חבר ארתור

חבר ארתור

מונוגרפיה היסטורית: דמויות ופרקים מחיי ה'בּוּנד'

א"ש שטיין

צמרת, 2024 | 305 עמ'

זוהי מהדורה מחודשת, מורחבת, מעודכנת, מוערת, מבוארת ועטורת תצלומים לספרו של אברהם שמואל שטיין משנת 1953. שטיין, היסטוריון וסופר, איש מפא"י, הקדיש ספר מחווה למפלגת פועלים יריבה וחרֵבה. הבונד היה המפלגה הגדולה ביותר בקרב יהדות פולין במחצית הראשונה של המאה העשרים, עד לשואה. היא הייתה תנועה סוציאליסטית, חילונית ואנטי-ציונית, שעסקה בקידום ציבור הפועלים היהודי והכללי, דגלה בהשלטת מעמד הפועלים על המדינה, וחתרה להכרה ביהודים במקומות מושבם כמיעוט תרבותי דובר יידיש.

הבונד על שלל מנהיגיו ופעיליו הבכירים הוא נושאו האחד של הספר. נושאו האחר הוא פעיל מרכזי יחיד ומיוחד, שמואל מרדכי זיגלבוים, ארתור בכינוי המחתרתי. זיגלבוים הוברח ב-1940 מגטו ורשה אל המערב כדי לספר לעולם על רדיפתם הנוראה של היהודים בשטחים הכיבוש הנאצי – מי שיער אז שימי בלהות אלה יחווירו לעומת אֲיומים מהם, ימי הפתרון הסופי – חבַר לממשלה הפולנית הגולה בלונדון כנציג היהודים, תבע מממשלות בריטניה וארה"ב לפעול למען העם הנרדף, ובמאי 1943 התאבד באורח הפגנתי מתוך הבנה שאין שומע לקולו ואין תועלת בפעלתנותו, ומתוך התייסרות על כך שלא נשאר עם אחיו לצרה ובתוכם בני משפחתו הקרובים.

בימי הבונד, המפלגתיות הייתה אולי הכוח החזק ביותר בחיי הפרט והחברה. פעילי התנועות מסרו להן את כל מאודם; המחלוקת האידאולוגיות גם בין מפלגות אחיות נראו הרות גורל; התנגשויות אלימות קשות בין פעילי מפלגות, או בין פעילי מפלגה לבין פושעים ובריונים שתנועה יריבה שכרה, היו חזון נפרץ; וחתרנות וצל-חתרנות כאחד טרדו את מנוחתם של המשטרים וגרמו לכך שמעצרים ומאסרים יהיו מנת חלקו של כל פעיל פוליטי רציני. שטיין גודש את ספרו בסיפורי קורותיהם של פעילי בונד שונים, והמסלול חוזר אצל כולם כמעט: ילדות דתית, הידלקות אידאולוגית, התמכרות לעניין המעמדי, פציעות וישיבה בבתי סוהר, כתיבה ונאימה, חיים בחוסר כול, הערצת החברים, עד לקיר המוות של השואה ולחלופין עד למאסר, הגליה ורצח בידי משטר סטלין.

מנגד, לאחר השואה, ולאחר הקמת מדינת ישראל מחד גיסא והשתלטות ברית המועצות על כל מזרח אירופה מאידך גיסא, כשמהתנועות היריבות השונות ביהדות פולין לא נשאר כמעט דבר, הבונד איבד לא רק את רוב חבריו ומנהיגיו אלא גם את טעם קיומו. מציאות זו גורמת לשטיין הציוני לכתוב את ספרו כאפותאוזה נלהבת לבונד. קורבנו הנורא של זיגלבוים מצטייר כשיא בשרשרת פסגות של הקרבה ארוכת שנים של רבים על המזבח המעמדי; למען מטרות מוצדקות כמו מלחמה באנטישמיות וחילוצם של עובדים מתנאי קיום נוראים, וגם מטרות שוודאי היו לצנינים בעיניו של שטיין, כשהוא מצטט ככפוי שד את דברי התנגדותם הנמלצים של הבונדאים ל"פשיזם" ול"ציונות" בנשימה אחת.

שטיין הבליג על הרבה כדי להעמיד יד ושם אחוז-התפעמות ליריבה רעיונית; יריבה שבשעת מבחן, כגון בגטו ורשה, גילתה גבורה עילאית, וראשיה, וזיגלבוים בפרט, ידעו לשים את הרעיון המעמדי בסוגריים ולסכן את חייהם למען העם היהודי. מכאן נולד מן הסתם הניסיון לשלב בספר אחד, כמאמר כותרות המשנה, "מונוגרפיה היסטורית", כלומר ספר סביב אישיות היסטורית אחת, ו"דמויות ופרקים מחיי הבונד", דמויות רבות. נכון גם שבלי להבין את התנועה לא מבינים את גיבורהּ.

אבל השילוב אינו עולה יפה. כישרון התיאור היפה והנרגש של שטיין, והעזרה-הראשונה הפרשנית שמגשים עורכי המהדורה החדשה, אינם מועילים כאשר הוא מתעקש להכביר עוד ועוד מסיפוריהם הדומים כל כך של עוד ועוד אישי בונד ששמם עולה, תוך זגזוג מהיר ומבלבל על ציר הזמנים. לקוראים בני זמננו, בעלי משאבים מוגבלים של סבלנות וזיכרון וקיבולת מוגבלת ללשון מליצות, מומלץ לקרוא את הספר תוך דילוג זהיר על חלק מסיפורי הגיבורים המשניים – ולספוג כיכולתם, על ציר העלילה העיקרית, סיפורו של "ארתור", את האווירה ואת הגבורה שחשוב ומרגש להכיר.