הרחק ממרקס

המניפסט הקומוניסטי: פילוסופיה ומהפכה

פיני איפרגן

מאגנס, 2025 | 147 עמ'

בעידן של התמחות אקדמית אינטנסיבית ומרדף בלתי פוסק אחר פרסומים חדשים ועדכניים, יש לראות בכל חזרה ליצירות מופת גדולות תופעה מבורכת. הסדרה 'ספרים משנים עולם' של הוצאת מאגנס, המציגה לקורא הישראלי כרכים מהודקים ואיכותיים מאת מיטב הפרשנים, עושה חזרה זאת בצורה אלגנטית, נעימה ומרשימה. הקורא הישראלי יכול עתה להתרשם משבעה פרסומים איכותיים, ביניהם 'התנ"ך: מהפכת אלוהים' של יאיר זקוביץ', 'דון קיחוטה: מסעו של סרוונטס אל הרומן המודרני' מאת רות פיין ועתה גם 'המניפסט הקומוניסטי: פילוסופיה ומהפכה' של פיני איפרגן.

גם הבקיאים בהיסטוריה של המרקסיזם והקומוניזם ימצאו לטעמי עניין בספר כתוב-כהלכה זה. בכל פרק אפשר להיתקל במשהו מעניין ומחדש, בתובנה גדולה או דגש מעניין קטן. היצירה כולה מביאה לידי ביטוי בצורה מלאה את היתרון היחסי של איפרגן, שתחום מחקרו המרכזי הוא הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית. מאגר הידע של איפרגן עצום, ובעמודים ספורים בלבד הוא קושר באורח מבריק, ולקוראים צעירים לבטח מחדֵש, בין קאנט, הגל ומרקס כחומר רקע להופעת והבנת המניפסט. לפנינו ספר שלוקח עלון פוליטי גס למדי מהמאה ה-19 ונוטע אותו עמוק בפילוסופיה הגרמנית העמוקה ביותר מבית מדרשו של הגל ויורשיו.

דברים רבים בספר צדו את תשומת ליבי, אך במיוחד אהבתי את הקישור והמיצוב של מרקס כחלק מתנועת הנאורות, בפרק 4, כמו גם את הקריאה הצמודה של איפרגן במרקס עצמו, קריאה המאפשרת להבליט ניואנסים בטקסט. כך למשל איפרגן מראה שהיחס של מרקס לקפיטליזם הוא דו-משמעי. מצד אחד פליאה לנוכח הכוח היצירתי והפעלתני של הבורגנות, ומצד שני חלחלה לנוכח מה שתפס כאלימותה ותועלתנותה הגסה (עמ' 97). מעניינת במיוחד ההקבלה של מרקס והמניפסט שלו לסוציולוג הגרמני מקס ובר ולניתוחו על מצבו של האדם המודרני. המחבר עשה אם כן עבודה יוצאת דופן בכל הנוגע לניסיון להבין את מרקס והמניפסט ביחס לזמנו בעזרתה של הפילוסופיה הגרמנית הרחבה יותר.

אנחנו צריכים עוד ספרים כאלה על ספרים משני עולם. הספר שלפנינו טוב. טוב מאוד. לידי המרצים והסטודנטים הצטרפה ספרות משנית שעתידה ללוות קורסים רבים שיבחרו להתייחס למרקסיזם בכלל ולמניפסט הקומוניסטי בפרט. ועם זאת, כשהנחתי את הספר מידי בתום הקריאה והבנתי שזהו זה, ומה שלא נאמר כבר לא ייאמר, החלה לחלחל בי תדהמה. שני דברים חשובים – חשובים מדי – נעדרו מהספר החשוב שנשאר מונח לפניי.

נקודות החוזקה של הספר והיתרון היחסי של המחבר נעשות לנקודות חולשה כשהן משתררות עד כדי בלעדיות. יכול להיות מעניין להדגיש את הצד הפילוסופי של מרקס והמניפסט; אך דבר אחר לגמרי הוא להתעלם לחלוטין מהגותו הכלכלית של מרקס, הגות כלכלית שעל תובנותיה מתבסס המניפסט הקומוניסטי. איך זה שקראתי ספר שלם על המניפסט ללא כל התייחסות רצינית להגות הכלכלית המרקסיסטית? לבחירה שלא להתייחס להיבטים הכלכליים שבהגות מרקס מתלווה בחירה אחרת, בעייתית לא פחות: לנסות לבחון את היצירה תוך התעלמות מהשימושים האידאולוגיים שנעשו בה ומהפשעים שהתחוללו בשמה. כתרגיל אנליטי מצומצם אפשר להצדיק את המהלך; אבל בספר המבקש להעניק עומק והקשר היסטורי לעלון הפוליטי, משתעשע בניסוי מחשבתי של כניסה לנעליו של פועל שנתקל במניפסט, ואף חותם את הדברים בקריאה זהירה ומתוחכמת "לחזור למרקס" כמבקר המודרנה – מדובר במהלך לא מוצלח.

אין ספק שהמניפסט הקומוניסטי ראוי להיכלל ברשימה האקסקלוסיבית של היצירות ששינו את העולם. אך באותה מידה, אין ספק שלא כל יצירה גדולה משפיעה היא בהכרח יצירה גדולה מיטיבה. ההיסטוריה מלאה בספרים משפיעים שאין אלא לכנותם כספרים מזיקים שטוב היה אלמלא הגיחו לעולם. המניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס הוא לטעמי בדיוק יצירה שכזאת. השאלה העולה כאן נוקבת: איך זה שלנוכח ההיסטוריה העקובה מדם של הקומוניזם, המניפסט ושל קרל מרקס, מחוללי הקומוניזם, עדיין זוכים למכובדות ומהוגנות אינטלקטואלית? במה נבדלים עלונים הרסניים שהגיחו משורות הימין הריאקציונרי והנאצי, וזוכים בצדק לבוז ותיעוב אקדמיים, מעלונים הרסניים ומחוללי מוות לא פחות, דוגמת המניפסט שהגיחו משורות השמאל הרדיקלי?

אין מדובר רק בהשפעות מאוחרות, שמרקס ואנגלס אולי לא כיוונו להן במזיד. הניסיונות למצוא במניפסט תחכום הגותי ועומק פילוסופי לא יכולים לטשטש את העובדה שהמניפסט הקומוניסטי של השניים הוא טקסט מחריד. המרשם הרדיקלי המצוי בין דפיו הרסני. הקריאה לאלימות – גלויה. הקריאה המופרכת לביטול מוסד הקניין הפרטי, ביטול שתוצאותיו בכל מקום וזמן הן רעב המוני, מעצרים ומוות – מפורשת. הקריאה לביטול מוסד המשפחה – שחור על גבי לבן. הקריאה למיגור החלוקות הלאומיות – ברורה. במילים אחרות, זהו טקסט הקורא במפורש להרס הציוויליזציה והתרבות המערבית. על כורחנו אנו שואלים שוב: מדוע טקסט שקורא לאלימות גלויה נגד בורגנים זוכה למכובדות אינטלקטואלית, להבדיל מטקסטים הקוראים לאלימות גלויה נגדנו, היהודים, או נגד כל קבוצה אתנית אחרת? מדוע טקסט הקורא להרס מוסד הקניין הפרטי זוכה לניתוחים מתוחכמים בשעה שטקסט מקביל שהיה קורא לביטול מוסד ההליך ההוגן בשדה המשפט היה מוקע כתימהוני? האם מסמך שהיה קורא בהפגנתיות בשבח מוסד העבדות והאימפריאליזם היה מתקבל ומנותח בקור רוח בדומה למניפסט שקורא למיגור מוסד המשפחה?

מחברנו כמו הניח מחוץ-למעשה את הפשעים שנעשו בשמו של המניפסט, והתמקד בניסיון למצוא בטקסט תיאור מדויק של זמן כתיבתו, והשקפת עולם שיטתית בדבר מה שראוי כי נחתור אליו לקראת העתיד. הניסיון לחלץ את הטקסט מהתפקיד שמילא לאורך המאה העשרים – "להתיר את המניפסט מקריאה הכובלת אותו להיסטוריה של הקומוניזם" – הוא שגוי, מוטעה ולטעמי מזיק. להתיר את המניפסט מההיסטוריה הכובלת של הקומוניזם זה כמו להתיר את הקוראן מההיסטוריה הכובלת של האסלאם. האם מישהו היה מעלה על דעתו לעשות זאת? האם, כדוגמה נוספת, אפשר היה להתיר קריאה בטקסט של תאורטיקן נאצי מההיסטוריה של הנאציזם?

פטוֹר מכלכלה

נחזור להיבט הבעייתי הראשון שהזכרנו. איפרגן, כאמור, מתעלם לגמרי מיסודותיה של החשיבה הכלכלית המרקסיסטית. ההתייחסויות הכלכליות הבודדות המופיעות בספר דווקא מחמיאות לניתוח של מרקס. לפי המחבר, הניתוח המרקסיסטי דווקא תפס נכונה את הדינמיות המתפרצת והתזזיתיות המהרסת של הקפיטליזם המודרני. במקום להתייחס לשאלת התוקף של הדוקטרינה הכלכלית המרקסיסטית, איפרגן מבקש לראות במניפסט חיבור שבמרכזו עומד תיאור רב עוצמה של חווית החיים המודרנית ושל האדם המודרני עוד לפני שהוא תיאור של הקפיטליזם כשיטה כלכלית-חברתית.

דא עקא, כתיבה על המניפסט הקומוניסטי בדילוג על היבטיה הכלכליים של תורת מרקס כמוה כניתוח יצירותיו של זיגמונד פרויד שאינו בוחן את תוקף אבחנותיו הפסיכולוגיות. זה אפשרי, זה יכול להיות מעניין, אך ברור למדי שכל מהלך כזה יהיה חלקי וחסר, ובסופו של דבר תמוה. ומרקס, חשוב מאוד לציין, לא הבין את המערכת שביקר בחריפות כזאת; חוסר הבנה שבא לידי ביטוי בשורה שלמה של הבחנות, קביעות ופרשנויות שגויות. נמנה רק אחדות מהן.

ראשית, כלכלת השוק הקפיטליסטית איננה מאבק מתמשך בין מנצלים ומנוצלים, מדכאים ומדוכאים, בעלי הון ופועלים. אדרבה, כלכלת השוק נשענת מתחילתה ועד סופה על שיתוף פעולה וולונטרי למען תועלת הדדית בין מוכרים לקונים, מעסיקים למועסקים, בין פירמות לפירמות ובין עובדים לעובדים. למעשה, אין עוד בנמצא מערכת כה מסועפת של שיתוף פעולה היכולה להתחרות בכלכלת השוק הקפיטליסטית. מרקס, שכל הגותו נשענה על שיתוף פעולה מעמדי, היה עיוור מכדי לראות שהקפיטליזם נשען על שיתוף פעולה כלל אנושי.

שנית, הניתוח המרקסיסטי של הפועלים בשיטה הקפיטליסטית היה מאז ומתמיד שטחי להחריד ושגוי. לא רק שהקפיטליזם לא רושש את הפועלים, כוח הייצור המוגבר שלו הוא זה שאפשר את עצמם קיומם. המערב חמק מהמלכודת המלתוסיאנית רק הודות ליכולות הייצור ההמוניות של הקפיטליזם. לא זו אף זו, בזכות הקפיטליזם מצבם החומרי של הפועלים משתפר בהתמדה מאמצע המאה ה-18. את העלייה בהכנסתם של הפועלים אפשר לייחס רובה ככולה לעלייה בפריון העבודה שלהם. זו, בתורה, היא תוצאת קיומו של הון פיזי זמין – כלים, מכונות וציוד – שבעלי ההון ("המעמד המנצל" לכאורה) מעמיד לרשותם של העובדים. שיתוף פעולה כבר הזכרנו?

שלא כמו בפנטזיות המרקסיסטיות, כלכלת השוק אפשרה לפועלים ברחבי המערב להפוך לבורגנים ברמת חייהם ובאורח חייהם. השפע החומרי העומד לרשותו של פועל מערבי בן-זמננו הוא מעבר לכל מה שמרקס יכול היה להעלות על דעתו. הדבר המדהים באמת הוא שכל פועל בן-זמננו יכול להפוך לקפיטליסט על ידי השתתפות בשוק ההון (נכון לשנת 2025, יותר מ-60% מהאמריקנים מחזיקים במניות בשוק ההון). יותר מכך, כל פועל בן-זמננו יכול לקחת סיכון, לגייס הון, ולהפוך לבעל עסק קטן או עוסק עצמאי. מה בין הניתוח המרקסיסטי למציאות הכלכלית המודרנית?

מתחילת כתביו של מרקס ועד סופם ניכר היה שהוא החמיץ לגמרי את המכניזם של כלכלת השוק. דוגמה פשוטה תמחיש זאת: ציר הניתוח הכלכלי של מרקס הוא דיכוטומי: הקפיטליסט מול הפרולטר. ואולם כפי שהראו כלכלנים רציניים שלא ביקשו להרוס את הציוויליזציה המערבית, הכוח המניע את השוק הוא דווקא הכוח היזמי (קטגוריה הנעדרת לגמרי מכתביו של מרקס), ו"הריבון" הכלכלי הוא הצרכן, לא הפועל. במציאות, יזמים שונים מתחרים זה בזה על הון פרטי המצוי בצמצום. הם מנסים לרתום הון זה ליצירת מגוון רחב של שירותים וסחורות שמטרתם לענות על הצרכים והרצונות של הצרכנים. הצרכן ("הלקוח שתמיד שצודק") הוא השמש הניצבת בלב מערכת השמש הקפיטליסטית.

שתי דוגמאות נוספות, מרכזיות וחשובות, ראויות לציון. האחת, מוסד הקניין הפרטי. כפי שציינתי לעיל, הקריאה במניפסט לביטול מוסד הקניין הפרטי אינה אלא טירוף מוחלט. כל ניסיון לבטל קניין פרטי באמצעי הייצור הוליד דלות, נחשלות, רעב ומוות. מרקס מעולם לא הבין את התפקיד המהותי שממלא קניין פרטי במערכת הקפיטליסטית. קניין פרטי מאפשר לסוכנים כלכליים לרתום את המרדף אחר טובתם האישית לרווחת הכלל. מספיק לחשוב על בתי הקפה שהיוו מקומות מפגש פופולריים להוגי הנאורות. מרכזים כלכליים אלה היו בבעלות פרטית. בעליו של בית קפה טיפוסי אז והיום מתחרה על כספם של לקוחות. כדי להגדיל את הכנסתו עליו להיות אטרקטיבי ללקוחותיו. כדי להצליח כלכלית, עליו להשביח את קניינו ולהעמידו לתועלת הציבור. רווחת הכלל משתפרת, לא נגרעת, כשבעלי קניין פרטי מתחרים על כספו של הציבור.

הדוגמה השנייה היא הכישלון המוחלט של מרקס לתאר כיצד ייראה תכנון כלכלי מקיף במערכת המרקסיסטית ללא קיום של קניין פרטי. כשם שמרקס לא הבין כהלכה את המרכזיות והחשיבות שבמוסד הקניין הפרטי, כך הוא כשל בהבנת החשיבות המכרעת של מנגנון המחירים בהנעת המערכת הקפיטליסטית. כפי שהראו הכלכלנים מהאסכולה האוסטרית לודוויג פון-מיזס ופרידריך האייק, הלאמה של אמצעי הייצור משמעה חיסול כליל של שוקי התשומות. ללא מחירים בשוקי התשומות אין שום דרך רציונלית לבצע הקצאה יעילה של משאבים כלכליים הנמצאים במחסור. גולת הכותרת של התפיסה המרקסיסטית – ביטול הקניין הפרטי והלאמת אמצעי הייצור – היא בפועל הגורם המרכזי לחוסר ההיתכנות של קיומה של כלכלה מתוכננת. לא רק שהגותו של מרקס לא הייתה מתקדמת או מתוחכמת, היא הייתה מבוססת מתחילתה ועד סופה על חוסר הבנה שתוצאותיה הרסניות.

לא אלאה את הקורא בדברי ביקורת על הכלכלה המרקסיסטית. אין בה ולו נדבך אחד הפטור מביקורת. בין אם מדובר בתאוריית הערך העודף השגויה, או בהבנה החלקית בלבד של הגורמים והסיבות למחזורי עסקים – כלכלנים רציניים מעולם לא לקחו ברצינות את תורת מרקס. מבחינתם, כל הקורפוס המרקסיסטי מבוסס על שגיאות, סתירות, כשלים והיסקים לוגיים רעועים. המניפסט, כעלון תעמולה הקורא לפועלים להתאחד, להפעיל אלימות ולהחליף את הסדר "הישן" במתכון המרקסיסטי החדש, נשען על מרשם זה. וכשהמרשם מתגלה כרעיל, המניפסט מתגלה כרעיל.

לאור כל הדברים הללו, אין אלא להסיק כי הקריאה לחזור למרקס שבה חותם איפרגן את הספר היא מופרכת. כמובן, הוא אינו קורא לחזור למרקס לשם ניסיון נוסף בהגשמת קומוניזם דכאני. הוא קורא לחזור למרקס כשיבה לנקודת מוצא ביקורתית על הקפיטליזם והמודרניות עצמה. אבל המהלך הזה יכול להתבצע רק באמצעות הפשטת המרקסיזם, והמניפסט בפרט, מכל תוכנם הקונקרטי. לחזור למניפסט בלי הקומוניזם, בלי הפרולטריון, בלי ההבנה הכלכלית שניצבת בבסיסו ובלי הקריאה לאלימות מהפכנית גלויה, הוא כמו לחזור ליהדות בלי אלוהים, בלי עם ישראל, בלי ארץ ישראל ובלי מצוות. מדוע נרצה לעשות זאת?

טוב נעשה אם לא נשוב לא למרקס ולא למניפסט. משניהם  יש להתרחק כמו מצרעת. את הנזק שנעשה בשמם בעבר כבר אין לשנות. אבל נפשות צעירות המחפשות משמעות עוד ניתן להציל, ותרבויות וכלכלות שלמות עוד אפשר לבצר מפני הרס.