה קלה

באמצע ינואר האחרון טען ראש הממשלה בנימין נתניהו בראיון כי על ישראל לצמצם בהדרגה את כספי הסיוע האמריקני על פני העשור הקרוב.[1] אף שהדברים עוררו הדים, הרעיון עצמו איננו חדש. מאז שנות השמונים נשמעים קולות – לעיתים מפי בכירים במערכת הביטחון ובהנהגה המדינית – הקוראים לשנות את המודל הנוכחי, המבוסס בעיקר על מענקים של כסף שניתן לפדות בתעשייה הביטחונית האמריקנית. ואולם בפועל במשך שנים ארוכות שלטה ההערכה כי יתרונות המודל עולים על חסרונותיו.

בשנתיים האחרונות מתחוור והולך כי הערכה זו כנראה אינה תקפה עוד. העמדה שלפיה נדרשים שינויים גדולים במודל שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית נעשית עמדה רווחת. לשינוי זה יש כמובן גם שיקולים אסטרטגיים ומדיניים, שדנתי בהם בפרסומים אחרים,[2] אך הבנת הפרספקטיבה הכלכלית ההיסטורית היא קריטית לדיון ובה אתמקד כאן.

מבט־על על הסיוע האמריקני ביחס לתמ״ג הישראלי וביחס לתקציב המדינה לאורך השנים חושף תמונה ברורה ודרמטית, שראוי להכניס לתודעה הציבורית. המשמעות הכלכלית של הסיוע השתנתה בסדרי גודל שלמים מאז החל בשנות השבעים, בעיקר כתוצאה מהצמיחה העקבית של הכלכלה הישראלית. אין לזלזל בתוספת המשאבים של 3.8 מיליארד דולר לשנה שישראל מקבלת מארצות הברית, אך יש לעדכן את היחס התודעתי כלפיה.

כך, בעוד בשנות השבעים עמד ערך הסיוע בממוצע על כ־19% מהתמ"ג הישראלי וכ־23% מתקציב המדינה, בשנות העשרים של המאה ה־21 מדובר בכ־0.7% בלבד מהתמ״ג וכ־2.8% מתקציב המדינה. אפילו כאשר מביאים בחשבון את התוספות החריגות שישראל קיבלה בשנת 2024 בעקבות המלחמה, מדובר בכ־0.9% מהתמ״ג ובכ־3.3% מתקציב המדינה — פער עצום בהשוואה לעשורים הראשונים של הסיוע.[3] נתוני הסיוע בטבלה ובעקומה שלפניכם כוללים מענקים (החל מ-1974) והלוואות (עד 1984), סיוע צבאי (כל השנים) וכלכלי (עד 2007) וכן המימון הייעודי להגנה מפני טילים (החל ב-1990).

מאז אמצע שנות השבעים מקבלת ישראל מענקים אמריקניים, נוסף להלוואות. סיוע כלכלי מצומצם ניתן גם קודם לכן, והלוואות גדולות החלו ב־1971 לצורך מימון רכישת טייסות קרב חדשים לאחר שצרפת הטילה אמברגו על ישראל. אך הסיוע בהיקפים המוכרים כיום – ובעיקר המעבר למודל של מענקים – החל בשנת 1974. שינוי זה נבע ממדיניות החוץ של ממשל ניקסון בהובלת קיסינג'ר, שביקש להעביר את מצרים מהמחנה הפרו־סובייטי למחנה הפרו־מערבי. לשם כך ישראל התחייבה לסגת מאזורים סביב תעלת סואץ, והסיוע ניתן כדי לקזז את ההפסד האסטרטגי והביטחוני שנבע מנסיגה זו וכן לשמור על מאזן הכוחות לאור מכירות נשק אמריקני למצרים כחלק מאותה אטסטרטגיה רחבה של העברת קהיר לגוש המערבי.[4]

מהלך דומה התרחש גם סביב הסכם השלום עם מצרים, כאשר ממשל קרטר הגדיל את הסיוע כדי לסייע לישראל בנסיגה מסיני. מאז אותה תקופה, גובה הסיוע הכולל נותר במידה רבה יציב סביב כ־3 מיליארד דולר לשנה (על אף שמרכיביו השתנו). היו אמנם חריגות: בשנת 1979 הסיוע הגיע באופן חד־פעמי ל־6.1 מיליארד דולר, שהיווה 26% מהתמ"ג באותה שנה. היו גם שינויים בתמהיל, שכן מרכיב ההלוואות בטל ב־1984, והסיוע הכלכלי האזרחי בוטל בהדרגה עד שנעלם לחלוטין בשנת 2006.

מנגד, מאז 1990 התווסף מרכיב ייעודי למערכות הגנה מפני טילים שגדל והלך מאז; כיום הוא עומד על 500 מיליון דולר לשנה. אולם מרכיב זה בנוי אחרת מהמענקים המהווים את רוב הסיוע, שכן המודל הוא פרויקט שיתוף פעולה הדדי שבו ארה"ב מביאה את עיקר המימון, ישראל עושה את הפיתוח, רוב הייצור מתרחש בארה"ב ויש בעלות משותפת על הקניין הרוחני. כך שספק אם יש להתייחס למרכיב זה כסיוע בכלל, וייתכן והוא ישתמר גם לאחר ויתור על המענקים.[5]

נקודת מפנה נוספת היא מזכר ההבנות שנחתם ב-2016. עד אז יכלה ישראל להמיר כ-26% מסכום המענקים לשקלים כדי לרכוש מוצרים מהתעשייה הישראלית ולפתח אותה. במזכר זה סוכם על ירידה הדרגתית בכספי המרה אלה, וכיום מאה אחוז מהמענקים הולכים לתעשיות בארה"ב.

הנתון הדרמטי באמת אינו גובה הסיוע אלא הצמיחה העצומה של הכלכלה הישראלית. התמ"ג גדל מאז שנות השבעים, ריאלית, פי עשרה בערך, מ-43 מיליארד ל-417 מיליארד דולר (בדולר של 2015). לעומת זאת, מאז 1974, ערך הסיוע על כלל מרכיביו נשאר די קבוע: 3 מיליארד דולר לשנה, פלוס מינוס כ-0.3 (בערכים שוטפים) – עד שכיום הסכום הקבוע הוא 3.3 מיליארד במענקים ועוד 0.5 מיליארד למערכות הגנה מפני טילים. ערך הסיוע, לעומת זאת, בשקלול האינפלציה, שווה כרבע ממה שהיה שווה בשנות השבעים (בדולרים של 2015: 12 מיליארד דולר לשנה בממוצע בשנות השבעים, לעומת 2.7 מיליארד דולר היום).

ישראל של היום איננה המדינה הקטנה של שנות השבעים. היא גם אינה הכלכלה הנתונה במשבר היפר־אינפלציוני של שנות השמונים. הצמיחה האדירה של העשורים האחרונים שינתה מן היסוד את משמעותו הכלכלית של הסיוע האמריקני לנו, והיא מחייבת עדכון של התודעה הלאומית בנושא. הכלכלה הישראלית חזקה דיה לספוג את העלות של מימון עצמי להתעצמות הביטחונית, במיוחד אם הוויתור על הסיוע ייעשה בהדרגה לאורך עשור הבא.

כמובן, כדי לאפשר את המשך הצמיחה קדימה נדרשות רפורמות כלכליות במשק הישראלי.[6] ייתכן שוויתור על הסיוע אף יתמרץ את ביצוען. אולם דבר אחד ברור: ככל שישראל תגביר את ביטחונה באמצעות הכרעת אויביה וביטול האיומים השוטפים עליה, כך יתאפשר המשך שגשוג וצמיחה כלכלית, אשר בטווח הארוך יקזזו בהרבה את העלויות הכרוכות במימון עצמי של ההתעצמות הביטחונית.

ד"ר רפאל בן-לוי הוא ראש תוכנית צ'רצ'יל לאסטרטגיה מדינית וביטחונית במכון ארגמן, עמית בכיר במכון משגב ורס"ן במיל' באמ"ן.

תמונה: נחלת הכלל, באדיבות ויקימדיה

[1] https://www.youtube.com/shorts/g7pAnlLgtRk

[2] רפאל בן לוי, "הסיוע הצבאי האמריקני לישראל: ניתוח שיקולים אסטרטגיים וכלכליים והמלצות", מכון משגב, ספטמבר 2024. זמין במרשתת.

[3] מספרים אלה מבוססים על סט נתונים מקיף מ-1970 ועד היום שנאסף על ידי המחבר הכולל: תמ"ג, תקציב המדינה, וגובה הסיוע על מרכיביו השונים לפי שנה. נתוני התמ"ג לקוחים מאתר הבנק העולמי, ונתוני תקציב המדינה מאתר הכנסת בתוספת פרסומי משרד האוצר לפי שנה. הנתונים על הסיוע לקוחים מאתר מחלקת המדינה האמריקנית, וכן מתוך    AFK Organski, The $36 Billion Bargain: Strategy and Politics in US Assistance to Israel, New York: Columbia University Press, 1990, p.142. דו"חות שנתיים בנושא לקוחים משירות המחקר של הקונגרס האמריקני, והם זמינים באתרeverycrsreport.com. מידע נוסף לקוח מתוך “History & Overview of U.S. Foreign Aid to Israel,” Jewish Virtual Library, זמין במרשתת; וכן מספרו של אריה סתיו איווי המוות הישראלי: עיונים ביחס היהודים אל סוגיית הריבונות הלאומית, בן-שמן: מודן, 1998, עמ' 77.

[4]  Organski, The $36 Billion Bargain, p.160, 166.

[5] מכל מקום, הכסף בא מתקציב ארה"ב ולכן הכללתי אותו בחישוב. בלעדיו, אחוזי הסיוע מהתמ"ג ומהתקציב יורדים בעוד כמה עשיריות אחוז.

[6]Michael Eisenberg, “Building Israel’s Trillion-Dollar Economy”, Sapir, Vol. 19 Autumn 2025.