מחיר היוהרה וחשיבות הפקידים

Getting your Trinity Audio player ready...

מחיר היוהרה:

תיקוני החקיקה של הקואליציה החדשה אינם אלא מענה עגום להתנהלות קיצונית של דרגים מקצועיים בשנים האחרונות

השיח התקשורתי רעם בימי הרכבת הממשלה, בראש ובראשונה בגלל יומרתה של הקואליציה הנכנסת לתקן את 'חוק איסור אפליה' המפורסם. אלא שהתיקון שהוצע – ושעורר את התבהלה המדומה או האמיתית – לא נולד מרצון לחקיקה אלא דווקא מאילוץ שמקורו בשימוש-לרעה שנעשה בחוק הנוכחי.

החוק, שאוסר על בעלי עסקים להפלות מכל סיבה שהיא בין לקוחות או עבודות, נועד למנוע מקרים שבהם מונעים מאדם שירות מסיבות לא ענייניות, כמו גון עורו או השקפת עולמו. אלא שהוא הפך למפלצת; לכלי של כפייה אידיאולוגית על הציבור. עמותות בעלות אידיאולוגיה פרוגרסיבית, ולצידן עובדי ציבור בפרקליטות ובראשם דינה זילבר ושורה של שופטים, לא עמדו בפיתוי וניצלו את החוק כדי למנוע מנשים להופיע בפני נשים בלבד; לערער על הלגיטימיות של מסלולים בהפרדה באקדמיה; למנוע אירועים חרדיים בהפרדה; ולכפות על בעלי עסקים להעניק שירות הנוגד את מצפונם – גם כשהתנהגותם לא הייתה כרוכה בכל אפליה של הלקוח, יהיה אשר יהיה, אלא בטיבו של השירות עצמו.

כיוון שלא ניתן לכפות על הגורמים המקצועיים בפרקליטות ובמערכת המשפט לנהוג במתינות ובתבונה, וכיוון שהתקדימים כבר מוליכים את הפסיקה בכיוון שאין ממנו מוצא, נאלץ הציבור המתנגד לבלעדיות ולמוחלטות הדורסנית של ערך השוויון – שהוא ככל הנראה רוב הציבור בישראל – לנקוט דרך של תיקון חקיקה על מנת להשיב לציבור לגווניו את החירויות שנשללו ממנו. זוהי דרך רעה, שכן היא מכריחה את ניסוחו של מה שטוב לו שלא יהיה מנוסח, וכיוון שהיא מעניקה פרס לתהליכי המשפטיזציה של השיח הציבורי בישראל. זוהי דרך רעה, גם כיוון שמן הראוי לחקיקה שתצטמצם אל ההכרחי בלבד (כפי שכבר כתבה כאן בגיליוננו הראשון שרת המשפטים דאז, איילת שקד). ובכל זאת, נראה שהרע הזה הוא רע הכרחי.

העיקרון הזה נכון לעוד שורה של תיקונים שהועלו בהסכמים הקואליציוניים. אפילו מרכיבים מרכזיים ברפורמה המשפטית עצמה לא היו נדרשים אילו הייתה מערכת המשפט נוהגת בתבונה ובריסון עצמי, ונמנעת מעמדת השליט העליון שאימצה לעצמה ביוהרה רבה ובתהליכים שאולי בתחילה נעלמו מן העין, אך הצטברו אל הבלתי ניתן להכחשה. אפילו חוק הלאום, חוק יסוד רב חשיבות, לא היה נחקק אלמלא הפך בית המשפט העליון את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לחזות הכול, תוך שמיטת מעמדה של הלאומיות היהודית שעמדה בבסיס תקומת ישראל.

השיח התקשורתי, שעדיין נהנה מדומיננטיות מובהקת של שמאל ליברלי, מגיב בבהלה למהלכים שמבקשת הקואליציה החדשה לייצר, ומציג אותם כ"שינוי סדרי עולם". הוא שוכח, או מתעלם, או פשוט איננו מודע, לכך שסדרי העולם שמבקשים לשנות אינם כלל וכלל אותם סדרים ותיקים שעמדו ביסוד האמנה החברתית הישראלית הבלתי-כתובה. להפך: מדובר במדיניות חדשה למדי, ששינתה לאורך שנים, במחשכים ובעזרת דרגים לא נבחרים, את הנורמות. הנרמול של 'משפחות חדשות', למשל, במערכת החינוך, הרווחה והרפואה, לא קרה בעקבות חקיקות של הכנסת שבחרה לאמץ נקודת מבט ליברלית-מתירנית, אלא בשורה של החלטות מנהליות ומשפטיות, של דרגים לא נבחרים, שהיו באופן אישי בעלי עמדות ליברליות (שכן הם נמנו, ברובם, עם "הציבור הנאור"). כך גם עלייתה של "עילת הסבירות" בפסיקות בתי המשפט, שנולדה מתזות של אהרן ברק, או התפתחותה של התזה שלפיה יועצים משפטיים אינם באמת יועצים משפטיים, אלא מעין "שומרי סף" שמייצגים את האינטרס הציבורי האמורפי (תזה שהתפתחה באופן שערורייתי, ללא כל סמכות חוקית, בתוך שירות המדינה – כפי שהראה גיל ברינגר במאמר מאלף בגיליון 11 של במה זו).

והערה אחרונה כנגד זועקי קץ הדמוקרטיה: ככל שמדובר בסוגיות הרפורמה המשפטית ותיקוני החקיקה, לא מדובר כאן בהפתעה ולא במחטף: שינוי-הסדרים המדובר היה בדיוק הדבר שבשבילו הצביעו הבוחרים למחנה שניצח. הכול היה מונח על השולחן, בשקיפות ברורה, ערב הבחירות. העם אמר את דברו, ולפחות בכל מה שנוגע לשאלות עקרוניות – הדמוקרטיה מחייבת ללכת בעקבותיו.

כולנו צריכים פקידים לא נבחרים

סיסמת ה"דיפ-סטייט" נלקחה מתפיסות קונספירטיביות, ומנכיחה בשיח הימני במערב תפיסה שגויה על מהות הדמוקרטיה

בסוף השנה האזרחית היוצאת נערך מבצע מעצרים נרחב בגרמניה נגד התארגנות מחתרתית, שהחלה להתגבש כתשתית טרור, בשם 'אזרחי הרייך' ('רייכסבורגר'). התנועה, שרכשה לה אוהדים רבים מקרב מתנגדי החיסונים בתקופת הקורונה, מאמינה כי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה כלל אינה מדינה "אמיתית", אלא בעצם תאגיד כלכלי שהוקם בידי מעצמות המערב לאחר מלחמת העולם השנייה, ומנוהל בידי מנגנון של פקידים שהם מכנים "'דיפ סטייט". הם מבקשים להקים מחדש את גרמניה האמיתית, ממלכה של ממש שלאזרחיה יש כבוד וזהות. בראש התנועה עמד בן של משפחת אצולה מימי הרייך, נסיך גרמני קשיש.

ה"דיפ סטייט" מוכר לכם? זהו מטבע לשון המכוון לפקידות המנהלת כביכול בפועל את המדינה (בגרסאות העדינות של המונח) או לגוף סודי המושך בפועל בכל החוטים (בגרסאות הקונספירטיביות שלו), והוא נהפך לפופולרי באמריקה של דונלד טראמפ. הוא מבטא היטב רוח של פופוליזם הנושק לאנרכיזם: הסדר הפוליטי הקיים מוחזק בידי גורמים אפלים, ועל המייצגים את "העם" להשתחרר משליטתם, לטובת "משילות" מלאה של המנהיגים הנבחרים.

אפשר לפטור את הפרשה כאנקדוטה משעשעת – אף שהרשויות בגרמניה טיפלו בה ברצינות רבה, ושלחו אלפי שוטרים למשימת הפשיטה – ואת 'אזרחי הרייך' כתמהונים גרידא. אבל ראוי להקשיב לגוף הטענות ולהבין את סוד משיכתן. אכן, מדינה מודרנית מתקיימת במידה רבה כמו תאגיד כלכלי: יש בה מטרות של יעילות ושקיפות, מנגנונים מסודרים ומסורבלים, מערכת משפטית מנוכרת ודרג פוליטי שנעדר ממנו ההדר של ממלכה. במובנים רבים, מדינה מודרנית מתנהלת באמצעות מנגנוניה, בדיוק כמו חברה – ודווקא משום כך, גם כאשר מתחלפת המנהיגות הפוליטית, היא אינה קורסת או נכנסת למצב כאוטי. במילים אחרות, ובשפה בוטה יותר – ה"דיפ סטייט" הוא הרציונל הפנימי של המדינה המודרנית, והוא שונה בתכלית מן הדגמים השלטוניים המלוכניים, הנשענים על מנהיגות כריזמטית או על סמכות אלוהית – הגם שהאחרונים לעתים אטרקטיביים יותר מבחינת תחושת הזהות והנאמנות.

אבל האמת היא שהחלום על מדינה ללא מנגנונים ביורוקרטיים, או על דמוקרטיה ישירה במובן הפשטני ביותר, הוא חלום עוועים.

אכן, לעיתים הדרגים המקצועיים חורגים מתפקידם, ומקדמים מדיניות הסותרת את הערכים שהדרג הנבחר מבקש לקדם. הדבר קורה בעיקר בממשלות ימין, כיוון שברוב מדינות המערב, הדרגים המקצועיים, המגיעים מאליטות מסוימות, מאמצים תפיסות פרוגרסיביות ומיישמים אותן – במודע ושלא במודע – בהכרעותיהם. עובדה זו גורמת לכך ששלטון נבחר הרחוק מתפיסות אלו מתקשה לממש את ערכיו, והציבור שבוחר בו נותר מתוסכל. "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", שאל ארז תדמור בכותרת ספרו הפופולרי – וניסח בכך אחת מהקושיות המהדהדות ברחבי השיח הימני כבר שנים לא מעטות.

מתבקש, אפוא, שממשל ימני יחתור להחליף אנשי מפתח בכירים בשירות הציבורי, וגם יעמול על כך שהפקידות הנשארת לא תחבל במדיניותו. אבל מכאן ועד ויתור על הדרג הלא-נבחר, או אי הבנה של חשיבותו, יש מרחק רב.

שכן, בניגוד לאינטואיציה הרווחת, רוב המשטרים שאנו מכנים דמוקרטיים משלבים בשיטת המשטר שלהם גם מרכיבים שמקורם באוליגרכיה או אריסטוקרטיה (היטיב לתאר זאת בנימין שוורץ, במאמר "איך לדבר נכון על דמוקרטיה", השילוח 7). יש לכך סיבות טובות, בוודאי מנקודת מבט שמרנית, המכבדת את המוסדות החברתיים ומאמינה בחשיבותה של רציפות.

מעבָר לעולם ללא דרגים מקצועיים, למדינה שאין לה העומק השלטוני שהדיפ סטייט מעניק – ולו מעצם היותו יסוד יציב יותר, שאינו נתון לבחירה מתמדת – הוא מתכון בטוח לאסון. כדאי לשנן את מה שההגות (השמרנית!) לימדה אותנו: שלשינויי מדיניות יש מחירים שלעיתים קשה לצפות; שהתנהלות הנגזרת מאידיאולוגיה מולידה לא פעם תוצאות מזיקות; ושמתינות היא ברוב המקרים ערובה להצלחה.

חשוב לזכור: כשם שדרג בלתי נבחר עלול לשקף הטיה אידיאולוגית העומדת בניגוד לרוח הנבחרים, ולהקשות על המשילות, כך הוא עשוי לשרת סדר יום מקצועי וענייני; ולעיתים לא רחוקות, שני הדברים כרוכים יחד: העמדה המקצועית מאתגרת לעיתים את העמדה האידיאולוגית שהשלטון הנבחר מביא איתו, והדבר עשוי להיות לתועלת רבה, שתשפר את המדיניות ולא תסכל אותה. זאת בתנאי שהדרג הנבחר נחוש מספיק כדי לא להיבהל מהביקורת הזו, ופתוח מספיק כדי להקשיב לנקודות האמת שמצויות בה.

על המחנה שניצח בבחירות מוטלת אחריות רבה וכבדה מאוד. לאחריות הזו שותפים המנהיגים הפוליטיים, ולא פחות מכך המעגלים התקשורתיים והאינטלקטואליים המזינים אותם. עתיד החברה והמדינה נתון במידה רבה בידיהם, ועליהם לשרטט אותו במתינות ובפיכחון.


 

תמונה ראשית: יריב לוין בישיבה בכנסת, 2013. באדיבות ויקימדיה.

עוד ב'השילוח'

היסטוריונים חדשים בכיפה סרוגה
מיתוס הקביעות בשירות המדינה: גורמים ופתרונות
גם קהילה, גם מדינה ליברלית

ביקורת

קרא עוד

קלאסיקה עברית

קרא עוד

ביטחון ואסטרטגיה

קרא עוד

כלכלה וחברה

קרא עוד

חוק ומשפט

קרא עוד

ציונות והיסטוריה

קרא עוד
רכישת מנוי arrow

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *