בעקבות בחירות 1999 הסתמן קונצנזוס בדעת הקהל ולפיו התוצאות מאיימות לערער את הדמוקרטיה הישראלית. עליית כוחן של מפלגות כמו ש"ס וישראל ביתנו, התוקפות תדיר את מערכות המשפט ואכיפת החוק במדינה, תוארה כסכנה ממשית לערכים ולמוסדות המהווים את יסודות המשטר הדמוקרטי.

תחושה של אי-נחת כללית שורה על מערכת הבחירות הנוכחית בישראל. המועמדים והמפלגות אינם מעוררים התלהבות אצל הבוחרים, והרבה נאמר כל העת על משבר מנהיגות. למעשה, המנהיגים עצמם מצביעים על המשבר בעיסוקם האובססיבי משהו בנושא זה באמירות ובסיסמאות, החל ב"מנהיג חזק"

לאחרונה גוברים הקולות המבכים את היעלמותה הקרבה של הזהות הישראלית. לפי טענה זו, תם עידן האידאולוגיה הציונית כשאיפה וכהשקפה ציבורית, ואתו תמה תחושת הסולידריות של החברה הישראלית, והם הומרו בשבטיות ובפיצול זהויות המתבטאים, בין היתר, בהתחזקותן של תנועות המייצגות אינטרסים

הרעיון הלאומי עומד היום בפני רגע מכריע בתולדותיו, ואותה הכרעה משקלה כבד במיוחד כשמדובר בישראל ובעתידה. בעולם כולו עולות טענות שלפיהן עבר זמנם של לאומים ומדינות לאום, ויש להעדיף על פניהם תפישות תת-לאומיות – של חברה מפוצלת לזהויות רבות; או

עלייתה של מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה במאי 1997 השלימה את מסע הניצחון של התפישה השמרנית ברחבי העולם בעשרים השנים האחרונות. מקור הפרדוקס הזה הוא שאף כי המפלגות השמרניות ברוב מדינות המערב מצויות עתה באופוזיציה, השקפות פוליטיות שמרניות הפכו מכבר נחלת