|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
אסף ענברי
ידיעות ספרים, 2026 | 255 עמ'
בשנת 2000 פרסם אסף ענברי, אז מאסטרנט באוניברסיטת תל-אביב, את מסתו הראשונה בכתב-העת 'תכלת' – "לקראת ספרות עברית".[1] טענתו המרכזית הייתה שלספרות העברית ישנם מאפיינים ייחודיים המבדלים אותה מהספרות המערבית שנציגתה המובהקת היא הספרות היוונית. עוד טען ענברי הצעיר כי "גרעין המורשת הטקסטואלית שלנו מצוי בספרות, ולא בטקסטים העיוניים – ההלכתיים, הפילוסופיים והמיסטיים – הכלולים במורשת זו".[2] בספרות העלילתית, ולא זו אף זו: בסגנונה. זוהי "ספרות המממשת את עקרונותיה של פואטיקה מסוימת, שהתנ"ך הוא המימוש הראשון שלה".[3] כדי להבין מהי ספרות עברית, ענברי נטל על עצמו את מלאכת האנליזה של הסגנון המקראי.
אם כן מהי ספרות עברית? ענברי ענה: "סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית".[4] זוהי ספרות שדורשת שני יסודות, האחד של סגנון והשני של התוכן. יסודות אלו נמצאים בקורלציה זה לזה ומעצבים האחד את רעהו. הסגנון המקראי נוטה לחסכנות קיצונית של הלשון. התיאורים של הדמויות והתפאורה ואף של הדיאלוגים, כולם מוכוונים להתפתחות העלילה. לא נמצא במקרא מונולוגים פנימיים ולא עיסוק ברגשות של הדמויות, אלא אם הדבר נחוץ לקידום ההתרחשות הסיפורית. הכול משרת את הפעולה. הדמויות מופיעות כמצע לדרמה הלאומית ואינן עומדות בפני עצמן. המקרא לא מתאר ביוגרפיות פרטיות של גיבוריו, אלא מציג אותם כפרטים במכלול של הביוגרפיה הלאומית. אות לכך הוא שספרים הנושאים את שמות הדמויות אינם מוקדשים רק להן: ספר שמואל עוקב אחר עלילות ראשית המלוכה הישראלית, ובעיקר אחר גיבורים אחרים כמו שאול ודוד. ספר יהושע לא מספר את סיפורו של יהושע בן נון, אלא את סיפור כיבוש הארץ על ידי עם-ישראל.[5] המקרא אף מתעקש לחשוף את הפגמים של גיבוריו; בכך הוא מדגיש כי הדמויות אנושיות לחלוטין, דבר המחזק את המסר המונותאיסטי שלו. בניגוד לספרות היוונית, שבה גיבורי האפוסים והטרגדיות הם אלים או בני אלים, אצלנו אלוהים יש רק אחד. ולא זו אף זו, כישלונותיהם של הגיבורים אינם עניינם הפרטי. הדמויות הפועלות בספרות המקראית מעצבות את המציאות הלאומית במעשיהן – ובכלל זה בכישלונותיהן.[6] כללו של דבר, הספרות העברית מאופיינת בסגנון פעלתני-חסכני המאפשר להחזיק את התוכן הלאומי האנטי-אינדיבידואליסטי שלה.
הצעתי היא לקרוא את ענברי המבוגר – ענברי הסופר – מחבר הספרים 'הביתה', 'הטנק' ו'הספר האדום', ועתה גם 'נתן ועמוס', לאור ההמשגה של ענברי הצעיר, המסאי. ב'נתן ועמוס' לא תמצאו מילה מיותרת. הכול מדוד, הקצב נקבע בהתאם להתרחשויות, וכל תיאור או דיאלוג מקדמים את התפתחות העלילה. השתיקות הטקסטואליות מחייבות את הקורא לקחת חלק בדרמה הכמו-מקראית המונחת לפניו.
כוחן של חולשות
ביקורות נוקבות תקפו את ענברי דווקא בשל הסגנון "הרכילותי" כביכול שמוצאים בספריו. לצד המחיר האישי ששילם עם פרסום 'הביתה' בניכור מצד בית גידולו בקיבוץ אפיקים, הוא ספג ביקורות חריפות מכיוונים מקצועיים יותר. דן מירון למשל השתלח בו בסדרת מאמרים בהארץ בעקבות 'הספר האדום' והאשים אותו בריטוש ז'אנר הרומן ההיסטורי ובשימוש נלוז ב"שמועות היסטוריות" כדי לספק לקוראיו חומר פיקנטי. הקוראים ב'נתן ועמוס' לא יופתעו לקבל מנה עסיסית של "רכילות" חדשה: מערכות היחסים המורכבות של גיבורי הספר, המאהבות והבגידות, חולשת האדם ותאוות הכוח. אך בשעה שמבקרי ענברי ומצדדיו בוחנים את ספרותו במשקפיים של נאמנות לעובדות ההיסטוריות או שמירה על החופש הספרותי, הם מחמיצים את הבשורה שלו. והלוא זו פעם שלישית שבה ענברי הודף את הביקורות על ספר קודם בדבקו בדרכו בספר חדש.
מה מניע אם כן את ענברי? האם מדובר בצורך לשחוט פרות קדושות נוסח רוח הפוסט-ציונות של שנות התשעים ואילך? אולי דווקא בניסיון לקרב את גיבורי הציונות אלינו הקוראים? אם נקשיב לענברי של תחילת המילניום, נראה שענברי הסופר מבקש לכתוב ספרות עברית על פי הגדרתו התאורטית. ולאור זאת שבמקרא אברם מוכר את שרי לפרעה, יהודה שוכב עם תמר כלתו שהתחפשה לזונה, מרים ואהרן מרכלים על משה ודוד מנצל את כוחו כדי לנאוף באשת איש – הרי הטעויות של גיבורי ענברי בשיקול הדעת, חולשות אופיים וכניעתם ליצרם הן ביטוי נאמן לסגנון המקראי. הדמויות אנושיות כשם שהדמויות המקראיות אנושיות, חוטאות וטועות.
ענברי לא רק נותן לדברים לדבר בעד עצמם, אלא גם שותל בין דפי הספר הזה את ההצדקה לסגנונו. הוא נעזר בביקורת של חיים גמזו על המחזה 'כנרת כנרת' של אלתרמן: "כדי שהצופה יאמין במציאותה של דמות אנושית, צריך שתהיינה בה תכונות אנושיות: לא רק מעלות אלא גם חולשות אנושיות", גָמַז גמזו (עמ' 95) – וענברי שמע ועשה. ואין זה סתם ניסיון עיקש להציג באופן אנושי-מציאותי את גיבורי הספר; ענברי מתאמץ כך לתאר את גיבורי הציונות בדרך שבה מתוארים גיבורי המקרא. למעשה, ה"רכילות" מעלה אותם לדרגה מקראית.
הסגנון המקראי מקבל משנה תוקף בספר הזה כבר בכותרתו: נתן, נביא החצר של דוד, ועמוס, נביא החורבן של ישראל. העלילות המקבילות והמשיקות (עד שבסוף הן משתרגות) של נתן אלתרמן ועמוס עוז מציעות, מבעד לסיפור האישי, את נקודות המבט הדרושות לפענוח הדרמה הישראלית. וכמו בספרות המקראית, הגיבורים של הספר הם רק צוהר לבחינת דמויות אחרות: דוד בן-גוריון, לוי אשכול, דליה כרמל (הפקידה שעמדה בלב פרשת לבון), רחל, לאה ותרצה בנות משפחתו של אלתרמן, פניה ונילי בנות משפחתו של עוז, ועוד רבים. באמצעותם ענברי מספר את הסיפור ההיסטורי-לאומי שבין פרעות תרפ"ט למלחמת יום הכיפורים –מסע אל שורשי הסכסוך, אל שורשי הוויכוח.
המאורעות ההיסטוריים נשזרים כאריג אחד אל תוך המאורעות הפרטיים של הגיבורים בספר. המעבר מהפרטי ללאומי ולהפך הוא סגנונו הפואטי הייחודי של ענברי, המגיע לכדי שכלול מרהיב בספרו האחרון:
אבל יום אחד, כשהיה [עמוס] בן שמונה, הוא פגש ערבים. זה קרה כשההורים שלו… השאירו אותו… בידיהם של דודים אמיתיים, והדודים האלה לקחו אותו איתם לביקור נימוסים בביתו של סוחר ערבי עשיר, מר אל-סילוואני, בשכונת שייח' ג'ראח. … עמוס נשלח לבוסתן, לשחק עם שני האחיינים של בעל הבית: ילדה בת אחת-עשרה, עאישה, ועוואד, אחיה בן השלוש. … עמוס ניסה להרשים אותה. הוא הרים שרשרת ברזל חלודה שנגמרה בכדור ברזל, טיפס עם הדבר הזה על העץ, התיישב על ענף ונופף במעגלים. מעוצמת הסיבובים, כדור הברזל ניתק מהשרשרת, עף אל עבר הילד וריסק לו את כף הרגל. (עמ' 34)
הפרק נגמר בעמוס הרואה את אביה של עאישה מכה אותה – והפואטיקה הייחודית של ענברי מכה מיד בפתיחת הפרק הבא אחריו: "חודשים אחדים אחרי התקרית של עמוס בבית של מר אל-סילוואני החליטה עצרת האו"ם לחלק את הארץ לשתי מדינות" (35). הרגע הפרטי של עמוס הצעיר בשייח' ג'ראח הופך בהינף משפט לאלגוריה שלמה על הסכסוך היהודי-ערבי – האותיות הקטנות, בהיפוך למשל האפלטוני, מאפשרות לנו לבחון את האותיות הגדולות. הטכניקה הפואטית הזאת מגלה את ממד האחריות האישית של כל יחיד על העניין הלאומי. לפנינו ספרות היסטורית-לאומית נוסח המקרא, ולא רומן היסטורי.
"פרשת לבון", שענייניה משתרעים על פני כרבע מן הספר, היא המאורע שהכניס את עמוס עוז הצעיר לפעילות פוליטית – והעמיק את מעורבותו הפוליטית של נתן אלתרמן. אף ששניהם היו אנשי תנועת העבודה, הם ניצבו במובהק משני צידי המתרס. עוז עם לבון וה"צמרת" המבוגרת של מפא"י, אשכול וגולדה ושרת ושות' – ואלתרמן עם בן-גוריון העיקש ועם הצעירים דיין ופרס. אך מנקודת המבט של הסיפור הלאומי, המדריכה את פרשנותנו, מתעוררת התהייה מדוע חשוב לענברי להתמקד דווקא בפרשה פוליטית שאף כי יסודה במחדל ביטחוני, היא תפקדה במנותק ממנו כמעט, כפרשה פוליטית-שלטונית-אישית שאינה נוגעת לסכסוך היהודי-ערבי או להבדלי תפיסה ציונית. התשובה מופיעה בגוף הספר: "שר המשפטים קרא את החומר והמליץ לראש הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית. אשכול התעלם מהמלצתו" (עמ' 124). נכון, זו לא תשובה ברורה לקורא נטול הקשר, אבל לקורא הישראלי בשנת תשפ"ו מובן מה ענברי מבקש לעשות. הוא מציג בשיטתיות עובדתית את השתלשלות האירועים סביב הפרשה ההיא, בלי לפסוק בה הלכה, כדי להדהד משהו על מחלוקת בת זמננו.
דוגמה אחרת מופיעה בהערה קצרה של המספר הכול-יודע על אודות מוגבלותה הפוליטית של ממשלת אחדות: "שאלת השטחים היא השאלה החשובה ביותר שניצבת בפנינו. אבל ממשלת האחדות של אשכול, שהוקמה לצורך המלחמה והמשיכה לכהן באותו הרכב גם אחריה, הייתה נטולת עמדה בעניין, מעצם מהותה כממשלת אחדות… היה לה הכוח הפוליטי לממש כל החלטה, אבל לא הייתה לה היכולת לקבל שום החלטה" (עמ' 177). הרחקת העדות שענברי נוקט מאפשרת לבחון את הסוגיות האקטואליות שמטרידות אותנו היום. חשוב לא פחות, הדהוד ההווה מתוך העבר מבקש גם להזכיר לנו שהים אותו ים והיהודים אותם יהודים. את הדרמות הפוליטיות כבר עברנו לא רק אי-אז בימי המקרא, אלא לפני לא יותר מחמישים שנים.
זה כמובן יותר מפוליטיקה. טבח שמיני עצרת עצמו מטיל צל כבד על עלילת 'נתן ועמוס'. כבר בעמודיו הראשונים של הספר מתוארות פרעות תרצ"ו במילים אלו: "הוועדה המלכותית המליצה לחלק את הארץ… הערבים הגיבו על ההצעה בחידוש מתקפת הטרור… השיא היה הטבח שאירע באוקטובר: כפריים חמושים עלו על טבריה, עברו מבית לבית ורצחו משפחות שלמות. באחת הדירות הם פתחו את המקרר, התיישבו לאכול, ואחר כך המשיכו במסע הקטל" (עמ' 14). בלתי אפשרי לקורא הישראלי שלא לראות לנגד עיניו את תמונות הטבח שאירע באוקטובר אחר, הדומות כל כך. במקום אחר בתיאור של פרעות תרפ"ט נוסף רובד אחר, קדום: "בבאר-טוביה הם שרפו את כל הבתים, תפסו אדם שהגיח מבית הכנסת, קטעו את ידיו ואת רגליו, עטפו אותו בספר תורה ושרפו גם אותו" (עמ' 30). במשפט אחד עוברים לנגד עינינו גזרות תתנ"ו ברמיזה לרבי אמנון ממגנצא, ומרד בר כוכבא ברמיזה על רבי חנניה בן תרדיון שנשרף עם ספר תורה, עם מוראות ה"מאורעות" בתרפ"ט ומוראות דורנו בתשפ"ד. האיום הקיומי על ישראל נצחי, ובהיעדר הפנמת התובנה הזו, נידונו להתנסות בה פעם אחר פעם.
מחלוקת לשם שמיים
מי שזכה להקשיב לשיעורי ציונות של ענברי יודע שהוא ניחן בכישרון יוצא דופן של זיקית. הוא מצליח לאמץ את דפוסי המחשבה ומערכת האמונות של גיבוריו – הספרותיים או המחקריים – וכך להציגם באופן הנאמן והנקי ביותר מהטיית ליבו שלו. יחד עם נתן אנו עוברים את המטמורפוזה של איש מפא"י, "שופרו של בן-גוריון", לאיש ארץ ישראל השלמה. עם עמוס אנו חוצים את הנהר בכיוון הנגדי: הנער שגדל בבית רביזיוניסטי תופס את מקומו כנביא הזעם של השמאל המדיני. צירי העלילה נפגשים כאמור מפעם לפעם, במיוחד ככל שהספר מתקדם, ועליהם נוספים מפגשים סימבוליים באמצעות מוטיבים משותפים; אך ככלל, הפרקים שומרים על סטריליות: ישנם פרקי נתן, וישנם פרקי עמוס. שני ארכיטיפים. הלוגיקה המארגנת של כל אחת מהתפיסות נשמרת בלכידותה. העלילה נצבעת בהתאמה, והמספר הכול-יודע, כמו במקרא, מוסר לנו את טיעוני הצדדים ללא משוא פנים. לא תמצאו נימת ביקורת. לא תמצאו ציניות. כמו בדיון תלמודי המציג בכבוד שווה ויבש-משהו את צדדי המחלוקת, ענברי לא בוחר צד אלא מכריח אותנו להקשיב לשניהם. למרבה העניין, צידי המחלוקת הזאת קשורים שוב לשאלת הסיפור הלאומי לעומת הסיפור האינדיבידואליסטי, ואל מקומנו שלנו בסיפור המקראי עצמו.
אנו רגילים לחשוב על הדיון הפנים-יהודי על הסכסוך כאילו הטיעונים של הימין ממוקמים במחוזות הביטחון והמורשת והטיעונים של השמאל ממוקמים במחוזות הדמוגרפיה וזכויות-האדם. אין לנו קנה מידה משותף שבאמצעותו אפשר לאמוד את המחלוקת שבין השניים. לפעמים נדמה כי הצדדים המתווכחים נמצאים בשתי פלנטות שונות. ב'נתן ועמוס' ענברי מחלץ את שני הצדדים מהמחוזות השונים שלהם, ומעביר אותם אל ממד אחד – וכך מתאפשרת השוואה. הממד הזה הוא ממד הזמן. על הציר הזה, נתן הוא איש העבר ועמוס הוא איש ההווה.
נתן פועל מכוח העבר. הוא תופס את ההווה כדבר החולף על הרצף הקבוע והבלתי משתנה של ההיסטוריה. בפרק 38 נתן מגיע לחתונת אחייניתו גלי הנישאת ליואב צֳרִי מאפיקים. בדיאלוג קצר בין נתן ליואב מתגלית פנימיותו של נתן. הוא שואל את יואב למשמעות שמו ושם משפחתו. יואב יודע לומר שצרי הוא שרף של עץ, אבל מתבלבל כשהדברים מגיעים למקור שמו הפרטי ולהדהוד הצלילי הנוצר בשמו המלא יואב צרי ליואב בן צרויה. נתן מהרהר:
כשאתה מסתכל על הזוג היפה הזה, הבריא הזה, המאושר הזה, אתה בכל זאת שואל את עצמך: באיזה מובן הם יהודים? האם יש להם איזושהי תודעה היסטורית, או שהם חיים רק את עונות השנה? האם הזריחות על הגלעד והשקיעות על הגלבוע אומרות להם משהו על תולדות העם הזה בארץ הזאת – או שהם פשוט נהנים מהזריחה ומהשקיעה, כמו שאפשר גם באוסטרליה? האם השורשיות הצברית שלהם היא לא, בעת ובעונה אחת, גם סוג של תלישות? תִראה את היואב הזה. חזק בבוטניקה, חלש בהיסטוריה. יודע מה זה צרי, לא יודע מי זו צרויה.
העם הזה, הוא חשב, הולך ומאבד את הזיכרון שלו, כמו אמא. (עמ' 116)
העבר מבחינת נתן הוא השורשיות ההכרחית כדי להתמיד בקיום בארץ הזו. באבוד הזיכרון תאבד גם השורשיות, כלומר ההצדקות לישיבה בארץ. התודעה ההיסטורית מבטאת את הזהות היהודית העומדת במרכז התפיסה ה'נתנית'. בפרק אחר הוא תוהה "האם נזכה שוב לאנשים שמוכנים לחיות למען משהו מלבד עצמם?" (98). כל חברה זקוקה לאלו המוסרים את נפשם וחיים חיי שליחות. נתן מגלה לנו הקוראים שכדי שיופיעו טיפוסים כאלה בחברה, נדרשת תודעה היסטורית. היא הגורם המוטיבציוני לשליחות. הזיכרון והשורשיות הם יסוד התפיסה הקולקטיבית השומרת על החברה ומאפשרת אותה.
עמוס פועל מכוח ההווה. העבר הוא בעיניו נטל. הוא משעבד את היחיד למי שאיננו. ענברי מקדיש שורות רבות להציג את המתח האידאולוגי בין עמוס לבית גידולו. לא רק כדי להראות את התמורה שהתחוללה בו, אלא גם כדי לתאר את העול הבלתי נסבל שהעבר המשפחתי של עמוס משית עליו. הוא מבקש להתנער מהתפיסות של הוריו, מורד בהן ועובר לקיבוץ, מתחבר ליריביו האידאולוגיים של דודו המכובד – הלא הוא פרופ' יוסף קלוזנר הרביזיוניסט – כדי לגלות את קולו הפנימי. העבר מפריע לו. תמצית התפיסה העמוסית מזוקקת רגע לפני שעמוס נקרא למילואים במלחמת ששת הימים:
הנושא שבחר [עמוס] לדבר עליו היה היחס של החברה הישראלית כלפי העבר. 'תייר אחד', הוא סיפר, "צילם כאן סרט דוקומנטרי ושאל ישראלי למצלמה: 'למה באת הנה?'. ענה לו: 'כדי לשכוח'. 'כדי לשכוח את מה?' 'שכחתי'". (151)
השכחה היא הכלי שהישראלי, להבדיל מהיהודי, משתמש בו תדיר כדי להסיר את עול העבר. השכחה גם מזקקת לעמוס עיקרון נוסף העולה מכוח ההווה: "אני לא יכול לקבל שהאדמה מדברת והאדמה זועקת והאדמה תובעת. אני מאמין באנשים ולא באדמה. באנשים ולא במקומות… אם היו מפוצצים היום בדינמיט את הכותל, וזה היה מחזיר לחיים את מיכה [החבר שנהרג במלחמת ששת הימים], הייתי אומר: תפוצצו! ככה אני מרגיש" (עמ' 187).
עמוס מעדיף את החיים על-פני האבנים. כאן חולשַת הגישה ה'נתנית', הרואה את החיים בפרספקטיבה של הנצח ולא של העכשיו החי. עמדה זו כשהיא לבדה מתעלמת מהיחיד עד כדי הכחשתו: בסופו של דבר היחידים הם-הם שפועלים במאורעות ההיסטוריים. אנו שומעים מבעד לדבריו של עמוס את הביקורת הניטשיאנית שההיסטוריה קוברת את החיים.[7] מנגד, תפיסת הווה נטול שורשיות מתגלה כחסרת מנוע מוטיבציוני לחיים בהווה. כאשר עמוס חוזר מהמילואים במלחמת ששת הימים הוא לא חוזר ישר הביתה לחולדה, אלא מגיע לירושלים. "הוא הגיע אל מעבר מנדלבאום, המחסום שמעבר לו השתרעה העיר האסורה, ובפעם הראשונה בחייו עבר ונכנס אל הצד השני – זה שתמיד הפיל עליו אימה… ועכשיו, פתאום, הוא האיש החמוש שמסתובב ביניהם [הערבים]. הוא האיש מסיוטי הלילה שיפקדו מכאן והלאה את הילדים שלהם. הוא הרגיש מועקה נוראה" (עמ' 160). המועקה מכיבוש ירושלים מיתרגמת לזרות של העיר בעיני עמוס הירושלמי. זרות זו מעלה את החולשה של תפיסת ההווה נטול העבר: "אם ירושלים העתיקה היא עיר זרה, אז מה אנחנו עושים בכלל בארץ הזאת?" (עמ' 161).
יש בנו נטייה טבעית לבחור צד: המצדדים בעבר ימצאו את טיעוניו של נתן משכנעים ואת נימוקיו של עמוס שגוים; המצדדים בהווה ימצאו את טיעוניו של עמוס הגיוניים ואת אלו של נתן תמוהים. בהעמדת שני הצדדים תחת קורת-גג של כריכה אחת, ענברי מבקש מאיתנו להתגבר על יצר ההכרעה הבינארי, ולראות במורכבות את מכלול האמת. המתח בין עבר להווה, בין יהודי לישראלי, הוא מתח דיאלקטי שמשמר את החיוּת של עם ישראל. העבר וההווה זקוקים זה לזה למען העתיד. זהו היגיון חז"לי בסיסי המשמר את המחלוקת, שהיא ביטוי לכלל הצדדים של האמת, למרות הַסתירה ואולי בגללה. ענברי כתב לנו מסכת של מחלוקת לשם שמיים.
*
ספרו החדש של אסף ענברי מעלה את אירועי השעה הגועשים מעל לארעיות של ההווה, ומציב אותם באפוס המקראי-ישראלי שבו אנו חיים. ההווה מוכרח להשתתף בעבר; העבר תמיד משתקף בהווה. ראייתו המרומזת של ההווה במשקפי העבר מאפשרת לנו, הקוראים בעת מלחמה, לקבל פרספקטיבה של זמן על חיינו. את זאת עושה ענברי באמצעים שהוא למד מן המקרא – ספר הסיפור הלאומי המובהק שלנו, ספר הפרספקטיבה הגדול: השזירה של האישי בלאומי, הסגנון החסכני, סיפורת הפעולה, חשיפת החולשות. מתוך כך, גיבורי הציונות ניצבים בהמשך אחד עם גיבורי המקרא.
בכך, 'נתן ועמוס' הוא הרביעי בפרויקט השאפתני שענברי הצעיר שרטט בתחילת המילניום לענברי המבוגר: השיבה לספרות עברית. מ'הביתה' על עלייתו ונפילתו של הקיבוץ, דרך 'הטנק' על קרב נרטיבים במלחמת השחרור, עבור ב'הספר האדום' על לב האגף הרדיקלי בהגמוניה שהקימה את המדינה – הוא הגיע, ב'נתן ועמוס', למחלוקת המדינית המפלגת בינינו עד היום, ולמחלוקת העומק שמתחתיה, המחלוקת על ממד הזמן בין אנשי המורשת והקולקטיב לאנשי השעה והיחיד. בלי ציניות, גם בלי גינונים של כתיבה מליצית, ענברי מבקש להזכיר לנו שנס תקומתה של מדינת ישראל וחיינו בה הוא ספר נוסף בתנ"ך שמעולם לא נחתם.
מאור רובין הוא סטודנט לתואר שני בפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן ומרצה לציונות ופילוסופיה יהודית בת זמננו.
[1] אסף ענברי, 'לקראת ספרות עברית', תכלת 9 (2000).
[2] שם, עמ' 36.
[3] שם, עמ' 35.
[4] שם, עמ' 36.
[5] שם, עמ' 47.
[6] שם, עמ' 48.
[7] פרידריך ניטשה, דמדומי שחר; כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, מגרמנית: ישראל אלדד, ירושלים ותל-אביב: שוקן, 1968.