|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
בכייה לדורות: חבר הכנסת אורי צבי גרינברג על אובדן ירושלים | הקדמה מאת צור ארליך
אורי צבי גרינברג נחשב לאחד מגדולי המשוררים העברים במאה העשרים, ורבים אף יאמרו: לגדול בכולם; לנביא מודרני, למשורר-מחוקק של חוקת חיים ותקומה. הוא נולד בחג הסוכות תרנ"ז (1896) בעיירה בילקמין בגליציה – ממש, יצוין היכן אם לא כאן, עם הולדת כתב העת 'השילוח' הראשון – ונפטר בישראל ביום העצמאות תשמ"א (1981).
מסכת חייו העשירה של גרינברג קצרה אולי רק ממסכת שירתו. "העץ הוא כל גיליו", כתב המשורר אברהם שלונסקי, והעץ אורי צבי גרינברג, אצ"ג, הוא גילים וגלגולים רבים, לעיתים גם סותרים למראית עין. אצ"ג הצעיר היה ליריקן רומנטי ביידיש, ולאחר מכן מוביל המגמה האקספרסיוניסטית, המתפרצת, עזת הביטוי ושוברת הכלים, בשירה העברית של שנות העשרים. אך עוד באותו עשור ידע לחבר גם שירי תוגה, חשבון נפש וקרבת-אלוהים מרטיטים, בספרו 'אנקראון על קוטב העיצבון'. בשלהי שנות העשרים החלה שירתו להתמקד בנושאים ציבוריים, פוליטיים, תוך שהוא עצמו עובר מתנועת העבודה אל המחנה הרביזיוניסטי. גם לפני המעבר התאפיין אצ"ג בגישה ציונית אקטיביסטית, גאולית, ובערכים חלוציים; אך מעתה, היא ביטאה אופוזיציה לזרם ההגמוני בתנועה הציונית – הרופס ואובד-החזון, לטעמו של המשורר. 'ספר הקטרוג והאמונה' שלו, משנת 1937, היה מעין תנ"ך שני לאנשי אצ"ל. שיריו חוזים, בין היתר, בדייקנות מצמררת, את חיסול יהדות אירופה, את שנות המאבק והגרדומים שלפני הקמת המדינה, ואת שחרור ירושלים בששת הימים.
עם השנים העמיק והלך בתפיסה הפיוטית-פוליטית של אצ"ג גם ההיבט האמוני. ירושלים והמקדש, החזון המשיחי וכיסופי האל, בלטו בשירתו כמעט מתחילת הדרך, אולם בשירתו המאוחרת של אצ"ג הם עיקר. הזדהותו של גרינברג עם הימין הרדיקלי, ובפרט עם לח"י, עלילת הדם נגדו ונגד חבריו בימין כאילו גרמו לרצח ארלוזורוב, וסלידתו מביטוי מרוכך ופשרני של ערכים, גרמו כולן למעין חרם נגדו; אולם החרם נחלש לקראת שנות החמישים, כאשר החלו להתפרסם ה"איליות", הקינות השיריות, של אצ"ג על חורבן העם היהודי בידי הנאצים (הוא סלד מהכינוי "שואה", שנראה לו מנתק את החורבן מרצף שנאת ישראל ההיסטורי), ובכלל זה בני משפחתו. "ספר האיליות והכוח" שלו, 'רחובות הנהר', ראה אור ב-1951, סמוך לתום הקריירה הפוליטית הקצרה של גרינברג כחבר הכנסת הראשונה מטעם מפלגת 'חירות'.
מאז ועד זקנתו כתב אצ"ג מסכתות גדולות ורבות של שירה, בשני ערוצים חופפים לעיתים, לאומי-פוליטי ולירי-אישי-הגותי. מושגי ה"כֹּסֶף" (כיסופים נשגבים) והחזון משותפים לשני ערוצים אלה. אצ"ג היה למטפיזיקן הגדול של השירה העברית; מטפיזיקה שבהיבט הפוליטי שלה התבטאה גם במונחים גשמיים, מקסימליסטיים אפילו, של ארץ, אדמה והדר מלכות. בימי חייו, השירים מן השנים הללו לא הופיעו כספרים, ורובם הסתפקו בבמות נידחות; המשורר, שאישיותו כמו כתביו התאפיינו בסערת-לב וברגישות עצומות לצד עיקשות ועמידה על שלו, לא יכול לסבול את דחיקת שירתו הלאומית מפני שירתו הלירית, ותקרית על רקע זה גרמה לגניזת ספר שיריו הלאומיים הגדול 'ספר העמודים'.
*
ובאמצע כל זה, ובמקביל, אצ"ג היה חבר כנסת. נאומו של גרינברג בכנסת נגד הוויתור על ירושלים העתיקה במלחמת השחרור, שיובא לפניכם, הוא נאומו הראשון בכנסת הראשונה גם כן. אכן, גרינברג העלה את ירושלים על ראש שמחתו ועל ראש הקריירה הפוליטית הקצרה שלו. נקדים דברים אחדים על קריירה זו (הם מבוססים בעיקר על מאמרו של דן לאור "דיוקן המשורר כאיש ציבור").
בקרב הימין המובהק של ימי הקמת המדינה, ובפרט בחוגי יוצאי אצ"ל ולח"י, נחשב אצ"ג לאיש הרוח והחזון הבכיר והנערץ. ניסיון פוליטי מסוים הוא רכש ב-1931, כאשר הוצב במקום הרביעי ברשימת הצה"ר הרוויזיוניסטית לאספת הנבחרים בארץ ישראל. אלא שהסיעה פרשה מהאספה כחודש אחרי כינונה. באותה שנה הוצב במקום השני ברשימת הצה"ר לקונגרס הציוני – שני רק אחרי ז'בוטינסקי עצמו! – ונאם בקונגרס. זהו הקונגרס שז'בוטינסקי קרע בו את כרטיס הציר שלו, משנדחתה הצעתו להכריז כי מטרתה של התנועה היא הקמת מדינה יהודית. בשנות השלושים שימש גרינברג שליח התנועה בפולין, וממנה ברח בעור שיניו סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
עם הקמת המדינה, כשהקים מנחם בגין את תנועת החירות, הוא בחר במשורר למקום השני ברשימה. הדבר שיקף כמובן הוקרה לאיש והכרה במעמדו ובכוח המשיכה שלו, ונתן ביטוי להכרה כי ראוי שאנשי רוח ועט ייכללו בהנהגת המדינה בכלל, ובאספה המכוננת של מדינת ישראל, התגשמות חזון הנביאים, בפרט. אך הדבר שיקף גם את נטייתו של בגין להרחיק מן הפסגה ומלב העשייה פוליטיקאים מקצועיים אחרים שעלולים לאיים על מעמדו. כך היה המשורר, פורמלית, למספר 2 בתנועת החירות. למעשה לא היו לאצ"ג יומרות למנהיגות פוליטית, ואת תפקידו בכנסת הוא ראה בעיקר כתפקידו של פרלמנטר בעל שאר רוח, שנאומיו המרוממים יהיו שיא פעילותו. את תפקידו המעשי בכנסת, כחבר ועדת החינוך והתרבות, נטש מהרה. בסך הכול נאם גרינברג בפני המליאה חמש פעמים. נאומיו זכו להבלטה רבה בעיתונות הימין, עד כדי פרסומם במלואם שם, וגם בעיתונות האחרת עוררו הד.
גרינברג התייחס לחברותו בכנסת ביראת קודש ובכובד ראש; בארכיונו, טיוטות הנאומים עמוסות תיקונים. בתחום הכלכלה הביע עניין מיוחד. כאן נחלקה דרכו מדרכה של תנועתו, דרך הכלכלה החופשית. האתוס הפועלי-חלוצי והקולקטיביסטי הוותיק שלו מימיו בתנועת העבודה חבר להכרת חומרת השעה וגרם לו לתמוך במדיניות הצנע ואף לקרוא להחמרה שלה, במידת הצורך, בדמות חלוקת בתים פרטיים עם עולים. אף שתיעב מימים ימימה את הקומוניזם, חלק על דעתו של בגין גם בעניין היחס לברית המועצות. פעמיים נאם אצ"ג במליאה בעניין היחסים עם גרמניה המערבית – בשני דיונים בנושא חוק נכסי נפקדים. הוא העלה הצעת החלטה להחרים את כל רכושה של גרמניה בארץ ולגרש את כל הגרמנים החיים בה. כשהתקבל החוק בנוסחו הממשלתי הביע בקול רם דברי אכזבה על כך ש"דברי ציר בכנסת אינם נשמעים ואינם נחשבים במאומה על ידי הממשלה כשאין היא רוצה בכך. אין היא מגיבה ואין היא עונה. כפי שנחוץ לה – יש לה רוב 'ידיים-להרמה' ועוברים על כך לסדר היום".
זה היה אולי אות מבשר למאיסתו בחברות בכנסת, שבימים ההם לא גלגלי הרשות השופטת דרסו אותה, אלא גלגלי הרשות המבצעת הכול-יכולה בראשות מפא"י. ח"כ גרינברג גם הפר לעיתים את המשמעת הסיעתית, ומצא את עצמו מזוהה עם האופוזיציה הפנימית, ה"רדיקלית" בסיעה, ובה חברי הכנסת הלל קוק, שמואל מרלין וערי ז'בוטינסקי, ועוד יותר מכך עם חוגי מלכות ישראל, יוצאי לח"י, שמחוץ לכנסת, אנשיו של ד"ר ישראל אלדד.
*
את נאומו על שאלת ירושלים נשא ח"כ גרינברג בישיבה האחת-עשרה של הכנסת הראשונה, בח' באדר תש"ט, 9 במרץ 1949. באותם ימים התקיימו באי רודוס שיחות שביתת נשק עם ירדן, בתיווכו של שליח האו"ם האמריקני רלף באנץ'. הקו שרצע את ארץ ישראל המערבית ואת ירושלים בטבורן, הקו הירוק, כבר היה מסומן פחות או יותר בהסכמות בין המדינות ובמצב הצבאי בשטח. מאז נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בידי הלגיון הירדני, סמוך להכרזת המדינה, וכישלון הניסיון להציל את הרובע היהודי ב-17 במאי, לא נעשה מאמץ של ממש לכבוש אותו מחדש (למעט "מבצע קדם" ביולי, שהתקפל עם תחילתו לאחר ניסיון פריצה כושל). זאת, על אף התעצמות צה"ל במהלך קיץ 1948 והצלחות מבצעיו הגדולים בנגב ובגליל ואף בסיני בסתיו ובחורף שלאחר מכן. ככל הנראה, גיבו זאת הסכמות עם עבדאללה מלך ירדן, כמו גם חשש של בן-גוריון מפני הנטל הבין-דתי, המדיני, הביטחוני והדמוגרפי שעלולה החזקת ירושלים השלמה להטיל על שכמי המדינה הצעירה.
יש לזכור כי בתוכנית החלוקה, ירושלים כולה נועדה להיות אזור בין-לאומי, וגם בעת ההיא, בעיצומו של המשא ומתן עם ירדן, היה לחץ כבד ל"בינאום ירושלים". הסכם שביתת הנשק עם ירדן, שבו הוכרה דה-יורה חלוקת העיר, הסתמן כבר בעת נשיאת הנאום, ונחתם בחודש שלאחריו, אפריל 1949. יותר מחצי שנה לאחר מכן, בדצמבר 1949, החליט האו"ם כי ירושלים תהיה עיר בינלאומית. רק אז, בעקבות ההחלטה באו"ם שסתרה גם את תנאי שביתת הנשק בין ישראל לירדן, הכריזה ממשלת ישראל על ירושלים – כלומר, בפועל, על שכונות מַערב העיר שנותרו בידי ישראל – בירת המדינה. עד אז, כלומר גם בעת נאומו זה של אצ"ג, הכנסת ישבה בתל-אביב.
כך כתב המשורר בנושא, באותם ימים, בשיר "אימנו העיר הנדרסת" שבמחזור "אשמת שרון", שיועד ל'ספר העמודים' הגנוז:
זֶה אַלְפַּיִם שָׁנָה בְּקֶשֶׁר-תְּפִלִּין-הַכִּסּוּף אִוִּינוּךְ;
זֶה אַלְפַּיִם שָׁנָה מִיַּלְדוּת עַד שֵׂיבָה בְּכִינוּךְ –
בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.. אַהֲבָה וּכְמִיהָה בְּקִינָה וְאֵיכָה;
וְהִנֵּה בָּא יוֹם צְבָא יִשְׂרָאֵל.. צִלְצְלֵי שְׁעַת תְּרֵיסַר:
יָכְלוּ חַיָּלַיִךְ לִבְקֹעַ שְׁעָרַיִךְ, אַךְ שַׂר
נָתַן אֶת הַצַּו: כִּי עָלַיִךְ חָל שֶׁלֶט קֵיסָר
וְאֵין לְחַלְצֵךְ מִיּוֹרְשָׁיו בְּנֵי סַהַר וּצְלָב..
אַף כִּי בָּא יוֹם לִפְדּוֹתֵךְ וְאֶפְשָׁר – בְּהוֹד קְרָב;
וּכְמוֹ קֻבְיוּסְטוּס מְטֹרָף זְרָקוּךְ כִּזְרֹק קְלָף – –
ואכן, הנאום הוא מתקפה חריפה, מנקודות מבט היסטורית-חזונית וביטחונית-כלכלית גם יחד, נגד הוויתור על ירושלים ונגד האחראי לו, ראש הממשלה בן-גוריון – שהיה, במפתיע, ביחסים אישיים טובים עם חבר הכנסת גרינברג, יחסים של הוקרה כלפיו כמשורר גדול, מתוך תפיסה, לפחות על פי פרשנותו של חנן חבר במאמרו "שירה ומדינאות", כי אפשר להפריד בין השתיים. עיתון 'מעריב' סיפר למוחרת כי "בצוהריים, אחרי תום הישיבה, הסיע דוד בן-גוריון את אורי צבי גרינברג במכוניתו הביתה, אך בערב נשא אורי צבי את משאו הגדול על ירושלים והתקיף את ראש הממשלה על הזנחת ירושלים". בעיתון הרוויזיוניסטי 'המשקיף' סופר, בגיליון בוקר יום הנאום, כי בשיחה ידידותית במזנון הכנסת אמר אצ"ג לבן-גוריון: "אני יושב כאן בעיקר בגלל ירושלים, ולא אנוח ולא אשקוט וגם לא אתן לכם לנוח".
בפתח הנאום מחה גרינברג על הפן הפרוצדורלי; על כך שההסכמות הבינלאומיות הגורליות נעשות בלא ייפוי כוח מהכנסת. אז עבר לתיאור עליבותו של המצב. יש עַם יהודי גדול בעולם, אמר, "בר השכלה ותרבות וכן יכולת של ביצוע בכל המקצועות, ועם שקיבל את מדינתו ונחל ניצחונות צבאיים על כוחות אויבים שעלו עליו" והנה הוא "עומד בסופו של דבר כעני בפתח בפני השבט הבדואי מעבר הירדן", כלומר בית המלוכה ההאשמי ונתיניו. המשא ומתן ברודוס, חידד, "הפך למשא עינויים ללא נשׂוֹא".
גבולות המדינה המסתמנים, טען, הם גבולות שאין בהם אפשרות קיום: ארץ של איים איים. כוחנו רב, ותפיסת ירושלים ואזורי ההר, ואף התפשטות אל גבולות רחבים יותר בצפון ובדרום, אפשרית. "ואני אומר לכם שהוויתור על ירושלים הורֶה סכנות גדולות יותר מכל הסכנות הצפויות מן הסירוב למסרה לידי זרים". "הוויתור על ירושלים", כולה, שכן ירושלים האמיתית היא לדעתו זו שבין החומות. ברגע שהיא מופרדת מירושלים המערבית, זו האחרונה כבר אינה יכולה להיחשב ירושלים, ושכונותיה הן שכונות לווין של העיר שמעבר לגבול.
היהודים, הוסיף, הם רוב בארץ, כולל עבר הירדן המזרחי. ירושלים היא בירת הארץ, והשולט בה שולט בארץ כולה. זו לדעתו גם התפיסה בעולם הערבי, ולכן משתוקק כל כך ה"בדווי" מעבר הירדן לשלוט בירושלים. ההימנעות מכיבוש העיר נראתה לו אבסורד. שהרי גם כשאומה נאלצת לוותר על שטחים, אחרי מפלה וכדומה, "ויתור כזה הוא תמיד רק בכל מה שנוגע לחבל ארץ בשטח הסְפָר של המדינה, אך מעולם לא ויתרה אומה מרצונה ואף לא מאונס (בדרך המשא ומתן) על בירת האומה".
הנה דברי שיר ברוח זו שכתב המשורר באותה תקופה; קטע משיר ארוך, 'חלום הבלהה', חלום על שיחה עם המלך עבדאללה:
אֵין זֹאת, כִּי אַתָּה הַקָּרוּי לִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-פְּנֵי
הַר-הַבַּיִת, עַל-פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, עַד יַם תֵּל-אָבִיב;
כִּי הַיּוֹשֵׁב עֲלֵי כִּסֵּא דָּוִד בָּהָר זֶה
מוֹלֵךְ עַל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ מִן הַיְּאוֹר עַד הַפְּרָת.
יָאֶה לְךָ כֶּתֶר דָּוִד, כִּי יָדַעְתָּ לַחֲמֹד
אֶת הַכֶּתֶר הַזֶּה מִכָּל כִּתְרֵי-אִנְגְּלִיז-בַּעֲרָב…
דָּבָר זֶה לֹא יָדְעוּ הַיְּהוּדִים, וְיָדַעְתָּ אַתָּה..
לָכֵן הֵם קְרוּאִים לִהְיוֹת נִכְנָעִים לְרַגְלֶיךָ.
*
בהמשך נאומו, בדברים הנראים מתאימים לימינו כמו לימי אמירתם, עמד המשורר-הפרלמנטר על רפיסותה ההסברתית של ישראל, שאינה מעזה להציג נימוקים דתיים: "יש רושם בעולם כאילו כל מה שנעשה לרעה ולחילול הארץ – לא נעשה אלא, בעיקר, על-ידי יהודים; ויש רושם, כשמדובר על קדושת מקומות כאלו ליהודים, אין שום מקומות קדושים בארץ הזאת, וכאילו יש כאן עסק עם שבט פולשים לארץ זו, ולא אנו הננו בני דוד והנביאים, ולא כאן הייתה מלכותנו". מדברים, הלין, על "קדושה לשלוש הדתות". במה אנחנו פחותים בערכנו מהמלך המוסלמי עבדאללה, שנעשה שומר המקומות הקדושים לשלוש הדתות?
ירושלים, סיכם, "היא בעיית הבעיות ובה כל הפתרונות. בלעדיה – אין גאולה, והבניין אינו בניין, ואין חס וחלילה מוצא לחירות ישראל".
למוחרת, בכנסת, התנצל ראש הממשלה על שלא יכול לנכוח במליאה בזמן הנאום של "המשורר אורי צבי גרינברג, ואני מקווה שהוא לא יתרעם עליי שאני מעדיף להכיר אותו כמשורר ולא כחבר סיעת חירות". לעצם העניין, הסביר בן-גוריון, הוא מסכים כי "עדיין לא ביצענו את החזון ההיסטורי של העם היהודי", אבל "אנחנו מבינים שלא כל כך קל לבצע זאת. המעט שבוצע דרש עבודה מפרכת, זיעה ודם ודמים במשך שבעים שנה".
במהלך השבועות שלפני הנאום ואחריו כתב אצ"ג את השיר 'על אובדן ירושלים':
פְּכֹר יָדֶיךָ, אָדָם! שֶׁחַלָּשׁוֹת הֵן כְּדֵי לִגְאֹל
יְרוּשָׁלַיִם גְּדוֹלָה.. שִׂים אֶגְרוֹף
בְּפִיךָ וְהוּא לְסִימָן: כִּי גַּם הַנֶּפֶשׁ תִּדֹּם
אַחֲרֵי שֶׁיִּלְּלָה-יִלְּלָה כִּסְפִינָה מְטֹרֶפֶת אֱלֵי חוֹף.
אֶפְשָׁר לְךָ, אָדָם, לָרֶדֶת הַיַּמָּה אֶל הַדָּגִים,
אֲבָל הַגַּלִּים יְקִיאוּךָ מְמֻלָּח אֶל הַחוֹף
וּנְמוּשׁוֹת יַאַסְפוּךָ אֶל בּוֹרָם וְיִכְתְּבוּךָ עַל לוּחָם –
וְזֶה סוֹף.
אֲבָל אִם בִּסְתָרֶיךָ רְעָמִים עוֹד: זְעָמִים טְמוּנִים
וּמִלִּים-סַכִּינִים, כְּשֶׁל סִיקְרִיק בְּמַאֲרַב יַעַר
וּנְקִיקֵי סְלָעִים – שְׁלַח רְעָמִים, שְׁלֹף סַכִּינִים
וְשָׁתְתָה הַדְּמָמָה דָּם, וּבָא בְּנַהֲמוֹ סַעַר
וְהֵסִיר גַּגּוֹת מִבָּתִּים כְּתוֹלֵשׁ כּוֹבָעִים
וְחָרְדוּ חַלּוֹנוֹת וּלְבָבוֹת כִּבְיוֹם אֱ-לֹהִים יוֹם דִּין:
אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ בִּירוּשָׁלַיִם.. אֵיךְ בָּתֵּינוּ עוֹמְדִים,
אֵיךְ אֲנַחְנוּ עַל הַיַּבֶּשֶׁת עוֹמְדִים?!
זכה אורי צבי גרינברג וראה, כעבור פחות מעשרים שנה, בשחרור ירושלים. הוא התאכזב מרה מהשארת הר הבית בידי הווקף, אך בין שורות הכעס שלו אפשר למצוא גם תיאור זה של שמחת השיבה:
קַרְנַיִם שֶׁאֵינָן-נִרְאוֹת-לָעַיִן מְפַזְּזוֹת כְּאַדְווֹת חַמּוֹת עֲלֵי נִימִים
שֶׁל כִּנּוֹרוֹת, מִלְּבוֹא יַם סוּף עַד כְּנַף יַרְדֵּן וּלְבוֹא חֲמָת,
הַמְּנַגְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם – יְרוּשָׁלַיִם הָאֶחָת!
מקורות:
נאומו של אצ"ג בכנסת, ישיבה יא, 9.3.1949, "דיון על הרכב הממשלה ותוכניתה" בתוך אורי צבי גרינברג, כל כתביו, כרך יח: מיגון גלויות לשחרור ירושלים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ד, עמ' 59–65. כל זכויות היוצרים ביצירת המשורר אורי צבי גרינברג נתונות לעיזבונו.
המובאות מתוך שירי אצ"ג, כסדרן בהקדמה: אורי צבי גרינברג, כל כתביו, כרך ז: ספר העמודים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ד, עמ' 60 ("אשמת שרון"), עמ' 52 ("חלום הבלהה"), עמ' 112 ("על אובדן ירושלים"); כרך יא: על דעת הזמן והמקום, תשנ"ו, עמ' 100 ("ממעלה הציץ"). כל זכויות היוצרים ביצירת המשורר אורי צבי גרינברג נתונות לעיזבונו.
דן לאור, "דיוקן המשורר כאיש ציבור: א"צ גרינברג בכנסת הראשונה", בתוך לאור, המאבק על הזיכרון: מסות על ספרות, חברה ותרבות, תל-אביב: עם עובד, תשס"ט, עמ' 79–109.
חנן חבר, מולדת המוות יפה: אסתטיקה ופוליטיקה בשירת אורי צבי גרינברג, פרק שישי: התשוקה לאוטופיה: שירת אורי צבי גרינברג והקמת מדינת ישראל, בפרט עמ' 136–141.
ירושלים היא בעיית הבעיות ובה כל הפתרונות
נאום בדיון על הרכב הממשלה ותוכניתה, ישיבה יא' של הכנסת הראשונה, ח' באדר תש"ט
אספה נכבדה,
אני רוצה לראות בבית הזה – ומקווה שכך יהיה גם בהמשך הימים – בית מחוקקים עליון של האומה; אף-על-פי שאתמול היו לצערי שעות שנדמה היה כאילו נמצאים אנו באולם הוועד הפועל של הסתדרות העובדים, בהמשך הדיונים והמיקוחים בין מפא"י ומפ"ם – עוד מימות המנדט בארץ. כינויים שברִתחה שהושמעו לא גרמו, לצערי, להרמת כבוד הבית הזה. בייחוד כשהיריבים עתידים בקרוב להתפייס. נקווה שהוויית המדינה תרפאנו מנוסח ה'ישיבות' שעבר זמנו. כן נקווה שבסִסמה של 'אחוות עמים' תשולב גם הססמה של אחוות אחים, לפחות בהסתדרות העובדים גופא.
איני רוצה להגיע לידי מסקנה שאלה שֶעָלו למלוך נשארו כאתמול: אנשי לא-מלוכה, אלא – עם חרבות ואפוליטין[1] ותארים. איני רוצה להגיע למחשבה שהללו שזכו למלוך חושבים שעניין המדינה זהו מין עסק מורחב של 'יישוב' – בלבד.
אני רוצה בכבוד הבית ובכבודם של אנשי המלוכה, כי לרגש האדנוּת בישראל קראתי בכל שיר. נימוסים בדיבור כלפי יריב – ממידות המלוכה הם. בעוד שאנו יושבים ומתדיינים ב'פורמליזמין' ודברים מענייני השעה, החשובים כשלעצמם, נעשים דברים מטעם באֵי כוח הממשלה החורגים מענייני השעה, שהם עניין לדורות. הדברים נוגעים בקרקע המולדת, בממש גופא. אין זה עניין של 'עוד דונם', אלא של מידות ארץ. של מחוזות שלמים, שהם בחשבון גדול עניין למפעל ולבניין שבלעדיהם אין לנו אלא לחכות לנדבות עַם ממעבר לים. מעמידים את העם ואת הבית הזה בפני עובדות של הסכמים, שהבית הזה לא ידע על תוכנם, ונדמה לי שגם בלי ייפוי כוח מטעם הבית הזה לחתום על איזו שהם הסכמים עם ממשלות זרות, האומרות בגלוי שהן אויבות. והוא הדין בדיונים על הסכם עם ממשלות זרות בענייני הכלכלה ובעניינים הנוגעים לאינטרס הטריטוריאלי שלנו. אין עוד לכסות על עניינים כגון אלה. והדבר נוגע לכל הסיעות יחד. אינני מפקפק בכוונות הטובות של שליחי הממשלה בדיונים, אולם מתנגד אני לשיטתם ולגישתם. המשך השיטה הנודעה מימות המנדט, ימי ה'יישוב' ו'עוד דונם', השתקת דברים ויחס של ביטול כלפי דעה מבקרת.
כשנה וחצי עומד אצלנו צבא על חרבו. ההוצאות עצומות, בזבוז כוחות יקרים. וסלחו לי על הביטוי: גסטרולות[2] מלחמתיות הגורמות להקזת דם יקר למשך ימים אחדים, ובהן עולה המורל הצבאי של הנוער היהודי לדרגה עליונה, ובצִדן – פוליטיקה של הבלגה, הפוגות, נסיגות ומשא ומתן עם מתווכים, דבר המביא לידי ירידת המורל הזה. כי מטבע הדברים הוא בכל צבא במצבים דומים.
עַם יהודי גדול בעולם: בר השכלה ותרבות וכן יכולת של ביצוע בכל המקצועות, ועם שקיבל את מדינתו ונחל ניצחונות צבאיים על כוחות אויבים שעלו עליו – עומד בסופו של דבר כעני בפתח בפני השבט הבדואי מעֵבר הירדן; סופג עלבונות מ'קולונלים' בדואים ונותן את עצמו לסירוגין להקזות דם ומבזבז כוחות על-ידי הפוגה, הבלגה ונסיגה, ואין לראות מוצא ממצב אומלל זה. תפיסה זו היא בניגוד לכל חישובי השכל. כאילו היפנוזה כאן שקשה להשתחרר ממנה. כעין הרגל ליריות מסַלָמֶה לעבר תל-אביב בשעתו. אכן, גם עכשיו יש המשך לתפיסת מושגים ולמצב רוח שמִימי המנדט ו'עוד דונם'.
לא התרוממנו לרגע זה – בעיקר ההנהגה לא גדלה, לא מחמת חסרון רצון טוב, אלא מחמת הרגלי עבר. אמרתי – ההנהגה לא גדלה, משום שהעם בציון נתן את בניו ובנותיו ללא תנאי, באהבה, בשביל גאולת העם והארץ. בנים אלה עשו למעלה מכוחותיהם. למרות שלא נתחנכו לכיבושים צבאיים, ויכולנו עכשיו בלי הגזמה – לוּ היינו מוכנים מבעוד זמן – לעמוד מֵעבר לירדן ובמורדות הלבנון ובדרך לנילוס, ולעומת שביתת נשק חסרת שחר היינו משיגים תנאי שלום הנוחים לנו מכל הבחינות. כי לשלום כזה אנו מתפללים בכל לב. אילו ניצלנו את ההזדמנות שבאה לידינו וכן את הצלחותינו הצבאיות, יכולנו להגיע לדרגה של כוח עיקרי ציביליזטורי בחבל עולם אפל ושומם זה.
המשא ומתן ברודוס והתיווך מצד האו"ם בשלביו הראשונים, דבר שאין לראות בו כמשא ומתן קונסטרוקטיבי, שיביא לשלום אמת, הפך למשא עינויים ללא נשוֹא, ויש בו הרבה גם מן הטרגי-קומיות היהודית.
אירע נס: ביום מן הימים הייתה הארץ כולה פנויה מבעלים ונוחה מבחינה אובייקטיבית לרשתה. אירע נס נדיר לעם אומלל. היה נוער נפלא המוכן לכול. אך הנס נתבזבז עקב ההפוגות וההסכם ברודוס וכו'. יכולנו להיות אדוני הארץ משתי גדות הירדן, חופשיים ופנויים למפעל ולבניין רחב. התנהגותנו – תסביך של נחיתות. מהו המושג הארצי עבר הירדן? אין עַם עֵבר-ירדני, ישנם שבטי מדבר ומלך אביון שהוא שכיר. ותחת לגלות את כל ה'פרסה הפורימית' הזו בעולם, הננו בראשֵי הפרשנים הלהוטים לסייע לחיזוק הדעה שישנו עם עבר-ירדני ומטשטשים את האמת, שהיא היפוכה של דעה זו.
אין כאן עניין שבסנטימנטים ובהרגשה גרידא. כל איש משכיל יודע שיסודות הכלכלה והקיום מותנים בחיתוך הגאוגרפי ובהצבת הגבולות של הארץ. היישוב כמו שהוא אינו יחידה טריטוריאלית, לא מבחינה גאופוליטית ולא מבחינת אפשרויות הקיום. יישוב זה אינו יכול להיות סטטי, אלא דינמי, הפורץ מעצורים מחמת הכרח. ולכן אין תועלת בכל ההצעות לתכנון בתוך הגבולות הקיימים של יישוב זה. יהיו ההצעות נכונות מבחינה תאורטית אשר יהיו, אין הן בהתאמה למציאות, שהיא מיטת סדום. החזקת צבא, שיהא תמיד מוכן כדי לקיים מה שנאמר 'ועל חרבך תחיה' בשל אסון הגבולות – לא תתואר בשום אופן כדבר אפשרי. ואלה החושבים להפך, אין פלא שהם כותבים בעיתוניהם על 'הסתננות שודדים' – בנוסח ימי ההבלגה ויריות הצלפים ממסגד חסן בק… והרי, באמת, אין כאן עניין של שדידה סתם, אלא פעולות הטרדה מסוימות ומתוכננות על-ידי אויב צבאי, העומד קרוב לתל-אביב – מקום הפרלמנט. תפיסת מושגים אומללת, עכשיו, כמו בימות המנדט – מסוכנת לעם הלוחם והמדמדם, לכלכלתנו שאנו חרדים לקיומה, להרחבתה ולביסוסה. האספירציה של 'פרוזדור' דרך שיך-ג'רח להר הצופים ו'רשת' של 'קווים מפורזים או"מיים' בדרום הנגב בואכה באר טוביה אין בהם משום עדות לתפיסת מושגים נכונה בענייני כלכלה. התבוא הממשלה בפני העם ונבחריו בבית זה כדי לקבל את הסכמתו או אישורו לקיום תוכניותיו המרחיקות לכת של מר בַּנץ'[3] ולהתחשב עם 'נבונותו' הגדולה של המלך הבדווי או לבקש עצה מאת נבחרי העם לשם עיבוד תוכנית שיש בה כדי לשנות את פני המציאות הפוליטית והרחבת האפשרויות? והאינטרס היסודי הראשון הוא: ירושלים דכולא בה. כל הבעיות מוצאות בה את פתרונן.
בנאומים כאן עלתה המילה ירושלים כמובלעת… 'נעבעך'. הועלו הצעות שונות הנוגעות עד הלב ברחמי הקונסטרוקטיביזם שבהן: להיטיב עם ירושלים – עם זאת ה'ענייה סוערה'.[4] אם אומרים היום: ירושלים, הכוונה היא לאותו גוש רחובות שהוא מעבר לחומות ירושלים האמִתית. גוש זה קיבל את השם 'ירושלים החדשה'. עלַי לקבוע, ברשותכם האדיבה, את המונחים הנכונים שבהם יש להשתמש מהיום והלאה במוסד גבוה זה: ירושלים של האומה – היא שבתוך החומה; בה הר הבית. ואשר מעבר לחומות, זהו עיבורה של ירושלים. אם אנו מפרידים את כל הגוש הנ"ל מירושלים שבחומות, הרי ערכו כמוֹצָא, קריית ענבים ועין כרם. מקומות אלה גם הם זקוקים לתקציב ולעידוד והרחבה, שכן הן חלקי ארץ-ישראל שלנו.
כל ההטבות והחסדים, כל המפעלים והמוסדות שכבוד ראש הממשלה וחבריו הנכבדים הבטיחו להעבירם 'לירושלים החדשה' – זהו מעשה טוב כשלעצמו, בדומה לעידודה של צפת וטבריה שגם את זה הבטיח כבוד ראש הממשלה בנאומו. ואני מאמין שאין בלִבּו של ראש הממשלה שום הפליית רגש.
ירושלים הנכונה, שהיא לא רק עתיקה והיסטורית כי אם ירושלים הגאוגרפית והגאופוליטית – עליה עבר בשתיקה ראש הממשלה. זו 'הענייה סוערה', לא הוזכרה בנאומו, אף על הוויתור עליה לא דיבר. כי הרי ידוע שיש ויתור. והלוא צריך להסביר לכנסת, מדוע עלינו לוותר על בירתנו האמִתית? מהו ההכרח הזה, מהו הכוח שאין לעמוד בפניו המכריח אותנו למסור את ירושלים? הלוא מחויבים חברי הכנסת לדעת מיהו זה שמכוון את נשקו מחומות ירושלים?
לאיזה כוח אנחנו נכנעים שאין אנו יודעים אותו? יודע אני ששנים רבות הניחו ידי כופרים מכשולים בדרך האהבה לירושלים והידבקות בה, מבחינת המחשבה הפוליטית והכיסוף הפוליטי (יש כזה!). אנחנו, ובעיקר החלק הכופר, הפיצונו את המִמרה: קדושה ירושלים לשלוש הדתות… מנהיגים אמרו זאת בכובד ראש, ומורים שיננו זאת לבני הדור. המִמרה בדויה! עינינו ראו ואוזנינו שמעו באיזו קלות מרושעת נמסרה ירושלים הקדושה מידי הנצרות לידי הבדווי. הייתה פעם לנו עוד תפיסה אומללה: ים נוכרי מסביב לירושלים. גם תפיסה זו התנדפה, והמציאות גילתה שטחים ריקים בין הבירה לבין מוצאה הטבעי, דרך תל-אביב–יפו, אל הים. תל-אביב ויפו הנן במחוז ירושלים ולא במחוז לוד של המנדט. ועל-פי אמת המידה הקרקעית, הרי ירושלים היא בירה ים-תיכונית.17
מהו הכוח ומהי הזכות של עבדאללה, שאנו נבחרי העם ובאי כוחו מוכרחים להרכין ראש בפניו ולמסור לו את בירתנו? או מהו הכוח הנסתר המכוון נגדנו ואנו מוכרחים להיכנע לו עד כדי ויתור על הבירה? האם לא גירשנו את הבריטים מארצנו בידי לוחמי חירות יהודים? מה הן הסכנות המאיימות עלינו, באם לא ניכנע ולא נוותר על בירתנו?
ואני אומר לכם שהוויתור על ירושלים הורֶה סכנות גדולות יותר מכל הסכנות הצפויות מן הסירוב למסרה לידי זרים.
הממשלה מקרבת אותנו – שלא בכוונה חלילה – למערבולת של דמים שתבוא בהכרח. בירושלים זו המתחלת מ'כיכר ציון' ו'בתי מנדלבוים' אי אפשר יהיה לחיות ולהתקיים. פשוט. הפזיזות וחוסר האחריות (שנקרא כובד ראש) שבוויתור זה יהיו בעוכרה של המדינה הצעירה ויזעזעו גם את יסודות המדינה הצועדת את ראשית צעדיה, בלי ירושלים. מה עלול הדבר לגרום לחינוך – זוהי בעיה חשובה אחרת. וייתכן כי אילו פרסמתי את השיר 'כיתור על ירושלים'[5] – היה הוא מתקבל כ'אירידנטה'[6]…
אינני יודע אם מותר לי לומר שראש הממשלה היה חייב להגיד מי אשם בחורבן ירושלים האמִתּית. למה לא נכבשה בעִתה? מי אשם בחסרון הנשק בזמנו? מי נתן את הצו לא לכבוש? המוסד הפוליטי או המוסד הצבאי? אנו מחויבים לדעת את סיבת האסון, גורמיו ואת שמות האחראים בפנינו ובפני הדורות. מי אשם באובדן ירושלים?
אמנם, כממשלה עברית נבחרת מכהנת זאת בפעם הראשונה, אך שיטת השלטון שלה אינה חדשה. ראש הממשלה משתמש בשיטה מנוסה וידועה לו משכבר: הוא משתיק – אפשר בכאב לב – ועובר לסדר היום. לכן אני אומר לכם במעמד הזה – ואתם יודעים, שאמרתי דברים שנתקיימו – ההשתקה על ויתור ירושלים האמִתית אינה יעילה. זאת היא שתיקה שאיננה שותקת, היא זועקת! אי אפשר יהיה לעבור על זעקה זאת לסדר היום, גם אם כולנו בבית הזה נשתוק ואיש לא ירים קולו. הוויתור על ירושלים יהיה לתהום רובצת לרגלינו ולתוכה ייפלו כל התוכניות הראליות, ה'ראליסטים' כביכול, וכל כספי המלוות הלאומיות. על תהום זו לא נכסה בשום כסף ובשום אשליה. התהליכים ההיסטוריים שהתגברו במשך הדורות על מכשולים חיצוניים ונפשיים, על טשטוש הדמות וסילופי המושגים והביאו אותנו אחר מרד דמים קשה עד הלום – זוהי הדרך של המהפכה העברית לקראת ייעודה. סילוף שמה של ירושלים והעברת אי-אילו מוסדות לרחביה שב'ירושלים החדשה' – אין בהם כדי לעכב את התהליך ולשנות את הייעוד.
באם הממשלה אינה לוקחת על עצמה להוביל את העם בדרך המלך אל המטרה הסופית – אל ירושלים, ובאם לא תעשה זאת, הרי מעט החול שהיא תצטרך לזרות בעיניים על-ידי שתיטיב עם 'ירושלים החדשה' לא יכסה את התהום שהיא פותחת לרגליה ולרגלי המדינה הצעירה בראשית דרכה, שלשלומה אנו מתפללים ושילמנו לשם הקמתה במיטב דמי בנינו.
הוויתור על ירושלים עלול להכניס אותנו, חס ושלום שלא ברצוננו, למערבולת של דמים ואסונות ולהביא לערעור כל היסודות של קיום המדינה. לא צריך להיות נביא בכדי לדעת. את זה מרגיש כל יהודי בענן הכבד התלוי מעל לוויתור זה. ההמצאה של הביטוי: ירושלים החדשה, שהיא תסופח למדינה, זהו רק טשטוש חיצוני. גם אם כל העיתונות וכולנו יחד נסכים ונמחא כף לסיפוח ירושלים החדשה, זה לא ישנה את מהות האקט ההיסטורי האומלל הרה האסון של הוויתור: כי ירושלים האמתית היא רק זו שבתוך החומות. ותהליכים היסטוריים הניזונים ממקורות עמוקים לא ישונו בגלל ההילולה התל אביבית על השטח העליון. כאותו הפחד מפני 'המטרה הסופית',[7] שמא יביא הדבר ל'סיבוכים', כן הפחד מפני המטרה הסופית של ירושלים, אותו ה'שמא'.
היינו רוב בארץ-ישראל לפני צאת הבריטים, והננו רוב עכשיו גם בארץ הירדן משתי הגדות. והפחד לומר זאת גְלויות – קיים. עלינו לדעת: ויתורנו על ירושלים העתיקה שלא תהא לנו כבירתה של מדינת ישראל – היא השארת שטח שאין למעלה מערכו הגאופוליטי, שטח להישארות השלטון הבריטי[8] בארץ-ישראל כולה. וזהו הכלל: מי ששולט בפריס – ממילא שולט על בורדו; וכן מי ששולט בירושלים – שולט גם על תל-אביב, ולא להפך. אם יאמרו לי יריבים שונים: יש לך מונופולין על ירושלים? אענה להם: כן! יש לי ולחבַרי עכשיו מונופולין על כל העניינים הממלכתיים: מטרה סופית – מדינה יהודית, מלחמה במשעבד הבריטי, וגם מלחמת דמים בעד ירושלים.
יש ואומה נמצאת בין המצרים עקב מפּלה בשדה קרב או הִתרפּות פנימית שהביאה לידי משברים ואז נאלצת האומה לוויתור שבאונס, ובין יתר כל מיני ויתורים גם לוויתור טריטוריאלי. ויתור כזה הוא תמיד רק בכל מה שנוגע לחבל ארץ בשטח הסְפָר של המדינה, אך מעולם לא ויתרה אומה מרצונה ואף לא מאונס (בדרך המשא ומתן) על בירת האומה. מאין הגענו אפילו לאפשרות של דיבור על ויתורנו לגבי ירושלים שבין החומות? לא היה אף רגע בדברי ימי האומה שיהודים יאמרו בפירוש שהם מוותרים. זוהי אשמת שומרון מחודשת בשרון, כביום אשמת שומרון הקדומה. מימות העגל אינני יודע שום רגע מאחד את כל בית ישראל כמו באותו ליל המחולות בתל-אביב סביב בשורת ביתורה של הארץ והוויתור על ירושלים. איך לא אמרנו לבא כוחה של האומה הצרפתית כאן: אתה, בן האומה שנתנסתה בייסורים, האומנם אתה הוא המציע שנוותר לא רק על אלזס-לותרינגיה שלנו בגבולות ישראל, אלא גם על פריס שלנו? איך לא דיברנו כך עם בא כוח בלגיה? ואיך אנו מדברים כך גם עם ועדת פיוס, המתנהגת בעניינינו כמלמד קפדן עם תינוקות של בית רבן. ירושלים – שלנו. הרי הגויים האלה יודעים היטב-היטב מהי בעצם ירושלים; במושגו של העולם הרי ירושלים עברית היא, גם אילו לא היינו בעליה ואדוני גורלה. למה נתנּו ולמה נוסיף לתת שמושג זה יסולף לרעתנו ובסיוע עצמנו לכך?
אנו מקשיבים ברצינות כשמדובר על עניין מקומות קדושים ועל צל של פגיעה חס וחלילה בהם בידי מישהו מתוכנו. ואולם על מה שעשו לנו בירושלים הקדושה, במקום הקדוש ביותר לישראל, אין אנו מדברים. יש רושם בעולם כאילו כל מה שנעשה לרעה ולחילול הארץ – לא נעשה אלא, בעיקר, על-ידי יהודים; ויש רושם, כשמדובר על קדושת מקומות כאלו ליהודים, אין שום מקומות קדושים בארץ הזאת, וכאילו יש כאן עסק עם שבט פולשים לארץ זו, ולא אנו הננו בני דָּוד והנביאים, ולא כאן הייתה מלכותנו.
זכור לנו היטב קונגרס אומלל אחד ('קונגרס הבוכים'), משום שהרצל הגדול, הרצל שכולו היה ירושלמי כגלגולו של דוד, העלה את עניין אוגנדה – ל'לינת לילה'… וכיצד נזדעזעו אמות הסִפים והלבבות, וקמו הצירים ונשבעו: אם אשכחך ירושלים… בעוד שכל עניין של ארץ-ישראל היה אז דבר שבחלום בלבד. פשעו של הרצל, שצִלו הלך אחריו לזיכרון גם בכתובים, שנים רבות אחרי מותו. והנה בא היום ואנו רוב בירושלים, רוב בארץ, יש מדינה וצבא מפואר ויכולנו להחזיר את ירושלים עם הר הבית וכל הקודש שבין החומות לנו ולבנינו – במחי יד אחד: בגבורה. הנוער היה מוכשר ומוכן לכך. ולא החזרנו את ירושלים, גם ויתרנו עליה בהתחשבות עם מקומות קדושים של אחרים… הייתה לנו 'הבנה עמוקה', כמעט רליגיוזית מוגזמת לגבי קדושתם הדתית של אחרים זרים, התובעים את ירושלים כקדושה להם בלבד, ולנו אין חלק בה. כאן אנו צד בלתי מעוניין וכמעט אנטי-דתי לגבי עצמנו. הרוזן ברנדוט הנוצרי העז להציע למסור את ירושלים הקדושה לעבדאללה וגילה על-ידי-כך את הרגש הנוצרי האמִתי. ואכן, עבדאללה 'השליט הנבון' הבין שאומה עבר-ירדנית אינה במציאות, אך יודע הוא שכל מי ששולט בירושלים – לו המלוכה העיקרית בעולם הערבי, כי פלשתינה ירושלמית היא יותר מדמשק, המאוכלסת עַם ערבי.
למה אין אנו אומרים, בשעה שהמדובר בירושלים הקדושה, שהר ציון הוא קודש לנו, עיר דוד ומקום קבר דוד? למה נרד מהר ציון ל'כיכר של סינמה ציון' – כאוגנדיסטים בלי ירושלים? למה לנו מדינה בלי ירושלים? בינת-האהבה, השותתת דם, ולא יצר הקטרוג סתם מכריחנו לומר: דעו לכם, שאפשר שמחר ירדו חילות ישראל מהר ציון מחמת פקודת 'פירוז' או 'הסכם', ואז – עם ירידת החייל היהודי האחרון מהר ציון אנו יורדים עם מדינת ישראל לשפלה – נסיגה אחר נסיגה ובכייה לדורות.
כי ירושלים עברית מצילה את השפֵלה, את כבוד המדינה, את הגופים. אך ירושלים-של-עבדאללה בתוך החומות (ואין ירושלים אלא אחת) תהיה המושלת בארץ מבחינה בין-לאומית. עבדאללה מלך ירושלים – משמע: פלשתינה ערבית, וגטו יהודי אבטונומי זמני. וכל פגיעתנו הקלה ביותר בעבדאללה זה תהיה פגיעה לא בלגיון הערבי, אלא במדינה סוברֵנית.[9]
במה אנו ירודים מבחינה מוסרית לגבי שמירת מקומות הקודש בירושלים? במה אנו פחותים בערכנו התרבותי, הציביליזטורי מן הבדווי בעבר הירדן, שלו יאתה מלכות בירושלים ותפקיד השומר האביר על כל מקומות הקודש אפילו של הנוצרים?
בעיית ירושלים מסמלת את תפיסת המושגים הפוליטית בארץ: אם מוותרים על ירושלים, שוב אפשר לוותר על דרום הנגב. אם מוותרים על ירושלים הקדושה ועל חברון, מוותרים על כל גוש עציון. ואם יש מקומות קודש בירושלים, שאנו בעצמנו מראים כאילו איננו ראויים לפרושׂ עליהם את חסותנו הממשלתית, ככל ממשלה סוברנית בארצה, הרי אין לדבר סוף. הכינרת ליד דגניה והירדן – קדושים. אין מקום ב'פלשתינה' זו שאין בו משום 'קודש', ויוצא שבשל כך הופכת הארץ איים-איים שלא ברשותנו. ואנו פועלים בין האיים האלה. כיצד אנו מתארים לעצמנו את מדינתנו הסוברנית? הגיע הזמן שידע העולם הגדול שארץ-ישראל איננה עוד 'שטח הקונסוליות'[10] שבימי עבדול חמיד. ועם קץ המנדט הבריטי עברה ארץ-ישראל בכל שטחה לרשות האומה הישראלית המשתחררת. אם יש לנו בתי עלמין ובתי כנסיות שלנו באיזו ארץ, עדיין אין לנו דרישות לפיקוח אקסטריטוריאלי עליהם שם, באותה ארץ נוכרייה.
האגדה מספרת:[11] ירמיה היה מוצא בדרך אצבעות מקוטעין מושלכין בהרים והיה מלקטן ומגפפן ומחבקן ונותנן בתוך טליתו ואומר להם: בנַי, לא כך הזהרתי ואמרתי לכם, "תְּנוּ לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף".
אינני נביא. אבל את האמת אמרתי לירושלים ולאנשיה, וכאותו נביא שראה יגונות ואמר להם 'לא כך הזהרתי ואמרתי לכם?' – אני אומר: כמחצית חיי אני עובד לאמת ירושלים זו. ורובה נאמר בעיתונות החלוצית בארץ-ישראל. אין זה חדש. זכרו שירושלים היא בעיית הבעיות ובה כל הפתרונות. בלעדיה – אין גאולה, והבניין אינו בניין, ואין חס וחלילה מוצא לחירות ישראל ממש. אם אני מדבר כך בירושלים ואומר שהיא בעיית הבעיות, הרי אינני מביע את דעתי אני. זוהי הבעת דעת ההיסטוריה והמסורת.
אצל שר האומה – ירושלים היא הכול. כל ארץ-ישראל יחד. וזה גם השכל הנכון והבריא והאכזר – פרי תפיסת מושגים פוליטית – בפרספקטיבה היסטורית. תפיסת מושגים אחרת – מובילה לתהום, שוב לשעבוד.
ועל-כן אני מבקש להזדרז ולקיים מושב מיוחד, קודש לענייני ירושלים, שכל חברי הבית הזה ישבו שֶבֶת אחים מתוך אהבה וחרדה ושֵׂכל טוב לעניין, ונהיה מאוחדים בעניין ירושלים כמו שהיינו מאוחדים בליל המחולות סביב עגל החלוקה.
תמונה: נחלת הכלל, באדיבות לע"מ
[1] אפוליטין: כותפות, אותות כבוד, סימני זיהוי צבאיים (צרפתית).
[2] גסטרולות: הצגות חובבים חד-פעמיות בשיתופו של שחקן אורח, וכאן – מבצעי מלחמה חד-פעמיים ואקראיים.
[3] מר בנץ': רלף באנץ', המתווך מטעם האו"ם בשיחות שביתת הנשק.
[4] ענייה סוערה – ירושלים בפי ישעיהו בנבואת הנחמה שלו (נ"ד, א): "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים"
[5] כיתור על ירושלים: כותרת היפותטית. אצ"ג לא כתב שיר כזה.
[6] אירידנטה: שאיפה של מיעוט במדינת לאום לספח את אזור מגוריו למדינת שבה חיים אחיו.
[7] המטרה הסופית: הכוונה לוויכוחים על מטרת התנועה הציונית: מדינה, או פחות מכך. ז'בוטינסקי דרש כי הקונגרס הציוני יחליט רשמית כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה עברית עצמאית.
[8] השלטון הבריטי: מדינת עבר הירדן הייתה במידה רבה מדינת חסות בריטית, והבריטים אימנו את הלגיון הירדני.
[9] סוברנית: ריבונית.
[10] שטח הקונסוליות: בשלהי התקופה העות'מאנית, מעצמות אירופיות פתחו בארץ ישראל קונסוליות והכפיפו להן, ולא לשלטונות הארץ, את אזרחיהן.
[11] האגדה: איכה רבה, פתיחתא לד. הציטוט מירמיהו: י"ג, טז.
